ברגע אחד במהלך הריאיון, ספיר קמחי עצרה את שטף דיבורה. "לא הייתי רוצה שזה מה שיישאר כמזכרת מאבי", אמרה בכאב. "אני רוצה לזכור את הדברים הטובים. אם הייתי יכולה, הייתי מוחקת את עשר השנים האחרונות".
ספיר (55), אלמנתו של אבי קמחי, צנחן שלחם במלחמת יום הכיפורים בחווה הסינית (בסיני) וסבל מהלם קרב, מתמודדת בימים אלו מול חבריו לנשק. בצוואה שהותיר אחריו, הכתובה בכתב ידו, הוא מבקש להוריש את רכושו להקמה ולאחזקה של אנדרטות לשניים מלוחמי גדוד 890, ליתומי הגדוד וכן לכמה קרובי משפחה שלו.
"אני והילדים שלנו לא מוזכרים בצוואה", אומרת ספיר, "והדרך היחידה למלא אחריה היא לממש את הרכוש המשותף שלנו. זה אומר לזרוק אותי ואת הילדים מהבתים שבנינו ולמכור את העסק המשפחתי שנמצא על שטח שלנו ועבדנו בשבילו כל חיינו. אני מרגישה שהחברים, שבמשך שנים היו מבאי ביתנו, בגדו בנו".
במודעת האבל שהתפרסמה ב־16 באוגוסט האחרון ב"ידיעות אחרונות" נכתב: "הננו מודיעים בצער על פטירתו של אברהם קמחי, שנגאל מייסורי נפש ונפטר בדד. חבריו, מחזור פברואר 73', גדוד 890".
ראית את המודעה הזו?
"כן, ואני שואלת מה פירוש המילה בדד? אם הם היו חברים שלו, ואם הם היו איתו, טיפלו בו ודאגו לו כפי שהם טוענים, הוא לא היה צריך להיות 'בדד', לא?"
הפרלמנט של יום שישי
הסיפור העצוב הזה החל לפני שנים רבות באהבה גדולה. היא הייתה אז בת 16 וחצי, הוא בן 24, תושב תל־אביב ובעלים של עסק לכריתה ולגיזום עצים. "אמא שלי הזמינה אותו לגזום עץ בחצר, הכרנו, קשקשנו, ומאז, בכל פעם שהיה בסביבה, נכנס להגיד שלום. בשלב מסוים התחלנו לצאת, ומאז היינו יחד. הייתה לנו אהבה גדולה. זכיתי".
שנתיים אחר כך נישאו, וכשהיא הייתה בת 20 כבר חבקו את בנם הבכור, יער (35). אחריו נולדו דור (32) וגל (29). הם התגוררו במקומות שונים, ולימים קנו דירה בנס־ציונה ושטח חקלאי בבית־עובד, שבו פעל עסק הגיזום והעץ וכעבור שנים בנו שם ילדיהם את בתיהם. ספיר גידלה את הילדים, למדה מינהל ומדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה וניהלה את העסק המשפחתי. אבי, היא אומרת, היה מכור לעבודה, "וורקוהוליק ברמות שאין לתאר. הוא היה יוצא מהבית בשש וחצי בבוקר וחוזר בערב. בדיעבד התברר שזו הייתה דרך הבריחה שלו, הוא היה מגיע הביתה מותש לחלוטין והולך לישון".
ידעת איפה שירת בצבא?
"ידעתי ששירת בגדוד 890 בצנחנים ושנלחם בחווה הסינית במלחמת יום כיפור. השירות הצבאי, החברים מהצבא, המלחמה, זה היה ארוג בתוך החיים שלנו, כמו צל שהלך איתנו לכל מקום. עד גיל 39 אבי עשה מילואים בשירות פעיל, כל שנה היה צונח".
מה שמעת על מה שהתרחש בחווה הסינית?
