ספק גדול אם המבקרים הרבים בנמל תל אביב יודעים, כי אחת מחנויות הרהיטים במתחם נמצאת באחד הבניינים החשובים ביותר שהוקמו אי פעם בתל אביב - "ארמון תוצרת הארץ" שמו. את "הארמון" תכנן אחד מבכירי האדריכלים הישראלים, אם לא החשוב בהם, ריכרד קאופמן (1958-1887), מי שערך עשרות רבות של תוכניות למושבים, לקיבוצים, לשכונות ולערים ברחבי הארץ.
התוכנית שלו למושב נהלל (1921) בעמק יזרעאל מופיעה כמעט בכל ספר בינלאומי העוסק בתולדות התכנון (לצד תוכנית "עיר הגנים", שהגה אבנעזר הווארד באנגליה, ולצד תוכנית "העיר הקורנת", שהגה לה קורבוזיה בצרפת). קאופמן גם תכנן מאות מבנים לשימושים שונים, ובאחד מהם מתגוררים בשנים האחרונות שרה ובנימין נתניהו. כן, קאופמן תכנן גם את "בית אגיון" (1938) בשכונת רחביה בירושלים, שבו מתגוררים ראשי ממשלת ישראל ב-42 השנים האחרונות (ושרה נתניהו התלוננה לפני הבחירות האחרונות על הזנחתו).
"הארמון" התל אביבי של קאופמן, שנחנך ב-1934 ב"יריד המזרח", לא היה באמת ארמון, אלא אולם תצוגה מרהיב. אך מחיקתו מנוף העיר "היא החמצה תל אביבית מהמעלה הראשונה", מגדירה זאת תמר טוכלר, מנהלת מחוז תל אביב במועצה לשימור אתרים.
גולת הכותרת של היריד הבינלאומי
מעט רקע הכרחי: "יריד המזרח" היה יריד בינלאומי, שפעל בתל אביב מאז 1923, במתכונת דומה לירידים בינלאומיים שנערכו בעולם המערבי מאז המאה ה-19, עם עלייתה של מדינת הלאום. הירידים האלו ביקשו להציג את הישגי הקידמה בתחומים שונים, ובמסגרתם נבנו מבנים בלתי נשכחים כמו מגדל אייפל בפריז, "ארמון הבדולח" בלונדון ו"פואבלו אספניול" בברצלונה. גם בגרסה התל אביבית של היריד, הקימה כל מדינה מתארחת ביתן תצוגה שסימל את עוצמתה, ובמפת הירידים של אותן שנים, העפיל "יריד המזרח" למקום השישי בחשיבותו בעולם.
תחילה פעל היריד באתרים ארעיים באזור התחנה המרכזית הישנה, אך הצלחתו הביאה את היזמים ואת פרנסי העיר לאתר לו שטח ייעודי וקבוע: כמאה דונם, בקצה הצפוני של רחוב דיזנגוף, על גדות הירקון ובסמוך לנמל תל אביב, בשטח שהפך למרכז הירידים של תל אביב בפרט ושל ארץ ישראל בכלל.
עד פתיחת היריד, היה השטח הנבחר חולי, ובשוליו ניצבו כבר "אצטדיון המכביה" ו"קפה גלינה", שניהם בתכנונה של אדריכלית ג'ניה אוורבוך, מתכננת כיכר דיזנגוף. אדריכל קאופמן, שהיה אז, כאמור, בכיר האדריכלים בארץ, הוזמן לערוך את התוכנית הכללית של המתחם, שכללה 30 מבני קבע ו-43 מבנים ארעיים. במתחם הוקמו ביתני מדינות ובהן בריטניה, איטליה, פולין ובלגיה, אך גולת הכותרת היתה הביתן הארצישראלי, גם הוא בתכנונו של קאופמן, שזכה לשם הרומנטי "ארמון תוצרת הארץ" (ובאנגלית: "The Pavilion of Palestine").
אבן הפינה ל"ארמון" הונחה ב-1933, בטקס שבו השתתפו מנהיגי היישוב - דוד בן גוריון, חיים ויצמן והנציב העליון ארתור ווקופ. תוכניות הבניין ודגם שלו הוצבו בחלון ראווה גדול, שהוקם במרכז רחוב אלנבי ותפס את תשומת ליבם של העוברים ושבים.
