מלכת החומוס שוויתרה על ילדים: "תראי כמה בנים יש לי בשק"

סוהילה הינדי היא ערבייה מוסלמית בעלת חומוסייה, שלקחה על עצמה לפרנס את משפחתה המורחבת תוך ויתור על הקמת משפחה. עכשיו היא מככבת בסרט תיעודי

סוהילה הינדי. חלמה להיות מורה (צילום: גיל נחושתן)
סוהילה הינדי. חלמה להיות מורה (צילום: גיל נחושתן)

בשכונה שלי נפתחה השבוע עוד חומוסייה. השביעית ברצף של חומוסיות סבירות ובינוניות של יזמי אוכל חסרי מעוף או סיכוי. במקום לנסות אותה, קמתי בבוקר, עליתי על רכבת ונסעתי שעתיים לכיוון עכו.

 

שם, בעיר העתיקה, במסעדת אבו־סוהיל שבכניסה לשוק, מוגשת יותר מ־55 שנה אחת המנות הטובות בארץ, עיסת חומוס סמיכה צהבהבה עם טחינה, שעליה שוכבים גרגירים חמימים וקטנים ופטרוזיליה, בלי שלולית שמן זית או תבלינים משככי טעם; או מנת חומוס עם בשר קצוץ וחם וצנוברים מתפצחים ועוד תפריט שלם של וריאציות על פלאפל, צ'יפס, מג'דרה, שקשוקה, שווארמה וקערת חריף אגדית שמתחשק לשתות בקש.

 

 

בסוף השבוע המסעדה מותקפת על ידי עדר ישראלים רעבים עם שטרות שלופים שמתדפקים על צוהר המטבח, בדרך לטיול משביע בין חומות העיר. באמצע השבוע אפשר לתפוס שולחן בתוך המסעדה ולהקדיש תשומת לב לחמוצים ולפלחי העגבניות, לקפה המר שמוגש בסוף, וגם לנהל שיחה, בערבית או בעברית, עם מנהלת העסק – סוהילה הינדי, שסיפור החומוסייה המוצלחת שלה כלל הקרבה עצמית והתמדה נגד כל הסיכויים, והוא בהחלט מעורר השראה.

 

הינדי, 53, גדלה בעכו במשפחה מוסלמית של שבע נפשות. אביה, אבו סוהיל, הקים את החומוסייה שלו בסוף 1960. "המתכון אותו מתכון – אבל החומוס שלו היה יותר טעים", היא מצטנעת. "אבא היה מעבד את החומוס בידיים שלו, דופק את הגרגירים ומעביר במסננת. זאת עבודה קשה, עבודה של גברים. אני עובדת עם מיקסר. הוא יצא לעבודה בשתיים בבוקר ובארבע החומוס היה מוכן. הייתה ממול תחנת אוטובוסים של אגד והייתה לו המון עבודה. כולם באו לאכול אצלו: הדייגים, נהגי אגד, חברים שלו. הוא היה חוזר הביתה כשהחומוס היה נגמר".

 

"אין סוד במרכיבי החומוס, הסוד הוא באהבה לעבודה" (צילום: גיל נחושתן)
    "אין סוד במרכיבי החומוס, הסוד הוא באהבה לעבודה"(צילום: גיל נחושתן)

     

    היום את מנהלת את החומוסייה על שמו. איך נראה היום שלך?

    "אני קמה בחמש בבוקר, קוראת בקוראן, מדליקה קטורת מרווה (זה טקס טיהור וניקיון), מבשלת את החומוס בסיר שעתיים על הגז, עד שהוא מוכן. העובדים מגיעים בשבע וחצי להכנות, אנחנו פותחים בשמונה ועובדים ברצף עד חמש בערב או עד שנגמר החומוס. יום־יום עובדים פה חמישה עובדים וסיר אחד. בשישי־שבת יש עשרה עובדים ויותר סירים, ברוך השם, ובשלישי סגור. זה יום החופש שלנו".

     

    היית יכולה לדמיין את עצמך עושה משהו אחר?

    "כן, כשלמדתי בבית הספר רציתי להיות מורה. אהבתי את המורות שלי והייתי תלמידה טובה. יש לי חברות מורות, אבל לי לא היה מזל. אבא שלי חטף דום לב פה בעסק בגיל 40. אמא שלי השתלטה על העסק עם האחים שלי, ואני נאלצתי לעזוב את בית הספר בכיתה י' כדי לגדל את אחיי הקטנים. החלום שלי הלך לטובת אחריות משפחתית".

     

    ניסית להשלים פעם בגרויות?

