בכיתה שלנו מותר לאהוב ולהאמין? ומה עם לכעוס, לטעות ולהיכשל?

לאחרונה אני מלמדת גישור בבתי ספר. התנסות מרתקת. עולמות שלמים נחשפים באמצעות הסכסוכים שהילדים חווים בחיי היום יום. כיוון שעיקר הלמידה מתבצעת באמצעות משחקי תפקידים, יש לילדים ולילדות הזדמנות להביא לשולחן הגישור המון מקרים שהתרחשו במהלך השבוע בבית הספר. בזמן שהילדים מתכוננים לאחד ממשחקי התפקידים, שלט אחד תפס את עיני באחת הכיתות:

ומה עם להתעצבן, לטעות, לכעוס ולקנא?

שלט רגיל, בכיתה רגילה, נכון?

אני בטוחה שיצא לכם לראות כאלו. זהו לא שלט יוצא דופן. בתי הספר מלאים במשפטים שנראים כמו פרסומת לעולם האימון בשילוב עולם המסורת: פסוקים וציטוטים מלאי העצמה והשראה.

באופן כללי זה יכול להיות נחמד, אבל חסר פה משהו. ליתר דיוק, חסרים פה הרבה דברים. הניגוד בין המקרים שהילדים מציגים בזמן הגישור למשפטים החיוביים הללו כל כך גדול,
שלא נותר לילדים אלא לחשוב שמדובר בשלט שאין לו קשר לחיים שלהם, כי בזמן שהשלט מאפשר להם: לחלום, לאהוב, לשתף, לצמוח ולחייך - במציאות הם: כועסים, מקנאים, נכשלים, טועים, נבוכים ומתבלבלים.

אבל, את זה אף אחד לא אמר להם שמותר להם לעשות. אז מה הם יעשו? יהיו מתוסכלים, כי אם אני מקנא או כועס וזה לא רגש לגיטימי, מה זה אומר עלי? אולי אני לא בסדר. גם אם אני בסדר, אולי לא כדאי לי לשתף בכך את אנשי הצוות, כי לא הבנתי מהם שזה בסדר. ובאמת, באופן לא מפתיע, אף אחד מהסיפורים שהוצגו במסגרת התכנית, לא כלל התערבות של מבוגרים. הילדים בכלל לא פונים אליהם והילדים שיושבים בתפקיד המגשרים, אפילו לא שואלים את ה"מגושרים" למה הם לא פנו למבוגר. זה לא חלק מהשיח.

מה עוד מותר להרגיש?

נכון, חלק גדול ממריבות הילדים מתחילות, מתקיימות ומסתיימות בקרב הילדים ולעולם המבוגרים לא צריכה להיות נגיעה אליהם, אבל ישנם מקרים רבים בהם, אם הילדים יקבלו את התחושה שכל רגש הוא לגיטימי ושמותר להם לטעות ולהיכשל, הם ישתפו אותנו המבוגרים בחוויות רבות יותר להן נוכל לתת מענה בזמן אמת. נוכל ללמד את הילדים כלים להתמודדות מושכלת עם מריבות ועם תסכולים.

כל הנאמר פה נכון כמובן גם לחיים בבית. גם כהורים אנחנו צריכים להכיר ולתת מקום לכ-ל סוגי הרגשות הקיימים. זה בסדר לכעוס, מותר לקנא, אין שום בעיה עם טעויות ולכולם יש ימים פחות טובים. החיים הם לא רק יופי-טופי-אחלה-בחלה. לפעמים הם כן. לפעמים לא וזה ממש בסדר.

יתרה מכך, זה אנושי. זה אומר שהמערכות שלנו מתפקדות כראוי. אדם שאצלו הכל רק טוב וחיובי, כנראה לא תופס את המציאות במלוא מורכבותה. לכן, הדבר הראשון שכדאי שנעשה הוא - נכיר בכל הרגשות. נלמד את הילדים לזהות את מורכבות הרגשות. משום מה יש נטייה לחלק את הרגשות ל"חיוביים" ו"שליליים". זו אמנם הכרה בכל הרגשות, אבל היא שיפוטית. היא מעדיפה רגשות מסוימים על פני אחרים.

לא כדאי להיצמד לחלוקה הזו, כדאי להכיר סתם כך את כל סוגי הרגשות ולדבר עליהם. אפשר למצוא משחקים נהדרים שנותנים מקום לכל הרגשות ואפשר גם להכין משחק זיכרון משפחתי עם כל הרגשות שאתם מכירים. ובעיקר, צריך לדבר על הרגשות ולכבד אותם.

רגשות הם לא שחור לבן

טיפ: איך יודעים אם משהו הוא רגש או לא?

אם אפשר להגיד "אני מרגיש" זה רגש. כאשר אומרים "אני מרגיש ש..." זה כבר לא רגש, זה עיבוד או פרשנות. דוגמה: "אני מרגישה כעס" או "אני כועסת" זה משפט מביע רגש. פשוט.

והנה, כמו בכל שבוע, יש גם מתכון:

השמחה הגדולה ביותר שאני רואה בזמן האחרון בבית, היא כאשר יש מרק תירס. איכשהו בתקופה האחרונה הוא קיבל מעמד של כוכב על. אני מנצלת את זה עד שהוא יפנה את מקומו לכוכב הבא (ואז אפשר יהיה לתת מקום לגעגוע). מדובר במרק שדומה יותר למרקים התאילנדים ולא הסיניים, כך שהוא טבעוני, למי שזה חשוב לו. אני בד"כ מנצלת את ההזדמנות ומעשירה את המרק בירקות שבדרך כלל מתקבלים בקצת פחות שמחה.

המצרכים הדרושים:

• בצל קצוץ לקוביות
• 5 שיני שום חתוכות לפרוסות
• 2 קישואים חתוכים לקוביות
• 2 גזרים  קלופים וחתוכים לקוביות
• בטטה קלופה וחתוכה לקוביות
• שקית תירס קפוא
• שמן זית או קוקוס
• מלח פלפל
  
  

אופציונלי:

• קמח תירס
• חלב קוקוס
• כוסברה
  

אופן ההכנה:

1. מאדים בסיר גדול בשמן זית או קוקוס את כל הירקות החתוכים: מתחילים מהבצל והשום וכשהם מזהיבים מוסיפים את השאר.
2. מכסים ומבשלים כ-10 דקות.
3. מוסיפים רבע שקית תירס ומעט מים (קצת פחות מגובה הירקות) ומבשלים כ-15 דקות עד שכל הירקות מתרככים.
4. טוחנים את תכולת הסיר והנה קיבלנו "ציר תירס".
5. מוסיפים את שאר תכולת השקית ומים בהתאם לרמת הסמיכות הרצויה, מתבלים במלח ופלפל ומבשלים עוד כ-15 דקות.
6. אם המרק לא מספיק סמיך - מוסיפים 2-3 כפות קמח תירס ומבשלים 5 דקות נוספות.
7. בהגשה: מומלץ לזלף חלב קוקוס והאמיצים מוזמנים לפזר גם כוסברה קצוצה.
   

בתיאבון.