מראה דינמי המזכיר ספינה גדולה
"הארמון", שהשתרע על פני 3,400 מטרים רבועים ונמתח לאורך כ-80 מטרים, ניצב בקצה כיכר גדולה, כיכר הרברט פלומר. היה זה מבנה מרשים ומרכזי במתחם, דופן ותפאורה להתרחשויות הרבות שהתקיימו בכיכר - טקסים, כינוסים, קונצרטים ומופעים. מיקומו הבולט וגודלו הפכו אותו לתחנה הראשונה של המבקרים שנכנסו לתערוכה הבינלאומית, וממנו התפזרו כולם לשאר הביתנים בשטח היריד. את הארמון הרכיבו שלושה גושים עיקריים:
- בקצה המערבי: מגדל צר שהתנשא לגובה 27 מטרים (כתשע קומות), שעליו הורכב שם הבניין "תוצרת הארץ", ובראשו מוקמה תצפית.
- במרכז: אולם תיבתי, שכלל קומת גלריה, ובו מוקמו שתי הכניסות הראשיות למבנה, שאליהן הובילו מדרגות טקסיות. האולם התנשא לגובה 11 מטרים, ומנורות כדוריות, שהשתלשלו מהתקרה, האירו אותו. בחלק זה בלט שלד הבניין, החשוף בחלקו הפנימי, שהיה לאלמנט בלתי נפרד מעיצוב הארמון. שלד דומה הוקם (1938) באולם הטורבינות של תחנת הכוח רדינג, בגדה השנייה של נחל הירקון, אף הוא בתכנון קאופמן.
- ובקצה המזרחי: גוש בניין המזכיר בצורתו "אפסיס" (אגף חצי מעגלי). זהו החלק היחיד ששרד מהמבנה.
עיצוב הגושים בקווים ישרים ומעוגלים העניקו לארמון מראה דינמי, המזכיר ספינה גדולה. ברוח הסגנון הבינלאומי, טויח הבניין בטיח לבן, שסימל ניקיון וטוהר; שולבו בו הצללות על פתחי חלונות "הסרט" האופקיים בצמוד לגג, שהדגישו את פגיעת קרני השמש המזרח-תיכוניות בחזיתות.
"הארמון" נבנה במהירות שיא - פחות משמונה חודשים. חלקו המזרחי והמרכזי נבנו מבטון ולבנים, ואילו המגדל נבנה בחלקו העליון מקורות עץ שחופו בבדים לבנים, כך שיראה כחלק בלתי נפרד משאר חלקי הבניין. לבקשת מנהלי היריד, תכנן קאופמן את אגף המגדל כבית מלון, שצויד במעלית. אך קשיי תקציב והחיפזון להשלים את עבודת הבנייה, לקראת פתיחת היריד באביב 1934, גנזו את הרעיון הנועז. ברחבה הגדולה שבחזית הארמון הוצב פסל "הפועל העברי" הנושא קורת בניין, שאותו עיצב האדריכל אריה אל-חנני, ובקצה הרחבה הוצב פסל "הגמל המעופף", שגם אותו עיצב אל-חנני כסמל ל"יריד המזרח" (ונהרס).
הגמל המעופף היה לסמלו של היריד, כבר ב-1932, עוד כשהתקיים במגרש בדרום העיר, והיה ליריד הראשון שבו האדריכל אריה אל-חנני היה אדריכל ומעצב ראשי של המיזם. האגדה מספרת שמאיר דיזנגוף הציע לערוך בעיר יריד מזרח אמיתי, כמו אלה שהתקיימו במדינות המערב, וראש עיריית יפו השיב לו: "זה יקרה כשגמלים יעופו" - וכך נבחר הסמל. בירידים הבאים עבר הסמל שינויים ושכלולים, והפך מגמל מרחף לגמל ממריא, שמייצג את השילוב בין המזרח הישן והאיטי ובין הציונות הפעלתנית והחדשנית.