"כבר מתחילת הנישואים, בכל יום שישי היה מתכנס אצלנו פרלמנט. זה היה מפגש קבוע של החבר'ה מהצבא, ולא משנה על מה היו מתחילים לדבר, בסוף הם הגיעו לשם. זו הייתה מין תרפיה קבוצתית. את כל הסיפורים הכרתי מהחברים האלה. אחד סיפר איך ישן בלילה וגופת חייל מצרי לידו, אחר סיפר על הריח של הגופות. הם חיו את הסיפורים האלה".
ואבי?
"אבי לא נהג לדבר על זה. חיינו את החיים, היו ילדים, עסק, גם לא חשבתי שיש בעיה, אז כיבדתי את זה שהוא רוצה לשתוק. פעם ארגנו ביקור בחווה הסינית ליוצאי הגדוד, והוא סירב להצטרף. רק לימים הבנתי עד כמה היה לו קשה.
"בספר 'עדויות מגובה החול' שכתב מעוזיה סגל, מובאים הסיפורים של אבי וחבריו לגדוד. כשפרצה מלחמת יום כיפור הם היו בעזה. נתנו להם משימות אבטחה לחפש מסתננים. ב־16 באוקטובר הודיעו להם שיוצאים למלחמה והם היו מבסוטים. חבר'ה בני 19 שהתגייסו בפברואר 1973.
בחווה הסינית המתינה להם ארמייה שלמה. לא היה להם גיבוי ארטילרי, רבים נהרגו, אחרים חפרו בורות בידיים והסתתרו בחולות. כשניתנה להם הוראה לסגת אחורה, חלק מהאנשים לא שמעו אותה ומצאו עצמם בבוקר לבד. אבי היה מאלה שנשארו. הוא הלך עם אדם נוסף לאורך הכביש ושניהם לא ראו איש. בסוף צלחו את התעלה כשהמטוסים המצריים טובחים בהם מלמעלה".
איך חיים עם זיכרונות כאלה?
"באותה תקופה לא הייתה הכרה בנפגעי פוסט־טראומה. כל אחד מהם הלך לדרכו. לימים הבנתי שאבי מצא את הבריחה שלו בעבודה הקשה. גם אם היה חולה, גוסס, מת, הוא הלך לעבוד. העבודה העניקה לו מקום שפוי".
ואיזה חיים היו לכם?
"טובים מאוד. הוא היה אדם רגוע. לא נורמטיבי, אבל אהבתי את ההרפתקנות והאנרגיות שלו. נהגנו לצלול במקומות שונים בעולם, נסענו לסיני, עשינו דברים שלא הרבה אנשים עושים. אבי אהב לצוד ולדוג, תמיד היו סביבו הרבה חברים, הוא היה אדם אוהב חיים שלא פחד מכלום. הרגשתי לידו הכי בטוחה בעולם. הוא היה מצחיקן, אחד שמסתלבט על כל דבר, היה לו הומור שחור".
איזה אבא הוא היה?
"הילדים היו כל עולמו. הוא דחק בי שנביא ילדים לעולם כמה שיותר מהר, ומצד שני כמעט שלא נכח בבית בגלל העבודה. אפילו לימי הולדת בגן לא בא אם הייתה לו עבודה, ואני נלחמתי בשיניים כדי להחזיק את המשפחה. אצלי הבית הוא ערך עליון. אצל אבי החברים היו במקום מרכזי".
לפני 12 שנה התהפך עליהם עולמם. "אבי עבר ניתוח בעמוד השדרה הצווארי, נגרם לו נזק בלתי הפיך, והוא נעשה מוגבל בהליכה ובתנועות הידיים. היה לו קשה לעבוד, ופתאום התפנה לו זמן. הוא התחיל לשקוע במחשבות, הזיכרונות צפו ועלו, והוא נעשה קצר רוח וחסר סבלנות, התפרץ ולא היה מוכן לשמוע שום הערה.
"היו לנו מריבות נוראות. הוא היה עוזב את הבית וחוזר, מדי זמן מה הייתה התפרצות והיה משבר, ואחרי שבוע־שבועיים הייתה רגיעה. זה נמשך כך שמונה שנים. פעם חברה שאלה למה אני לא נפרדת ממנו. עניתי לה שאני רוצה את אבי שהיה לי. עדיין לא הבנתי שהוא כבר איננו".
