כמעט 12 שנה שכבה תיבת עץ סגורה בבוידעם של בת קינר. זמן קצר לאחר מותו הטרגי של בן זוגה, ד"ר דיוויד וינר, ששם קץ לחייו, היא הכניסה לתוכה את כל המסמכים הקשורים אליו ומאז מותו לא פתחה אותה.
בראש השנה האחרון, זמן קצר לאחר שחיתנה את בתה הצעירה, הרגישה כי הגיע הזמן לסגור מעגל. עלתה על סולם, שלפה את תיבת העץ והוציאה ממנה את הניירות שהזמן הצהיב. "ברגע אחד הזיכרון הציף אותי", היא משחזרת. "פתאום ראיתי את גזרי העיתונים, את דברי הפרידה שכתבו חבריו ותלמידיו של דיוויד, מכתב מאמו, עותק ממכתב ההתאבדות שלו, וגם העתק מההספד שכתבתי, כי את המקורי טמנתי באדמה איתו.
"בתיבה היו אפילו כרטיסי הטיסה לרומא, לשם היינו אמורים לנסוע, אבל המסמך שעורר בי את הרגשות הכי עזים היה חוברת שעליה התנוסס בגדול: 'דין וחשבון, משרד המשפטים'. דפדפתי בחוברת שהוציאה ועדת הבדיקה שביקשה לחקור את נסיבות התאבדותו של דיוויד, ובגופי התפשט כעס גדול. בעיקר בגלל המשפט: 'אין ביכולתנו לומר מה גרם לד"ר וינר לשלוח יד בנפשו ומה יכול היה למנוע תוצאה איומה כל כך'. נזכרתי למה החלטתי לארוז את הזיכרונות בקופסה".
זו הייתה אחת הפרשות הסוערות בישראל: ביולי 2004 זעזע את המדינה רצח השופט עדי אזר מבית המשפט המחוזי בתל־אביב, שנמצא ירוי למוות ברכבו, סמוך לביתו ברמת־השרון. בין המסמכים ברכב נמצא מכתב ובו דרישה לערוך משפט חוזר ליצחק זוזיאשווילי, המרצה עונש מאסר עולם בגין רצח.
בתחילה חשדו חוקרי המשטרה כי הרוצח הוא אדם שחיפש נקמה בשופט. כמה ימים אחר כך החקירה שינתה כיוון: עו"ד דיוויד וינר, סנגורו של זוזיאשווילי וסגן הסנגורית הציבורית, הגיע ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, והודיע לו כי לקוחו מוכן למסור מידע על הכלי ששימש לרצח אזר ועל פשע חמור נוסף שעומד להתרחש. בתמורה ביקש משפט חוזר.
מזוז הבטיח לשקול זאת, אולם בהמשך עלה חשד כי זוזיאשווילי עצמו מעורב ברצח השופט. ב־16 בדצמבר 2004 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל־אביב כתב אישום נגד זוזיאשווילי באשמת רצח אזר. נוסח כתב האישום פגע בוינר, בין השאר מאחר שהשתמע ממנו שהציב אולטימטום לפרקליט המדינה. וינר היה במלכוד: אם היה מעיד נגד לקוחו, היה מפר חיסיון עורך דין ולקוח, ואם לא היה מעיד – היה עלול לשבת בכלא. ב־31 בדצמבר 2004 ירה בעצמו. יומיים אחר כך נפטר בבית החולים. בן 46 במותו.
"ההתאבדות של דיוויד הייתה מפתיעה", משחזרת קינר. "הייתה לנו הזמנה בערב למסעדה, כרטיסי טיסה ומלון לשבוע אחר כך. אולי מישהו איים עליו. דיוויד לא שיתף את הקולגות שלו מהסנגוריה בלבטיו, חשש לחייו ולחייהם. לתחושתי הפרקליטות והמשטרה עשו לו עוול".
זה בסדר להרגיש רע
בת קינר (56) היא מחלוצות הטיפול באמנות בישראל, מרצה ומעבירה סדנאות לעובדים סוציאליים ומדריכי גמילה מסמים. היא גרושה פעמיים, אם לשלושה וסבתא לארבע נכדות. היא גדלה ברמת־השרון ומתגוררת בה גם היום, בת שלישית מתוך שש בנותיהם של איש מוסד ועקרת בית. בית שחינך להישגיות וערכים.
"זה שהיינו שש בנות הביא אותי מהר מאוד להבנה שאני צריכה לכוון גבוה, מהר וחזק", היא מחייכת, "שאני צריכה להיות ראשונה". בכיתה ו' הייתה אלופת מחוז מרכז בקפיצה לגובה.
היום היא חולקת קליניקה עם שתיים מאחיותיה – מיכל, פסיכולוגית קלינית, וענבל, עובדת סוציאלית קלינית. "כששואלים איך יצאו שלוש מטפלות מתוך שש אחיות, אני חושבת שזה בגלל אבא שלי, שהיה שילוב של עוצמה ורגישות אינסופית לזולת", היא אומרת.
לאחר התיכון נישאה לחבר הראשון שלה – נישואים שהסתיימו במסכת גירושים מייסרת. היא נישאה בשנית, עברה לדרום הארץ ולאחר מכן לארצות־הברית. "אני זוכרת את עצמי לפני גירושיי השניים, עומדת בבית של חברים בארסוף", היא אומרת. "חבר שואל אותי, 'את יודעת שכאשר מתגרשים יורדים ברמה הסוציו־אקונומית?' אני שומעת אותו, מסתכלת לים ואומרת לעצמי, אצלי זה לא יהיה כך. אני רק אתרומם".
האמנת בעצמך.