לפי האגדה, 600 אלף איש ביקרו ביריד הראשון
בתערוכת הפתיחה הציגו ב"ארמון תוצרת הארץ" כ-200 חברות מקומיות בבעלות יהודית, שחשפו בפני המבקרים את הישגי התעשייה העברית בארץ ישראל, בתחומים כמו טקסטיל, מזון, מתכת, ריהוט, קוסמטיקה, אמנות, ספרות וצילום. האגדה מספרת כי את היריד פקדו כ-600 אלף מבקרים, בחלקם הגדול תיירים שהגיעו לארץ במיוחד. מספר עצום, שהעיד לא רק על הצלחת היוזמה, אלא גם על העניין הרב שמשך האזור.
היריד הבינלאומי התקיים מדי שנתיים, ובין יריד ליריד שימשו המבנים לכנסים. "הארמון" איפשר להציב יותר מ-6,000 כסאות בשטחו, מה שהפך אותו לאולם הגדול בארץ באותה עת, ללא עמודים במרכזו. ב-1935 נערך ביריד אירוע "ימי ביאליק" - תערוכת תרבות מקיפה, שהציגה בין השאר את הישגי הספרות, התיאטרון, הארכיאולוגיה, האדריכלות, העיתונות וכן החינוך בארץ ישראל. לצורך כך הוקמו, לדוגמה, כיתות לימוד על ציודן המלא. לזכרו של ביאליק, שמת זמן לא רב לפני כן, הוקדשה תערוכה שמיצבה את מעמדו כמשורר לאומי ולוותה בהרצאות של גדולי הסופרים העבריים.
''בניין גאוני שהצליח ליצור סמל''
"בניין זה הוא ממיטב הארכיטקטורה המודרנית שנבנתה באותן שנים בארץ", קבע האדריכל והיסטוריון האדריכלות אבא אלחנני, בספר המקיף ביותר הסוקר את האדריכלות בארץ - "המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20" (משרד הביטחון ההוצאה לאור).
אלחנני לא מסתפק בסיסמאות. הוא ממשיך ומפרט: "מיושמים בו רעיונות שונים של המודרנה, כגון הגופים הגיאומטריים הבסיסיים, האופקיות 'החוגגת' והקירות 'המרחפים'. בניין זה בלבד די בו כדי להעיד על כישרונו העיצובי של קאופמן, כמו גם על יכולתו לרכז בבניין אחד מיטב מגמות המודרנה של אותה תקופה, ומבלי להיזקק לקלישאות מוכרות".
"זה בניין גאוני", ממשיכה האדריכלית ד"ר סיגל דוידי את מסכת השבחים שמרעיף על הבניין כל מי שמכיר באיכויותיו. "הוא הצליח ליצור סמל. הוא בניין עם נוכחות משמעותית במתחם, וכזה שמייצג תפיסה מרחבית גם של חלקו הפנימי", היא ממשיכה. "זה היה חלל עצום, ובמקביל הכיל גם חללים יותר אינטימיים. כל מי שנכנס אליו נחשף לעוצמה, כך שהבניין לבדו מימש את המטרה שהיתה ליזמים להאדיר את התעשייה הארצישראלית".
דוידי, שחיברה עבודה מקיפה על "יריד המזרח", היא ככל הנראה האדם שחקר באופן המעמיק ביותר את היריד על היבטיו השונים. כבר קרוב לעשרים שנה היא חוקרת את אדריכלות הישראלית, ולאחרונה פרסמה מאמר המוקדש ליריד, בספר חדש על קאופמן.
הספר "ריכרד קאופמן והפרויקט הציוני" (הקיבוץ המאוחד - ספריית פועלים) מוקדש ליצירתו ומבקש להעניק, בשמונה מאמרים, טעימה מכל אחד מהאפיקים שבהם נקשר שמו של האדריכל החשוב: הזירה הבינלאומית, תכנון הערים ותכנון המבנים, תוך מתן דגש לתרומתו הייחודית למפעל הציוני (על הספר ראו גם בהמשך).
מחסנים, בתי מלאכה ומפעל נשק
שגשוגם של "יריד המזרח" ו"ארמון תוצרת הארץ" לא נמשך זמן רב. כבר על היריד השני במקום, שהתקיים ב-1936, העיבה הידרדרות המצב הפוליטי, הביטחוני והכלכלי באזור. שבועיים לפני פתיחת היריד פרץ המרד הערבי הגדול. בעקבות השבתת נמל יפו על ידי הערבים, נתקעו במחסניו מוצגים רבים שנשלחו מחו"ל. רבים מהמציגים מחו"ל ביטלו את השתתפותם וכך גם התיירים.
