תום קינן 'הביא לעולם' שידת תינוק
מאיקאה אך שכח משהו מאוד חשוב

שני הרגעים המאושרים בחייה של כל אישה הם בכניסה לחופה ובכניסה לאיקאה וכך אחרי 3 שעות של סיבובים, קנינו את הפריט שלשמו הגענו. ואז הגיע שלב ההרכבה

תום קינןפורסם: 12.02.17 08:35
אישה של מישהו אחר, קונה ברים שמישהו אחר לא צריך. צילום אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
אישה של מישהו אחר, קונה ברים שמישהו אחר לא צריך. צילום אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)

לבחורה "טיפוסית" יש שני אירועים מרכזיים בחייה, בהם היא תהיה מאושרת וזוהרת במיוחד: בכניסה לחופה ובכניסה לאיקאה. במקרים רבים, החיבור בין שתי האופציות הללו יקרא "סיבה ותוצאה". כל השבוע נעמי ואני עושים רשימות ציוד וחסרים, כאילו נבחרנו ע"י הממשלה לארגן מבצע סודי ומורכב לסוריה - ואנחנו אחראים רק על הקטע הלוגיסטי.

 

אין את השידה הזו בשחור? זה נורא!

בכניסה לאיקאה פגשנו את אחות של נעמי, דנה, ואת החבר שלה, יהודה, שהם באמת שני אנשים מופלאים, אבל לא בגלל זה הזמנו אותם. כבר מהרגע הראשון, מטרת בואם הייתה ברורה: דנה הייתה צריכה לעזור לנעמי בהחלטות הרות גורל, בסגנון: "מה לעשות!? הציפית פה לא מתאימה לצבע של הספה!" ולעתים, גם לדעת לאסוף את השברים: "לאאא, אין את השידה שרציתי גם בשחור!"

 

מצדו השני של המתרס, יהודה, היה אחראי לספוג ממני פרצופים והערות שוביניסטיות על היותי גבר חטוף, הסובל מתסמונת שטוקהולם, בשילוב שיחות גבריות, הכוללות את הנעשה בעבודה והמשחק של מכבי שהרגע פספסנו.

 

איקאה בנויה בצורה נשית טיפוסית, כלומר: קומות על גבי קומות של דברים שלא באמת צריך, אבל הם מתאימים בול לארון. נעמי, דנה ויהודה שעטו קדימה עם הרשימה ואני נגררתי מאחור, סוחב בגמלוניות את השק הצהוב הגדול, שנוח לאחיזה בערך כמו עיתון שישי בשירותים.

 

אשתי ברגע של אושר (צילום: תום קינן)
    אשתי ברגע של אושר(צילום: תום קינן)

     

    מה, אין לנו חצר?

    "סליחה, אתה עובד פה?" שאלתי בחור מבוגר, שהיה עם הגב אלי ולבש חולצה בצבע מרקר צהוב. "כן", אמר בגאווה מפתיעה. "אוקי, אז המדף הזה", אמרתי ושיחקתי עם חתיכת עץ לא ברורה עטופה בניילון נצמד. "אני רוצה לעשות ממנו בר אלכוהול ו..." הוא הניח עלי יד ועצר את הנאום שלי טרם החל. "הבנתי, אבל אתה לא בכיוון. החומר הזה לא מגיב טוב לזכוכיות. בוא, בוא אחרי", אמר וחייך בהתנשאות מסוימת.

     

    "אתה בא או מה?" הגביר מעט את הקול, אבל לא את קצב ההליכה המוזר שלו. "בואנ'ה, ג'פטו, אני תיכף שם לך איזו אחת", אמרתי לעצמי ובאתי. נעמי, דנה ויהודה אספו אותי משם, וטוב שכך, כי עם חוש הכיוון שלי הייתי מסיים את היום בוכה על אסלה מעוצבת, אי שם במחלקת חדרי האמבטיה.

     

    למרות שהתירוץ המרכזי לבוא לפה היה למצוא שידה לחדר של הקטנצ'יק, לא היה פריט או מוצר שלא קיבל מאיתנו יחס אישי:

    - וואו, תראה, זה יכול להתאים בול לחצר.

    - אבל אין לנו חצר.

    - לאו דווקא לשלנו.

    - ...

     

     

    ועכשיו, פתח את חוברת ההרכבה

    בלי לשים לב, עברו כבר למעלה משלוש שעות. אפילו עצרנו לאכול בקומת "חדר האוכל" שלהם. נכון, החומוס שלקחתי שבר לי את הפיתה והצלחת עפה לשולחן הבא, אבל לדעתי, אם מוסיפים לפה בר יין ומעבירים את המקום לת"א, במיוחד באזור בלי חניה, זה יכול להיות הדבר הבא של זוגות בישראל - לצאת לאיקאה.

     

    סיימנו. אם נתעלם מזה שהתור לתיבת נוח היה קצר יותר והיה מורכב מפחות חיות, הכל עבר בהצלחה. כל מה שרצינו קנינו. וגם עוד כמה דברים שנעמי רצתה, אבל עכשיו צריך להרכיב את הכל. איקאה היא ללא ספק קורס קינדר למתקדמים. רק שפה, בניגוד לקינדר, לא יוצאת לך פתאום שידה גמורה, כמו הפעמים האלה שהיה יוצא לך גמד או היפו. באיקאה כל דבר צריך להרכיב מההתחלה. מה שמעצבן בכל חוברות ההדרכה האלה, זה שמישהו שם זורק זין. אם היה קול לחוברת, זה היה נשמע משהו בסגנון: "נו, מה הבעיה, זה פה, זה שם, זה תכניס, הנה גם הוספתי חץ לאן ויאללה - סיימת".

     

    למרות הכל, כעבור כמה שעות ועשרות קללות ייחודיות על ברגים ועל העם השוודי, אתה מסיים להרכיב שידה מדהימה לחדר של הילד. כן, אתה, ממש אתה, הבאת לעולם שידה חדשה ויפה במשקל שבעה קילו וחצי. בזמן שאתה מסיים לצעוק לאשתך שסיימת, בתוספת חיוך מבסוט מעצמך, אתה מבחין בשקית שלידך וקולט ש-70% מה"חלקים הפנימיים" שלה, עדיין מחכים לך בשקית, אז אתה מיד מכניס אותם למגירה. בכל זאת, בשביל מה קנינו אותה?

     

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קופירייטר, בן 33, נשוי לנעמי, אשתי המדהימה, שגם עברה על הטקסט הזה לפני. אבא לדניאל בן השמונה חודשים ולשני כלבי פרא: ירמי, חצי לברדור – חצי קנגרו ובלה, סוג של עטלף פירות. גר בכפר סבא, עיר עם כיבוי אורות ב-21:00. רוב הזמן בעבודה ובזמני הפנוי בסופר פארם. בקיצור, חי את החיים.