ההורים שלכם עניים? זהירות, זה עובר בתורשה. האם יש מה לעשות?

סיגל קפלן חזרה מכנס דו"ח העוני די מיואשת לאחר שהבינה שעבודה לא תחלץ אותנו ואת ילדינו מהעוני וכי זה לא בידינו, אולם יש דבר אחד שהוא דווקא כן בשליטה שלנו

סיגל קפלן פורסם: 19.12.16 09:45
"עוני מרגיש כמו מחלה מדבקת, נגיף מחליש שהטיפול המונע בו נוגע ברגשות החשופים של כולנו" (צילום: Shutterstock)
"עוני מרגיש כמו מחלה מדבקת, נגיף מחליש שהטיפול המונע בו נוגע ברגשות החשופים של כולנו" (צילום: Shutterstock)

באמצע כנס דו"ח העוני בישראל, שנערך במרכז פרס לשלום בחסות הקרן לידידות בניהולו של הרב יחיאל אקשטיין ועיתון כלכליסט, מיהרו הח"כיות שלי יחימוביץ ומירב מיכאלי לצאת לפני הזמן משום שהעוזרות הפרלמנטריות שלהן עוכבו בשער הכנסת בעקבות "קוד לבוש לא הולם".


מה הקשר בין זה לבין העובדה שגובה המשכורת הממוצעת בישראל עומדת על כ-9,500 שקל ומשאירה משפחה עם שלושה ילדים בקו העוני? כלום. חוץ מהעובדה שאת נבחרי העם שלנו מעניין יותר אורך החצאית של העוזרות הפרלמנטריות מאשר גובה המשכורת. צודקים, זה נושא הרבה יותר סקסי.

 

עבודה לא מחלצת מעוני

אם נשארתם איתי עד עכשיו, אני מתנצלת על הספויילר. זה הולך להיות טור זועם, כי הוא מגיע מהבטן המאוד רכה שלי, שכן הרבה נציגים של עמותות וארגונים שמייצגים אוכלוסיות מוחלשות כאלה ואחרות במשק (אנשים עם מוגבלויות, עובדי קבלן, אמהות חד הוריות...) איכלסו את מרכז פרס לשלום. אנשים שבניגוד לכל הדעות הקדומות, עובדים ועובדים קשה מאוד שעות רבות ביום ולא גומרים את החודש. כמוני. כן, זה עוד נתון שהכה בי שם מול הים הסוער של המרכז. גם אם אני ממקמת את עצמי במעמד הביניים, כנראה שאני ממש משלה את עצמי בשנים האחרונות. או שאולי זה הציפרלקס שהתחיל לעבוד?


באתי לשם עם שותפיי למיזם שהקמתי, הפועל לקדם שינוי רב מערכתי בקרב משפחות הנמצאות במעברי גירושים ופרק ב'. עוד גורם סיכון כלכלי משמעותי. אנשים לא מצליחים להחזיק משק בית אחד, אז להחזיק שניים? "עבודה לא מחלצת מעוני", חברת הכנסת יחימוביץ קוראת את מחשבותיי. "בטח לא כששכר העבודה נמוך מדי וחצי מהעובדים במשק מרוויחים פחות מ-6,000 שקל לחודש".


אחד אחרי השני עלו חברי כנסת עכשוויים ולשעברים ודיברו באמפתיה על הקושי הרב ועל החוויה הרווחת בקרב מעמד הביניים המרגיש נרמס מטה, לכיוון המעמד שמתחתיו ושמי שאחראי לפערים הגדולים בשכר במשק זו הממשלה הנוכחית. הנתונים זרמו כמו מים וגרמו לקהל לצאת מדי פעם לאוורר את התחזית הקודרת בלובי, כי על כוס קפה הפוך היאוש נעשה הרבה יותר נוח. חשבתי על כל היועצים לכלכלת הבית שמאיצים בנו "צאו מהמרכז! מי שרוצה להעלות את רמת החיים שלו שילך לחיות בפריפריות" וחשבתי לעצמי שהמשכנתא זה הסכום הכי נמוך בתקציב המשפחתי שלי. ממוצע של 1000-1500 שקל על מזגן בחודש ו-500 על מים הם סכומים הרבה יותר משמעותיים בתקציב המשפחתי וזה ממש לא משנה אם אתה חי בתל אביב או ירוחם.