למרות הקשיים, טקס פתיחת היריד ב-30 באפריל 1936 היה ססגוני. "תחנת הרדיו של יריד המזרח" (שכמוה הוקמה כבר ביריד של 1932) שידרה את הנאומים השונים שנשאו נכבדים במהלך היריד, כשהם מתורגמים לעברית, אנגלית וגם ערבית – שלוש השפות הרשמיות בארץ באותן שנים. מעמדה של התחנה, שהיתה יוזמה פרטית, עלה פלאים ברגע שהנציב העליון התייחס אליה בטקס הפתיחה וציין כי זו תחנה ממשלתית, וכך גם היה היחס אליה מאותה עת ואילך. אך ליוזמי היריד נרשמו הפסדים כבדים, והוא היה האחרון שנערך כאן.
מאז הפכו חלק מהמבנים למחסנים, ששימשו כעורף לנמל תל אביב וחלקם הוסבו למפעלים ובתי מלאכה, בהם גם מפעל נשק. המפעלים היו של יהודים שנמלטו מיפו, שם נפגעו עסקיהם בעקבות התקפות שכניהם הערבים. העירייה העניקה להם באופן ארעי את הרשות להשתכן במבני היריד. ומה שהיה זמני הפך לקבוע.
בשנות מלחמת העולם השנייה הופקע השטח על ידי הצבא הבריטי, שהפך אותו לשטח צבאי סגור, וכך גם עשה הצבא הישראלי כשתפס את השטח בזמן מלחמת תש"ח. עם השנים הידרדר מצב המבנים, לא רק בגלל הזנחה פושעת, אלא גם בגלל הקירבה לים שפוררה את הבטון וחשפה את מוטות הפלדה המחלידים. "קפה גלינה" הסמוך היה הראשון שנהרס, ואחריו הגיע תורו של "ארמון תוצרת הארץ", שנהרס ברובו בסוף שנות ה-70. "המקום איבד את קסמו", אומרת תמר טוכלר, "כמו שהקסם של העיר הלבנה נשכח".
הזנחה או בלייה: למה נהרסו המבנים?
בתחילת שנות ה-90 של המאה שעברה, קידמה העירייה תוכנית להריסת האתר, במטרה למקסם (בשם "ההתחדשות העירונית") את הרווח הנדל"ני מהמקום. למימוש הפרויקט נערכה תחרות אדריכלים בינלאומית, והצעתו של אדריכל הרמן הרצברגר נבחרה. התוכנית כללה סדרה של גורדי שחקים למגורים ומלונאות, שלמרגלותיהם קומות מסחריות ומרינה חדשה ליאכטות.
"באמצע שנות ה-90 לא היתה הרבה מודעות, בטח לא בעירייה, והרבה מאוד מבנים נהרסו", מספר אדריכל דני רז, שהוביל את המאבק להצלת "יריד המזרח", לרבות מה שנותר מ"ארמון תוצרת הארץ". רז גם פירסם, יחד עם עופר רגב, את החוברת "יריד החלומות", הסוקרת את האתר ואת חשיבותו האדריכלית, העירונית והלאומית; והוביל לבניית מודל גדול של היריד, המציג אותו במלוא הדרו והיקפו.
רז מספר כי בזמנו לקח את ניצה סמוק (מייסדת מחלקת השימור בעירייה והמנהלת שלה באותן שנים) לביקור באתר. "היא מאוד הופתעה ממה שראתה", הוא מספר, "ואמרה לי: 'לא ידעתי'. ובאמת, אף אחד מהבניינים ביריד לא הופיע ברשימת השימור". רז מדגיש כי המאבק היה על הצלת מתחם היריד, ובמיוחד מבנה הארמון, שהיה בעל חשיבות אדריכלית ועירונית. לטענתו, המבנה ייצג את "תוצרת הארץ" והיתה לו חשיבות עירונית משמעותית, כיוון שהיה ממוקם על השדרה המרכזית, שהתחילה בכניסה ליריד והמשיכה עד "קפה גלינה".