הרגשתי שאני נגמרת
באוקטובר 2011 התחתן בנם הבכור, ולדברי ספיר העומס הרגשי הציף אותו ביתר שאת. "גם כך חודש אוקטובר היה אצלנו תמיד חודש בעייתי. נולדתי באוקטובר, וכל השנים אבי התקשה לחגוג לי יום הולדת. היה עצבני, חסר מנוחה, תמיד הייתה מריבה לפני יום ההולדת שלי, ואני לא הבנתי למה. לימים הבנתי שזה מפני שזה החודש שבו פרצה מלחמת יום כיפור".
"באותה שנה היה קשה במיוחד. אבי רב עם הילדים בלי הפסקה, יער כבר גר בארצות־הברית (שם הוא גר עד היום), גל ודור, שהיום גרים בישראל, טסו לחו"ל. אבי רצה שהם יעבדו איתו בעסק והם לא הסכימו. כשיער אמר שהוא מתחתן, שלושתם חזרו ארצה. אבי ארגן את כל החתונה, שהתקיימה בשטח החקלאי שלנו בבית־עובד, ועשה הפקה שאנשים לא הפסיקו לדבר עליה. זה נתן לו תעסוקה. הוא עבד כמו מטורף במשך חודש וחצי, ואני ספגתי בשקט את כל השיגעונות והתקפי העצבים.
"הוא היה מוטרף, בלחץ נוראי. יכולתי לשאול אותו 'אתה רוצה משהו? רוצה לשתות?', והוא היה צועק 'עזבי אותי, אל תדברי איתי עכשיו'. הוא היה מסוגל לקחת כוס ולשבור אותה על הרצפה בהתקף זעם. זה היה טירוף בלתי נשלט".
מה עשית?
"אחרי החתונה הודעתי לו שאם הוא לא הולך לטפל בעצמו, לא אשאר איתו יום אחד נוסף. החלטנו שאנחנו נפרדים. הוא עבר לגור ביחידת דיור בשטח החקלאי, וסיכמנו שאני אשאר בבית. אבל יום אחד הוא חזר ואמר: 'אני לא עוזב, אני חוזר לגור פה'. התפתחה מריבה קשה והזמנתי משטרה".
החברים ידעו מה מתרחש?
"כן, חלקם היו עדים להתפרצויות שלו, ובמשטרה זימנו שניים מהם למתן עדות. אחד מהם יעץ לי להוציא לאבי צו הרחקה. הוא אמר שאבי חייב ללמוד שהוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה. שמעתי בעצתו והוצאתי לאבי צו הרחקה לשלושה חודשים. כשאבי שוחרר למעצר בית ביחידת הדיור שלו, דור היה זה שחתם לו ערבות ואיתו עוד שני חברים של אבי. כחלק מתנאי הערבות דור ישן איתו בלילה. אחרי זה אבי קצת נרגע, הפסיק להתפרץ על הילדים וביקש שייקחו את העסק. הילדים הסכימו בתנאי שלא יתערב, והוא הסכים".
אלא ששבוע לאחר מכן חלה הסלמה. "אבי התקשר לחבר מהגדוד וסיפר לו שהמצרים על הגדרות ושהוא נותר לבד במוצב, והומלץ להעביר אותו למרכז הממשלתי לבריאות הנפש בנס־ציונה. שם אבחנו מיד פוסט־טראומה, והוא אושפז לשלושה חודשים".
לבקשת החברים החליטה ספיר לסגור את התיק הפלילי שנפתח נגדו, "אבל התנאי של השופט היה שאבי ילך לאשפוז יום במרכז לבריאות הנפש בבאר־יעקב. הוא היה שם כמעט שנה, וזו הייתה אחת התקופות הרגועות שהיו לנו בחיים".
הייתם בקשר?