"זו דרך להסתכל על החיים, אני יכולה להגיד בשמחה גדולה שאני לא תלויה באף אחד ושגידלתי את הילדים שלי בעשר אצבעות".
השנה הגשימה חלום ויצרה סדרת ספרים על ילדים במצבי משבר. הספר הראשון, "סיון עולה לכיתה א'" (הוצאת צמרת), יצא בקיץ וזכה להצלחה. עוד ארבעה ספרים בדרכם אל המדפים: על גירושים, אימוץ, היריון והפרעת קשב. "דיוויד אמר לי שהוא מרגיש שעשה את הדברים שהוא היה צריך לעשות: הביא ילדים, כתב ספר, עבד בעבודה שהוא אוהב", אומרת קינר, "החלטתי לכתוב כי החיים בני חלוף. אני יכולה לחצות את הכביש ולא יישאר ממני כלום".
"הספרים מסבירים להורים את הקושי של הילד. אני מדריכה אותם להרגיע אותו, להכיל אותו ולתת לגיטימציה לתחושה שלו".
למה לא כתבת ספר על דיוויד? למה בחרת להישאר בעולם הילדים המוגן?
"זה התחום שבו אני מתמחה, המקום שבו אני יכולה להשפיע. הספר הראשון עוסק במעבר מהגן לבית הספר, כי לכך הוקדשה עבודת התזה שלי. הצלחה בלימודים דורשת כישורים חברתיים, יכולות רגשיות וכישורים לימודיים. המוטיבציה ותפיסת העצמי הן גורמים מכריעים בכך, והתפקיד שלנו כהורים ומטפלים הוא לחזק את הילד בתהליך הזה".
המסר של הספר הוא המוטו שלך?
"כן. המסר הוא תשתפו, אל תישארו לבד עם הקשיים. טיפלתי בנערה שלא ניגשה למבחן מרוב שפחדה להיכשל. המסר שהעברתי לה הוא לא לפחד, לדעת שיש לך כוח ולנוע קדימה".
לימודים במקום דיכאון
וינר וקינר הכירו בקיץ 2004 בזכות שידוך שערך חבר משותף. וינר היה אז בהליכי פרידה מאשתו, אם שני ילדיו. "הייתי אחרי פרידה מבן זוג שהיה איתי עשר שנים והחלטתי כרגיל לקחת את האנרגיה ובמקום להיכנס לדיכאון לעשות משהו שתמיד חלמתי עליו", היא נזכרת. "החלטתי ללכת ללמוד משפטים. יום אחד התקשר אליי ידיד שהכיר את דיוויד מאוניברסיטת בר־אילן ואמר לי, 'יש לי מישהו להכיר לך'. "הוא התקשר ויצאנו למסעדה. מיד היה קליק. בסוף הערב הצעתי לו לבוא אליי. הוא התיישב בקליניקה, נשם את האנרגיה של החדר. ראה את התמונות של ילדיי והיה מבסוט. הוא נכנס מיד לחיים שלי והתחבר לילדים".
הלחץ שהוא חווה השפיע על הזוגיות?
"כשהיינו יחד הוא היה מנתק את הסלולרי, כי פחד שמקליטים אותו. אחרי שחקרו אותו במשטרה, הוא היה הרוס. הוא עבר שם שעות של השפלה, חקרו אותו כאחרון העבריינים".
קינר שתקה במשך שנים רבות. גם היום, כמו אז, התלבטה אם יהיה נכון להיחשף. במשך שנים כתבה יומנים, אך לא פרסמה אותם. "בזמנו הייתה מחשבה לתבוע את המדינה על מה שהוביל להתאבדות, אבל לא הרגשתי שאני מסוגלת לקחת את זה על הכתפיים שלי ולא הייתה תמיכה מכל בני המשפחה", היא אומרת. "הרגשתי שאני קטנה ושיש עורכי דין גדולים. חשבתי שהחברים שלו צריכים לעשות את זה".
שום דבר בבוקר של 31 בדצמבר 2004 לא העיד על מה שעומד לקרות. קינר חשה במצוקתו של בן זוגה באותם ימים קשים, אולם לא העלתה בדעתה כי הוא עומד לשלוח יד בנפשו.
"באותו יום קבענו להיפגש בצהריים", היא משחזרת, "הוא היה צריך לבוא אליי והוא לא הגיע ולא ענה לטלפון, נלחצתי וטסתי לבית שלו. אחותי התקשרה אליי וביקשתי ממנה להישאר על הקו כשנכנסתי לדירה שלו. אחרי כמה שניות אמרתי לה, 'הוא התאבד' וסגרתי".
מה ראית?
"הוא ירה לעצמו ברקה. היה מלא עשן. החתול עמד בהלם ולא זז. הדלת הייתה סגורה. והיה דם. זאת התמונה שאני זוכרת".
את מטפלת ולא ראית שהוא אובדני.
"כשהכתם על הפרצוף שלנו, לא תמיד אנחנו רואים אותו. אדם בדיכאון קליני עמוק רוצה להיות במיטה, הוא לא מתפקד, ודיוויד תפקד. לא ידעתי שיש לו נשק, האקדח היה באוטו. כן, הוא היה מגיע מפורק הביתה, היינו מדברים, הוא היה נרגע, הולך לעבודה ועוד פעם מגיע מפורק. אבל הייתה תחושה שעוברים את זה יחד.כנראה ייאוש השתלט עליו. איך זה שדיוויד חלף לי בתוך החיים, בא משום מקום והלך לשום מקום? אין לי תשובה לזה. מנחם אותי שהוא הלך מהעולם הזה עם אהבה".
לא כעסת עליו שהוא ויתר על האהבה?
"הייתי עצובה, אבל זה היה דיוויד, איש ישר שלא היה יכול להשלים עם הכתמת שמו".
