"רק צינון? אישתי, זה שאין לי חום, לא אומר שאני לא חולה אנוש"
תום קינן חולה מאוד ומנסה לשכנע את אישתו שזה לא "רק" צינון. כשהוא לא מצליח, הוא מחליט להקים את קבוצת התמיכה "מצוננים אנונימיים". מי מצטרף?
שואף ונושף. שואף ועוד פעם נושף. נעמי, שמעת את זה? אני סתום לגמרי. "חחחררר. חחחררר". שתיקה. המבט של נעמי מרעיש יותר ממוזיקה ברכב של נערים מתלהבים שעוצר לידך ברמזור. הרי עם כל הכבוד לכל הדקסמולים למיניהם, אין תרופה חזקה יותר מהפרצוף של אשתך, כשאתה אומר לה שאתה מתחיל לפתח משהו. בטח כשיש לכם ילד והיא מבינה שעכשיו היא צריכה לטפל בשניים שבוכים בלילה.
אחרי כמה דקות, כשנעמי עוד חשבה שתוכל להתעלם מהנושא, ממני ומהחרחורים, היא הניחה יד קרה על המצח שלי, כמו רופא ממהר בצבא וקבעה בהחלטיות שאני לא חולה. אולי קצת מקורר, אבל זה ממש לא נורא. "לא נורא?!" נשפתי ושאפתי, "אני לא יכול לנשום. מה יותר נורא מלא לנשום?"
אפשר להגיד בפה ובאף מלא, שהדבר הכי גרוע בלהיות מצונן, זה שאף אחד לא חושב שזה נורא. אין לזה הילה או כבוד של מחלות או פציעות אחרות. קצת חבל, לדעתי, שלא נוצרת איזו צליעה כשממש מצוננים, בשביל האפקט והתמיכה. למרבה הפלא, החברה מצפה ממך להתנהג כרגיל. לעבוד, להתקלח, לעשות כלים, להוריד את הזבל, לקום לילד, כאילו כלום. למעשה, הדרך היחידה שלנו, המצוננים במצב אנוש, להראות לעולם עד כמה אנחנו חולים, היא ללבוש את הטרנינג הכי מכוער שלנו בארון ולא להחליף אותו עד שנרגיש טוב. אחרת, בשביל מה ייצרו את חליפות הפליז התואמות?
שכחו אותי בבית
כדי להוכיח לנעמי עד כמה אני באמת מסכן והיא לגמרי טעתה לגבי – נשארתי בבית למחרת. כשאתה נשוי ואבא לילד בן חצי שנה, אתה כל כך מצפה לרגעים האלה שבהם תהיה לבד, בלי להתחשב, בלי לעשות כאילו אתה מתחשב. בלי לבדוק, לתקן, להביא, להוריד, לשאול ולהתקשר. סתם לשבת. העניין הוא שעכשיו, כשאני יושב, אני לא לגמרי מבין מה אני אמור לעשות. מה, זהו? מה עכשיו? מה עושים? אני מת לישון, אבל מרגיש שזה יהיה בזבוז, כמו להחזיר תיק עם מלא דולרים שמצאת ברחוב – למשטרה. הייתי עושה כלים או מסדר קצת, אבל אז זה יראה לנעמי כאילו אני לא מספיק חולה. שקט מעיק נהיה בסלון. כאילו הבית כועס עליי שנשארתי והוא בעצמו רוצה להיות קצת לבד.
7:06 - מכבה סופית את הטלוויזיה ונשבע שעוזב את יס.
7:17 - עושה סינון בקבוצות הוואטסאפ שלי. "מה? מה זה הגורילות של כפ"ס?"
7:21 - קורא לכלבים שלי לבוא אלי - הם לא רוצים.
7:22 - שולח הודעה לנעמי אם היא מגיעה מוקדם היום והיא עונה – "לא".
7:25 - "מה זה, העציץ חצי מת... אני אשקה אותו. מזל ששמתי לב. הצלתי אותו".
7:27 - עושה סדר בארון התרופות וטיפה מתנחם שמצאתי עוד אוטריווין חדש לגמרי.
7:29 - שולח הודעה לנעמי אם היא חיפשה אותי כי היתה לי שיחה שלא נענתה והיא עונה – "לא".
מייאוש לתקווה
דווקא מהמקום הכי נמוך, כלומר, רגע לפני ששמתי הרווק ב-VOD, החלטתי לקחתי את עצמי בידיים ועל הדרך, לעזור גם לאחרים. פתאום זה היכה בי - אני הולך להקים עמותה שתומכת בגברים מקוררים בבית. אני אקרא לה "מצוננים אנונימיים". לאלכוהול יש, לסמים יש, איך זה שדווקא למחלה חשוכת מרפא, שמפרקת משפחות – אין?
תחשבו על זה. אפשר להגיע עם טרנינג ונעלי בית של קיפי לכל מפגש. בכניסה יהיה בר מפנק, פתוח 24 שעות, עם מרקים, תה, דבש ולימון שכבר חתוך מראש, כולל מישהו שממונה על להחזיר את החצי השני של הלימון שחתכת, עטוף ומסודר למקרר, שלא יכעסו עליך אח"כ. בנוסף, נעמיד לרשות המצוננים שלנו צוות מקצועי ומוסמך במגוון התחומים הרלוונטיים, כמו: קואצ'ר צינון, שידע להרים אותך כשאתה מתחיל להישבר: "זה שבאת להתעטש ויצא לך שיעול זה לא אומר שאתה שוב חולה! תרים את הראש ותילחם!" יהיו לנו רופאים עם אצבע קלה על הטישיו, שיעצימו את הצינון לדרגת "וירוס ויראלי" לפי הצורך, עובדות סוציאליות ועוד.
כל חבר בקבוצה ייהנה מהטבות לטרנינגים, יועץ תוכן אישי, שידריך אותם בשעות הקשות בטלוויזיה, מתכונים לתרופות סבתא מעודכנים אונליין ובעיקר – כל חבר וחבר, ייהנה מהזכות להרגיש מסכן כמה שהוא רוצה. כי מה יותר גרוע מלהיות מצונן? פשש. אני חושב שאני כבר מרגיש יותר טוב. לפרטים ולהרשמה: METZUNANIM-ANONIMIM.Co.il.