"הלכתי לשם כמעט כל יום. הוא היה על תרופות, וכל הזמן אמר שהוא מצטער וביקש שאספר לו מה נהג לעשות בהתקפי הזעם. כשתיארתי לו, הוא היה נבוך. אמר 'זה לא אני, זה משהו שנכנס בי' והביע חרטה. בתום האשפוז הוא חזר לגור בבית. אני והילדים טיפלנו בו כמו בתינוק".
משרד הביטחון לא היה בתמונה?
"ביקשנו ממשרד הביטחון שיכירו בו כנפגע פוסט־טראומה, אבל התביעה נדחתה. אמרו שהם מוכנים להכיר בו רק לצורך טיפולים רפואיים שהם עצמם יספקו לו, כדורים ושיחות אצל פסיכולוג ופסיכיאטר".
במה זה שונה מהכרה כנפגע פוסט־טראומה?
"נפגע פוסט־טראומה זכאי לקצבה, זכאי ללכת לבית הלוחם ולקבוצות תמיכה, יש לו החזרים כספיים מטיפולים ועוד".
איך הוא קיבל את זה?
"אבי הרגיש כאילו תקעו בו סכין. הוא תרם ונתן את נפשו למען המדינה, ועכשיו המדינה מתנערת ממנו. הוא לא היה זקוק לכסף, כל מה שביקש הוא שיקום, והוא חזר הביתה והפך ממש לזומבי. מה הם ציפו שהוא יעשה? שישב כל היום בבית ויסתכל על הקירות? כשהתעקשנו, הסכימו לתת לו שיקום, אבל במקום מסוים שאין בו פסיכיאטר צמוד. הצעתי שנשלם על טיפול מכיסנו הפרטי, אבל אבי לא היה מוכן לשמוע. אם היה במסגרת שהייתה מתחזקת אותו כמו שצריך, אולי הוא לא היה מידרדר".
"לא יכולתי יותר, הרגשתי שאני נגמרת. יום שישי אחד, אחרי לילה שבקושי ישנתי בו, התעוררתי לקול רעש נורא של קידוח אבנים בחצר. אבי הכין יצירה מאבן וזה היה הקש ששבר את גב הגמל. ארזתי מזוודה והלכתי לאחותי לחודשיים".
ניסית לפנות לחברים שלו מהצבא?
"כן. ביקשתי שיעזרו, שימצאו לו מקום מגורים סמוך לאחד מהם, שימצאו לו תעסוקה מתאימה לכישרון היצירתי שלו. אבל זה לא קרה. הם כעסו שאני מגישה תלונות במשטרה ושאני מוציאה צווי הרחקה. הרגשתי שהם רואים בי בוגדת.
ספיר מספרת כי בשלב זה אבי הגיש תביעה לפירוק השיתוף (כהליך של פרידה בין הצדדים). "ארבע שנים לפני כן הוא נתן את העסק לילדים, אבל לא העברנו אותו על שמם".
איך זה נגמר?
"זה לא נגמר. הדיון היה צריך להיערך בדצמבר. אפילו את הליך הגירושים לא הספקנו להשלים".
באוגוסט 2016, שלוש שנים וחצי לאחר שביקש להיות מוכר כנפגע פוסט־טראומה, ולאחר שערער בפני בית המשפט על החלטת משרד הביטחון, פסק בית המשפט כי אבי קמחי הוא אכן פוסט־טראומטי ושעל משרד הביטחון להכיר בכך.
"ביום חמישי, ארבעה ימים לפני מותו, אבי קיבל את ההודעה שהוא מוכר כנכה צה"ל. ביום שני בבוקר הודיעו לנו שאבי נפטר. הוא היה בן 62 במותו".
ממה הוא מת?
"כנראה מדום לב. הגופה נשלחה לבדיקת רעלים ועוד לא קיבלנו את התוצאות".
שנה ושמונה חודשים לאחר שעזבה את הבית מצאה את עצמה ספיר קמחי יושבת בו שבעה עם שלושת ילדיה, מבכה את הגבר שהיה לה פעם.
מה הרגשת כשראית את מודעת האבל בעיתון?