הארמון וקפה גלינה היו שני המבנים המרשימים באזור, ולדעת רז הסיבה להריסתם אינה בלייה קיצונית: "לקפה גלינה היו עמודים שקטנים מהם מחזיקים בניינים של שמונה ועשר קומות. שמעתי שעשו שם תרגילים בפיצוצים של הצבא, ויכול להיות שגם ל'תוצרת הארץ' יש כזה סיפור. דברים כאלה לא נהרסים מעצמם". לדבריו, יתכן גם שלבניין נכנסו פולשים, וכשהעירייה הצליחה להיפטר מהם, היא הרסה במהירות את המבנה.
אדריכלית טל איל ערכה בשנה שעברה "תיק תיעוד", החושף לראשונה באופן מלא ומדויק ככל הניתן את סיפורו של הארמון. "רמת התאימות שלו לסגנון הבינלאומי מאוד גבוהה", היא אומרת, "כמו גם Form follows function (מעקרונות המודרניזם: צורה הנובעת מהשימוש)".
לדבריה, בשונה מדעתו של רז, הבניין, למרות חשיבותו הגדולה, נבנה באופן זול וחסכני ביותר: "איפה שיכלו לחסוך חסכו בחומרים", היא אומרת, "הגג היה מפח, החלונות היו מפרטי בניין הכי פשוטים שאפשר לתאר. הוא נבנה תוך כמה חודשים בסך הכל, אז אפשר לדמיין שהוא לא היה פאר היצירה בפרטים ובביצוע. חוץ מהשינויים וההתעללות שהוא עבר, זו הסיבה לחלק מהידרדרותו המאוד מהירה".
"יש מקרים בהם המדינה צריכה להעמיד תקציב לשימור"
המאבק שהוביל רז, בשיתוף תושבים, קולגות כמו טוכלר והמועצה לשימור אתרים, הצליח להביא לדחיית תוכניות ההריסה של העירייה. למרות זאת, אדריכל אורי שטרית הציע ב-2000 תוכנית חדשה למתחם, שהציגה גם היא את מחיקתו לטובת בינוי מסיבי. לדברי טוכלר, שיטרית הציע לשחזר את הארמון במקום אחר, כזה שלא יפריע לניצול השטח למטרות מסחריות - "פארסה מוחלטת ללא כל אותנטיות, אלא רק למטרות נדל"ן", אומרת טוכלר. הודות למאבק הציבורי, גם תוכנית זו נדחתה (ושטרית מרצה כיום עונש מאסר על פשעיו ב"פרויקט הולילנד").
נאמני השימור של האתר הציגו, במסגרת מאבקם, הצעה חלופית שבה שוחזר הארמון במקומו המקורי, כמוזיאון לתעשייה הישראלית. החל מ-2004 פועל משרד "אלייקים אדריכלים" על שיקום האתר. אך לדברי מובילי המאבק, הפעולות הן קוסמטיות בלבד, אינן נאמנות למקור ואינן פעולות שימור. הגוש היחיד ששרד מהמבנה המקורי של הארמון, עבר ב-2014 שיפוץ שהשיב לו רק מעט מזוהרו.
רז: "נכון שהמאבק הגיע להרבה הישגים, אך הוא לא הושלם. ההחלטות שהתקבלו לא מקובלות עלינו. אנחנו חושבים שצריך להחזיר את המתחם המרכזי למצבו המקורי. ברחבה המרכזית, שאפשר היה לנצל, הלכו בדרך מאוד שונה, וכך גם לא שמרו את הביתן הבלגי".
לדברי טוכלר, מובילי המאבק ביקשו להשתתף בוועדות ההיגוי - אך נדחו. "לא רצו שנפריע, ואפילו לא ענו", היא מתלוננת, "אלא רצו קדימה. הכוח של המתחם הוא בסיפור שלו. היה פה יריד בינלאומי עם אדריכלות בליגה בינלאומית ונציגות של כל המדינות. היה פה מזרח תיכון חדש הרבה לפני ששמעון פרס דיבר על זה. משהו גדול ועוצמתי, שהפך לאחד מסמליה של תל אביב. אבל העירייה לא ידעה להגן עליו".