 

עוני עובר בתורשה

ובעוד אני מגלגלת את הנתונים בראשי וברוח ההשראה מכינה את הנאום שאתן בפני פקידת הבנק שתתקשר כמו תמיד ב-20 לחודש ותמכור לי עוד הלוואה, המשיכה הח"כית לבאס: "עוני עובר בתורשה", אוזניי הטו, כי זה ממש לא רשום בצוואה שלי. איך? בואו, אני אספר לכם. קחו למשל את הילד שלכם, שחי במדינה הטוענת לחוק חינוך חובה חינם. כמה החינם הזה עולה לנו? לפי הנתונים של הלמ"ס הוצאה פרטית ממוצעת לילד בחודש על חינוך היא 326 שקל. אם יש לכם ילד אחד, הרווחתם, אבל מה לעשות שלרובנו יש שלושה? משק בית שנמצא בחציון העליון של ההכנסה, יוציא פי ארבעה ממשק בית בחציון התחתון, מה שמגדיל את הסיכוי להצלחה בלימודים אצל ילדי בעלי המאה. אם אתם לא מאמינים, הסתכלו על תוצאות מבחני מיצ"ב.


איך הנתונים מתורגמים למציאות? קחו אותי למשל. אני ממוצעת לחלוטין. עם שני ילדים במערכת החינוך, אחרי שחילקתי 12 צ'קים פרוסים על פני שישה חודשים על סך 220 שקל כל אחד (440 שקל לחודש) לתשלומי הורים והוספתי שיעורים פרטיים על סך 960 שקל לחודש (140 שקל אסטרטגיות למידה, איך זה לא נכנס למערכת השעות, איך? + 100 שקל מתמטיקה) סגרתי על 1,400 שקל. "המדינה לא משקיעה בחינוך", סיכמה יחימוביץ'. למה לה? אני משקיעה בחינוך.

 

הרבה נתונים זרמו בכנס, האירו קצת אור על סדרי עדיפויות של הממשלה וגם על המיקום שלנו ברשימה. תקציבים ממשלתיים שמתורגמים לתקציב הביתי. נאמרו דברים לא מעודדים ודברים קצת מעודדים, תלוי מאיזה צד של הגוף הפרלמנטרי אתה נמצא ואיזה משרד ממשלתי אתה מייצג. נשמעו הרבה תגובות רגשיות מצד הקהל, שברובו לא מאמין שהמדינה רואה אותו. אבל דווקא הנתון הכי עצוב שהוצג ביום הזה לא קשור לכיס שלנו, אלא למצפון שלנו. נתון שנחשף באמצעות סקר שערכה הקרן לידידות לקראת היום הזה והראה שמתוך 494 משפחות עניות, 53% אמרו שהם מרגישים בידוד חברתי ושאנשים המגיעים ממצב כלכלי טוב מעדיפים להתרחק מהם. במילים אחרות, זה לא רק שהמדינה לא רואה אותם, אלא גם האנשים שחיים בה.

 

אולי משום שעוני זו אופציה עבור רבים מאיתנו. אופציה מבהילה. עוני מרגיש כמו מחלה מדבקת, נגיף מחליש שהטיפול המונע בו נוגע ברגשות החשופים של כולנו. ולמה זה כל כך עצוב? כי בתוך הבתים האלו גדלים ילדים שחיים באווירה הזאת ויגדלו להיות אזרחים החיים בתחושת קיפוח מתמדת ואנשים לא מעוּדדים לא מתקדמים. עוני עובר בירושה, אמרה הח"כית? האין תקווה עובר בירושה.

 

אז יכול להיות שידינו כבולות במה שקשור לשינוי משמעותי בנושאים המדיניים, לפחות עד שיגיע יום הבוחר, אבל בכל מה שקשור לשיוויון ערך זה לגמרי בשליטה שלנו. כי בשביל לגרום למישהו להרגיש שייך לא צריך ממשלה, צריך אותנו.

 

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
יועצת משפחתית ומדריכת הורים במשפחות משולבות (משפחה בה לפחות לאחד מבני הזוג יש ילד/ים ממערכת יחסים קודמת); מייסדת ומנהלת שותפה במיזם "ילדים לפני הכל" - תמיכה, הדרכה, ידע וסיוע לילדים ומשפחות במעברי גירושים ומשפחות בפרק ב' ולאנשי מקצוע. בעלת עמוד הפייסבוק "משפחה משולבת"; עיתונאית ומיצרת תוכן למשחקים שוברי שיגרה בתוך המשפחה בחברת happy days והכי חשוב, כי מכאן הכל התחיל - אמא במשפחה משולבת עם ארבעה ילדים, כלב וחתול.