משפחה

    לא המורה, גם השנה אני לא מתכוונת לעקוב אחרי הילדים שלי ב"סקולי"

    "למה אני צריכה להתעדכן בכל פעם שבתי הבריזה משיעור כי התחשק לה לשבת בשמש? מה זה עסק שלי?" ענת לב-אדלר מבקשת מהמורה של ילדיה לשחרר אותה

    ענת לב-אדלרפורסם: 18.01.17 08:32
    "אם אמא שלי הייתה מקבלת התראות לטלפון הציבורי בפינת הרחוב בכל פעם שפיברקתי כאבי מחזור והלכתי לבית של עופר לשמוע את התקליט החדש של עופרה חזה, היא פשוט הייתה צועדת על העקבים הגבוהים שלה לבית הספר ומבקשת שיפסיקו לבלבל לה במוח" (צילום: Shutterstock)
    "אם אמא שלי הייתה מקבלת התראות לטלפון הציבורי בפינת הרחוב בכל פעם שפיברקתי כאבי מחזור והלכתי לבית של עופר לשמוע את התקליט החדש של עופרה חזה, היא פשוט הייתה צועדת על העקבים הגבוהים שלה לבית הספר ומבקשת שיפסיקו לבלבל לה במוח" (צילום: Shutterstock)

    מורה יקרה, גם השנה אני לא מתכוונת להיכנע ללחצים שלך ואין לי שום עניין להוריד לנייד את אפליקציית "סקולי" או כפי שאני מכנה אותה, "דיווחי התנועה בבית הספר".

     

    אמא שלי הסתדרה טוב מאוד בלי לבלוש אחרי כל צעד שלי כשהייתי תלמידה ואני חושבת שהיא עשתה עבודה לא רעה. זה שהטכנולוגיה מאפשרת לנו להפוך היום לסוג של רובוטים בשילוב עם בלשים פרטיים, לא אומר שאני רוצה להפעיל את הפונקציות האלה ביחסים עם הילדים שלי, גם לא כשאת מבקשת ומסבירה כמה זה חשוב שאתעדכן בהודעות במערכת התקשורת החכמה (למי זה חשוב, אגב?).

     

    כמה חיסורים? כמה איחורים? לא ענייני
      כמה חיסורים? כמה איחורים? לא ענייני

       

      הלימודים שלו - לא העסק שלי

      מערכת התקשורת הזו לא מעניינת אותי. מה שמעניין אותי זו התקשורת. שלי. עם הילדים שלי. וזה ברוך השם עובד בסדר,

      אז למה לקלקל? למה אני צריכה להתעדכן בכל פעם שהבת שלי הבריזה משיעור כי התחשק לה לשבת בשמש ולשמוע מוסיקה? מה זה עסק שלי? אם אמא שלי הייתה מקבלת התראות לטלפון הציבורי בפינת הרחוב בכל פעם שפיברקתי כאבי מחזור והלכתי לבית של עופר לשמוע את התקליט החדש של עופרה חזה, היא פשוט הייתה צועדת על העקבים הגבוהים שלה לבית הספר ומבקשת שיפסיקו לבלבל לה במוח. היא עובדת ואין לה זמן לשטויות.

       

      כן, וגם אני רוצה שהבת שלי תרגיש חופשי להבריז כשבא לה או לא להכין שיעורים כשלא בא לה ואני לא מעוניינת לדעת בכל פעם שאחד המורים נוזף בה או מוציא אותה מהכיתה. כי זה לא עסק שלי. זה עסק שלה. היא מנהלת את החיים שלה היטב וכאשר אתם הופכים אותי לחלק מהמערכת החכמה הזו, אתם למעשה טוענים שאתם לא סומכים עליה. אז אני טוענת הפוך. אני כן סומכת עליה. וגם על הבן שלי, אגב, שהשנה מסיים שמינית ועדיין אין לי שמינית מושג איך נכנסים למערכת החכמה של התיכון שלו, שנקראת אמנם בשם אחר, אבל עושה את אותה הפעולה – מייתרת את שיקול הדעת של התלמיד, שהוא כן, במקרה, הבן שלי ואם יש משהו שחשוב לי לא לייתר אצלו זה את שיקול הדעת.

       

      סומכת על הילדים שלי

      את מבינה, המורה? הלימודים שלו הם העסק שלו. הוא מנהל אותם. זה למעשה העסק הראשון בחייו שהוא הבעלים שלו. כבעל העסק, יש לו טבלאות של רווח והפסד, הוא יכול להחליט באילו שעות הוא מתחיל את היום והאם הוא מביא עבודה הביתה, יש לו מצבור של ימי חופש ואפשרות לנצל אותם בזמן שנוח לו (הילדים שלי מקבלים ממני פתק "בני לא חש בטוב ולכן לא הגיע לבית הספר", כמעט בכל פעם שהם מבקשים ומעניקים לי הסבר משכנע). ויש להם גם יועצים חיצוניים ומנוסים – בדמות ההורים שלהם – כדי לתת את הדעת על סוגיות חשובות שמובאות בפנינו ושדורשות התייחסות. וכן, כאשר יש סוגיות חשובות, הילדים בהחלט מביאים אותן לידיעתנו.

       

      לכן, גם הפעם, אחרי שחזרנו מאסיפת ההורים האחרונה (אצלו זו באמת השנה האחרונה בתיכון ואצלה הלפני אחרונה) אמרתי לך בחיוך נחוש שאני לא מתכוונת לחרוג ממנהגי, כי לא רק שאני סומכת על הילדים שלי שהם יודעים לנהל את העסקים שלהם, אני גם לא רוצה להפוך להיות זו שמנהלת אותם במקומם. וברגע שאת מצרפת אותי למשוואה הזו שבין תלמיד ומורה והופכת אותה למשוואה משולשת, את למעשה הופכת אותי, בעל כורחי, לחלק מהעסק. עסק שאני ממש לא מתכוונת לנהל. רק ליהנות בעתיד מהרווחים שהוא מגלגל.

       

      ענת לב-אדלר , מרצה על מסע אמצע החיים, מפרסמת מחברות השראה לנשים.

       

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      אמא, כותבת, נשואה, עובדת, מגדלת, מג'נגלת, ממהרת. לא מתחרטת, לא משתעממת, לא יוצאת מהבית לא מאופרת. מחברת מילים לנשים ונשים למילים; מרצה וסופרת, מחברת רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה", מפרסמת יומני תוכן ומחברות השראה לנשים, מרצה בפני נשים (וגם גברים) על שינוי באמצע החיים.