לדברי העירייה, "טענתה של המועצה לשימור אתרים לגבי אי השתתפותם בוועדות ההיגוי לא ברורה מאחר והתוכנית מקודמת, בדומה לכל תוכנית אחרת, ללא ועדת היגוי".
ומה הלאה? "עיריית תל אביב-יפו בשיתוף חברת אתרים", נמסר בתגובתה, "שוקדת בימים אלה על קידום תוכנית במרחב חצי האי הירקוני. במסגרת התוכנית יקבעו מבנים לשימור וכן מבנים לשחזור, כדוגמת מבנה תוצרת הארץ וקפה גלינה. הכנת התוכנית רק החלה, ואין לוח זמנים לסיומה. בשלב זה, המבנים הקיימים עוברים הליך שיפוץ מתואם עם מחלקת השימור".
פרופ' מיכה לוין, הסטוריון אדריכלות, מחלוצי חוקרי יצירתו של קאופמן ומעורכי הספר החדש עליו, טוען כי "יש מקרים בהם המדינה צריכה להעמיד תקציב לשימור. כאשר מכירים במשהו, שהוא בעל ערך מהותי בזהות של ישראל, אי אפשר לגלגל את העלות על הרשות או בעל הנכס. כך זה נהוג בארצות אחרות".
"כשקאופמן נפטר לא היה לו אפילו בית משלו"
בתשובה לשאלה מדוע עד היום לא נכתב כמעט דבר מקיף על "ארמון תוצרת הארץ", שהיה לסמל של עיר ותקופה, ועל יצירתו של קאופמן בכלל, מספר לוין כי כבר ב-1980 הביע עניין ביצירתו של קאופמן, אך משפחתו של האדריכל סירבה לאפשר לו ולכל חוקר אחר לעיין בארכיון העצום שלו שהופקד ב"ארכיון הציוני".
לוין יודע מדוע. "קאופמן היה מאוד נדיב עם לקוחותיו והרבה פעמים ויתר על שכרו, או על חלק ממנו, וכשהוא נפטר לא היה לו אפילו בית משלו", הוא מספר. "בני משפחתו הרגישו שהוא השקיע את כל נפשו במפעל הציוני, והתנועה הציונית לא תגמלה אותו".
אך לוין הצליח להביא לשינוי עמדת המשפחה. "אני מאוד מצליח אצל נשים בנות 92", הוא אומר בחיוך, "והתיידדתי עם הבת אסתר, שגרה בארה"ב. היא נתנה לי אישור, וגם נתנה רשות לסרוק את החומר באמצעות אוניברסיטת הרווארד, והיא ובעלה תמכו בהמשך הסריקה".
הספר החדש הוא למעשה סיכומן של הרצאות, שהוצגו במהלך כנס שהוקדש לקאופמן והתקיים בטכניון ב-2008. מאז, ניסו עורכי הספר - ד"ר מרינה אפשטיין-פלוש, פרופ' לוין וד"ר צפריר פיינהולץ - להשיג תקציב להוצאתו לאור, אך רק השנה עלה הדבר בידיהם. בחלקו האחרון של הספר בחרו העורכים לפרסם חיבור שטרם פורסם של האדריכלית לוטה כהן, שותפתו של קאופמן לתכנון רבות מתכניותיו, שבו היא מספרת על קאופמן האדם והאדריכל.
ברור לכל, ובמיוחד לאחר קריאת הספר, כי האדריכלות הישראלית לא היתה מצליחה להגיע להישגים כה מרשימים במחצית הראשונה של המאה העשרים, ללא מעורבותו העצומה של קאופמן, הן בהיקפה והן באיכותה. הוא תכנן יותר מ-600 פרויקטים, ו-350 מהם גם בוצעו.
אך למרות שטבע את תפישותיו עמוק ב-DNA של האדריכלות והתכנון העירוני הישראלי, בבניינים ובשכונות המוקמות כיום לא ניתן למצוא זכר לערכים האיכותיים ששילב ביצירתו. סביר להניח כי הדבר נובע מחוסר השכלתם של המתכננים.
---------------------------------
כל מה שרציתם לדעת על נהלל, יצירת המופת של קאופמן: לחצו על המעגל
