דקוטה הוא בית דירות אגדי במלוא מובן המילה, ואין זו הגזמה. הבניין האקסטרווגנטי, בשוליו של סנטרל פארק במנהטן, שומר מאז סוף המאה ה-19 על מעמדו כאחד מבנייני המגורים הנחשקים, היקרים והקשים להשגה בעיר. היזם אדוארד קלארק, יורש אימפריית מכונות התפירה "זינגר", סיים את הקמת הבניין ב-1884 והציע לאלפיון העליון 65 דירות, שאף אחת מהן אינה דומה לרעותה. לעשירי ניו־יורק הוצע כאן קונספט מגורים חדשני, שמשלב דירה ומלון: במקום משרתים בכל דירה – ההנהלה מספקת שירותי ניקיון ובישול.
אפר ווסט סייד, כיום אחד האזורים המבוקשים במנהטן, היה אז עדיין טריטוריה דלילת אוכלוסין ומרוחקת ממרכז העיר, רחוקה כמו מדינת דקוטה. כך דבק השם בבניין המפואר – אבל ההיסטוריה אמרה אחרת.
בתוך זמן לא רב החלו עשירי העיר לטפטף פנימה בזה אחר זה, הרובע הפך לאופנתי, והבניין עצמו משך כוכבים כמו ג'ודי גארלנד, בונו, הסופר הרלן קובן, המנצח והמלחין לאונרד ברנשטיין, הקומיקאית גילדה רדנר, הרקדן רודולף נורייב, קריינית החדשות קוני צ'אנג, והמפורסמים מכולם – ג'ון לנון ויוקו אונו. בדרכם הביתה, ב-9 בדצמבר 1980, ארב להם בכניסה המתנקש שירה בכוכב הביטלס. אונו גרה בבניין עד עצם היום הזה (בזמן שכוכבים רבים ניסו לתפוס מקום בבניין ונדחו, לפי פרסומים, כולל אושיות כמו מדונה, בילי ג'ואל ושר).
אין לשכוח, כמובן, את התפקיד של הבניין בסרט האימה של רומן פולנסקי "תינוקה של רוזמרי". 11 שנים לפני הרצח, כבר נכנס ה"דקוטה" לרשימת אתרי המורשת של ניו־יורק. האדריכלות מתאפיינת בסגנון רנסנס צפון-גרמני, כריבוע שמקיף חצר פנימית.
אחת הדירות, שהייתה שייכת לג'ודי גארלנד ומתפרשת על 437 מטרים רבועים, נמכרה לימים לפסנתרנית והבלרינה ממוצא איראני, ז'קלין שירין ביקוף (יהודייה אגב), שהייתה חלק מהנוף הקבוע במועדון "סטודיו 54" המיתולוגי. היא הפקידה את מלאכת העיצוב בידיה האמונות של בתה, סאשה ביקוף, שסגנונה מושפע מהרב-תרבותיות של ניו-יורק וממסעותיה בעולם.
הבת נוהגת לשלב חומרים עשירים ופריטים של עיצוב איטלקי וצרפתי מאמצע המאה הקודמת, יחד עם גוני פסטל וצבעוניות ששאולה מהאר-דקו – קומבינציות של מנהטן, ההמפטונס, מיאמי ופאלם-ספרינגס. כאן ניתנה לה יד חופשית, כל עוד העיצוב משקף את תחומי העניין של האם. ואכן, מאחורי כל פריט היו משמעות ומטרה, כשעל כל אחד מהם מקרינה אישיותה של האמנית הססגונית, פאזל של יוקרה קלאסית, זוהר של שנות ה-70 ונוסטלגיה של שנות ה-50.
בתחילת התהליך נעשה שינוי בתוכנית הדירה, כדי שתתאים לדיירת החדשה. בעבר היו כאן כמה חדרי שינה, אבל כבר לא היה צורך בכולם, ולכן הם הומרו בסלון ובספרייה. היה חשוב לתת לפסנתר הכנף מקום של כבוד, וליצור מרחב אירוח נדיב לארוחות ערב עם החברים והמשפחה.
בהמשך נבחרו הרהיטים והמנורות. אפשר למצוא כאן פריטי עיצוב שנבחרו אחרי סריקה של חנויות עתיקות ואתרי מכירות פומביות, במטרה למצוא פריטים בעלי ערך היסטורי. בין השאר, נקנו ספה מוזהבת בסגנון לואי ה-16 , כיסאות של Milo Baughman, כיסא "צ'יפנדייל" של Jonathan Adler , נברשת ברונזה צרפתית של Bagues וספסלים עתיקים בשיבוץ צדפים של Andrianna Shamaris . התוצאה נראית כמו רוקוקו צרפתי המתובל באיטליה של פעם.
בהשראת התלבושות של הבלט הרוסי, קירות הסלון נצבעו בגוון ורוד-אפרסק. שולחן ארוך עם קריצה לאסתטיקה צרפתית נבחר לחדר האוכל (את החיבה לסגנון פיתחה בעלת הדירה בזמן לימודיה בסורבון); אמבטיה מוזהבת שעומדת עצמאית מוסיפה יוקרה נוסטלגית; ובחדר השינה פסטורליה צרפתית, מזכרת לתקופה שבה גרה הדיירת ב- Aix-en-Provence שבדרום צרפת: סגול לבנדר וטפט שעליו ויסטריה מצוירת ביד. מיטת אפיריון משלימה את האווירה המלכותית, לצד שטיח משי פרסי, ציורים ומנורות ברונזה ממרוקו.
כחול מלכותי על הקירות
סאשה ביקוף אמרה ל-Xnet, בראיון שנערך בדואר האלקטרוני, כי היא מתרשמת שאנשים פוחדים להכניס צבע לבתיהם ונוטים לבחור בגוונים נייטרליים כ"בחירה בטוחה". ואולם, היא מאמינה שחדרים קטנים הם אידיאליים להכנסת צבע, שהופך אותם ל"קופסת תכשיטים". מהסיבה הזו, קירות חדר העבודה נצבעו בכחול, בגוון שמזכיר את עבודותיו של האמן הצרפתי Yves Klein.
גימור הצבעים מבריק בכל רחבי הדירה, ומשווה לקירות ניצוץ אלגנטי. את הכחול בחדר העבודה משלימים בהרמוניה גוונים עזים - פסי זברה, עץ הבנה וכיסאות באדום עמוק - כולם בהשראת השטיחים הפרסיים של הדיירת.
חדר הארונות הוא פנטזיה של כל פאשניסטה, ויש בו שלל מקום לבגדים, לתיקים ולנעליים. עיצובו מזכיר ענן לבן עם נגיעות של אבן מלאכיט, וגם הוא נועד לאירוח. את הבגדים שלה, כך מתברר, הבלרינה לא אהבה למדוד לבד. היא הלכה לעולמה אשתקד, וכעת מוצעת הדירה הייחודית הזו למכירה.