    "לא, חאלס. הראש שלי היה בבית עד שאמא, שחשבה שהיא רמבו, הרימה את הסירים של החומוס עם המים, הלך לה הגב והיא עזבה את העסק עם פריצת דיסק. רק אז באתי לעזור לאחים שלי. שטפתי כלים, קילפתי בצל, עזרתי בניקיון וראיתי איך הם מכינים את החומוס".

     

    אבא לא לימד אותך את סודות החומוס?

    "לא. הוא לא הרשה לי או לאמא להתקרב למטבח של המסעדה, הוא אמר שזאת עבודה של גברים. אז למדתי מהאחים שלי, שהחזיקו את העסק עשר שנים עד שהם התעייפו ופרשו ואני לקחתי את כל האחריות על העסק בשנת 1993. זאת הייתה תקופה קשה. המסעדה נקלעה לקשיים, לאט־לאט הוצאתי את העסק מהבוץ, החזרתי את החובות, עליתי את המדרגות אחת־אחת, עד שב־2005 זכיתי בתחרות חומוס ארצית בתוכנית של יהורם גאון בערוץ 1 ('שישי בגאון') – מתוך עשר חומוסיות, החומוס שלי זכה במקום הראשון. העניקו לי פרס בשידור ישיר. כל המדינה ראתה שאמרו שהחומוס שלי הכי טעים".

     

    עד היום תלוי במקום של כבוד על קיר החומוסייה הפרס המשונה, פיתת הזהב, והתואר המלכותי שהתלווה אליה – "מלך החומוס" – בלי להביא בחשבון שיכולה לזכות בו אישה.

    "לאט־לאט הוצאתי את העסק מהבוץ, החזרתי את החובות, עליתי את המדרגות אחת־אחת, עד שב־2005 זכיתי בתחרות חומוס ארצית בתוכנית של יהורם גאון בערוץ 1 ('שישי בגאון') – מתוך עשר חומוסיות, החומוס שלי זכה במקום הראשון"

     

    לפרס הזה הייתה השפעה מיידית על העסק. "יום אחרי זה, בשבת, היה פה בית משוגעים. לא יכולתי לעמוד על הרגליים, התחלתי לרעוד, אבל זה היה טוב מאוד. אינשאללה שתמיד יבואו ככה ביום שבת לעכו השמחה. אחרי התחרות פנו אליי אנשים מעכו עד אילת עם הצעות להקים עוד סניפים על שמי. אני לא רוצה לפתוח עוד עסק. מי שרוצה את החומוס שלי – שיבוא לאכול אצלי".

     

    סוהילה, שמציגה את עצמה כמוסלמית, רווקה, עצמאית ובעלת עסק שמפרנס את כל המשפחה המורחבת, היא אחת הדמויות המעניינות יותר בסרט התיעודי הכיפי "חומוס! הסרט", שביים אורן רוזנפלד והפיקה מיכל לי ספיר, והיא גם האישה היחידה שמופיעה בו. הסרט עוסק במלחמות החומוס של המזרח התיכון ובאנשים שהחומוס הוא חלק מרכזי בחייהם, מחומוס אליהו ועד לשכן סעיד, כולל אבו שוקרי המקורי שמשתתף בסרט כנציג אבו גוש.

     

    מאז שהסרט יצא, לפני שנה, הוא מוקרן בפסטיבלי קולנוע תיעודי בכל העולם. ומי הוזמנה לבשל חומוס בהקרנות החגיגיות באירופה? סוהילה, שזכתה לחשיפה מחמיאה במגזינים גרמניים ואיטלקיים, שהתפלאו איך היא מבשלת חומוס כל כך טעים במהלך הרמדאן מבלי לטעום אותו.

     

    איך הגעת להשתתף בסרט התיעודי על החומוס?

    "חבר של הבמאי היה אוכל פה. הוא סיפר לי על סרט שחברים שלו עושים על חומוס, וביקש שיבואו ויצלמו אותי עובדת. אמרתי שיבואו ליום אחד וזהו. מיום זה הפך לשלוש שנים".

    מפיקת הסרט, מיכל לי ספיר, אמרה עליה: "כמו שהיא דיברה בפתיחות למצלמה, כך היא מצליחה במסעדה שלה. היא חושבת קדימה ולא תקועה במקום. היא לא התחתנה כי היא לא צריכה את כאב הראש הזה".

     

    נישואים מבחינתך זה באמת כאב ראש?