"בעיקר כעס ואכזבה גדולה. אם הם התכוונו אלינו, למשפחה, נכון שהיו נתקים במשפחה, אבל לא מתוך בחירה, אלא מתוך כורח המציאות הקשה. ועדיין, על אף המציאות הזו, הילדים שלנו המשיכו לבוא לאבי, ביקרו אותו ודאגו לו. הם ילדים טובים".
הפוסט שעורר הדים
ספיר מספרת כי רק אחרי השבעה נודע לה שאבי השאיר אחריו צוואה. "בצוואה הזו בחר להוריש סכום כסף לקרובי משפחה שלו, ביקש לתחזק את האנדרטה של אחד מהרוגי הגדוד בחווה הסינית, ולהקים אנדרטה לזכרו של לוחם אחר שנהרג במלחמת יום כיפור. כן ביקש לחלק מלגות ליתומי גדוד 890, לפי ראות עיניו של אחד מחבריו, איש עסקים מוכר. כאמור, ספיר, יער, דור וגל אינם מוזכרים בצוואה".
איך מממשים צוואה כזו?
"הדרך היחידה לעשות את זה היא למכור את השטח ואת העסק ולזרוק מהבית אותי ואת הילדים. ההליך המשפטי שמבקשים לנהל נגדנו יעלה עשרות אלפי שקלים. בכסף הזה יכלו לבנות כמה אנדרטאות".
מדובר ברכוש גדול?
"מדובר ברכוש שמשפחה נורמטיבית שעבדה כל חייה הצליחה לאסוף לאורך השנים. יש לנו בית, יש לנו שטח חקלאי. ראיתי שמישהו אמר שמדובר ב־20 מיליון שקל. אני קונה את זה עכשיו בשתי ידיים ומוכנה לקבל חצי וללכת".
איך הגבת כשראית את הצוואה?
"נפגעתי מאוד. הרגשתי שזו בגידה. אני גם מאוכזבת ממשרד הביטחון, שלדעתי יכול היה לפחות לתת לו את השיקום שהגיע לו, ואני מאוכזבת מחברים נוספים, מאלה שהיו כאן לאורך השנים, שידעו בדיוק מה קורה, אבל הפנו עורף למשפחה, לא הטו כתף כשגל פנה אליהם, ובסוף תקעו את היתד האחרונה כשפרסמו את מודעת האבל".
אחרי מות אביו, יער פרסם פוסט בפייסבוק. בין היתר כתב על הצוואה: "אמא שלי צריכה להתפנות מהבית שבו גרה במשך חייה. אחיי, שקיבלו את העסק המשפחתי מאבא בזמן שמחלתו התפרצה, בשביל לשמור על כשירות העסק, צריכים לתת אותו ואת כל ציודו ורכושו. אחיי ונשותיהם, שבנו את ביתם בכספם, צריכים לפנות את הבתים שלהם... בשביל לבנות אנדרטאות".
הפוסט עורר הדים רבים, וגם עשרות תגובות של לוחמי גדוד 890 לדורותיהם, שמבקשים שיאפשרו לאבי לנוח על משכבו בשלום ויניחו לספיר ולילדיה. "זה מאבק שאין בו רעות לוחמים, והוא זר למשפחת הצנחנים שצועדת יחד", נכתב באחת התגובות.
"זה נכון", היא אומרת, "ככה לא נוהגים חברים, זו בוודאי לא רעות. לפעמים אני מוצאת את עצמי נזכרת בחלומות שהיו לי ולאבי יחד, ושואלת מה היה אילו. לא רציתי לחזור לבית המשותף שלנו כי הכל מלא זיכרונות, אבל חזרתי, שיפצתי קצת, ועכשיו אני מרגישה שאבי איתי יחד כל היום. הזיכרונות הטובים והקשים צפים, אי־אפשר למחוק אותם. ואם כבר חשבתי שזה נגמר, שאוכל לשחרר את הפחד ולאפשר לעצמי ולילדים להיזכר ברגעים אחרים, מתחיל עכשיו פרק ב' של מאבק".