    "אם אבא היה נשאר בחיים, אז הייתי היום מורה, עם בעל וילדים. ברור שרציתי ילדים, אבל כשלקחתי את התפקיד שלו כל המחשבות שלי היו רק על העסק – לא חשבתי שלא אתחתן ושלא יהיו לי חיים חוץ מהמסעדה. אני נשואה לחומוס, תראי כמה בנים יש לי בשק החומוס, כל שק 50 קילו ואני לא חוסכת עליהם. הלקוחות שואלים אותי למה לא קראתי למקום על שמי, סוהילה, התשובה היא שהיה לי חשוב מאוד שהשם של אבא – אבו סוהיל, יישאר. כל זה בשבילו. הוא השאיר לנו מתנה, מסעדה, שתפרנס את כל המשפחה. אם הוא היה משאיר לנו רק ירושה כספית, הכסף כבר היה הולך".

     

    את אוכלת חומוס כל יום?

    "ברמדאן אני אוכלת חומוס ערב־ערב, אחרי המרק. בשאר השנה

    "אם אבא היה נשאר בחיים, אז הייתי היום מורה, עם בעל וילדים. ברור שרציתי ילדים, אבל כשלקחתי את התפקיד שלו כל המחשבות שלי היו רק על העסק – לא חשבתי שלא אתחתן ושלא יהיו לי חיים חוץ מהמסעדה"

     יוצא לי לאכול חומוס פעם־פעמיים בחודש. אני אוהבת מאוד ירקות מבושלים או טריים, לאכול סלטים ודגים שאני קונה ישר מהדייגים בנמל ומבשלת בבית. לסוחרים בשוק אני לא מאמינה".

     

    יש בעכו מלא מסעדות, איך זה שאצלך תמיד מלא ויש תור?

    "הסוד הוא האהבה של העבודה ושל החומוס. אין סוד במרכיבי החומוס או בבישול – הכל קורה מול העיניים של הלקוחות שלי".

     

    איך היחסים בינך ובין העובדים?

    "אני כמו אמא שלהם. תשאלי אותם, כולנו פה כמו משפחה. מהרגע הראשון אמרתי להם – אני לא הבוסית שלכם. אני עובדת כמוכם. אבל מה, שיהיה סדר. אם צריך, אני צועקת, בטח. שבע וחצי זה שבע וחצי. אם הם לא באים בזמן – הם חוטפים צעקות".

     

    איך את בוחרת את העובדים שלך?

    "לפי המשפחה שלהם. אני לא מכניסה אנשים שאני לא מכירה, אני שואלת בן של מי אתה? ואם אני מכירה את האבא – התקבלת. חלקם סטודנטים למשפטים, מינהל עסקים, שמתגברים פה בשישי־שבת".

     

    מה הלקוחות לא יודעים עלייך?

    "ששם המשפחה שלי הוא הינדי ואני ממוצא הודי. סבא שלי הגיע לישראל מהודו, ובזמן המלחמות רכב על הסוס שלו עם סבתא, עם נוצות בשיער וצבעי מלחמה על הפנים. הוא עבר את ירדן, קנה אדמה והתיישב בעכו בימי המנדט. זה מה שאמא סיפרה לי, אני לא הכרתי אותו. אולי זה קשור לזה שאני אוהבת סרטים בוליוודיים, וזה הערוץ הכמעט יחיד שמשודר בטלוויזיה מול המטבח של המסעדה".

     

    חדשות את רואה?

    "אין לי זמן וזה רק עושה כאב ראש. אחותי מרים עוקבת והיא מעדכנת אותי במה שקורה. אני קמה בחמש בבוקר, חוזרת בחמש, יושבת קצת עם אמא והולכת לישון. זה הסיפור של החיים שלי".

     

    את חושבת שהאוכל מושפע מהמגדר של האדם שמכין אותו?

    סוהילה מתייעצת עם העובדים. הבנים מתביישים לענות. האחות מרים אומרת שכן. "אישה רואה את התמונה המלאה, האוכל, הניקיון, הגישה, ההגשה. הכל". סוהילה מסכימה: "אלוהים נתן 30 אחוז לגבר, 70 אחוז לאישה".

     

    חומוס, מסעדנות, זה עולם של גברים. מה נשים צריכות לעשות כדי להצליח?

    "בתחום שלי צריך לעבוד יותר קשה. אנשים חושבים שחומוס זאת עבודה פשוטה, אבל זאת עבודה עבודה, זה לא סתם ככה לבוא להכין את החומוס ולחלק לקערות. עם החומוס באה האחריות".

     

     

      (צילום: דודי חסון)
      (צילום: דודי חסון)

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד