"צריך להתייחס אל הגוף הנשי כאל הון אנושי"

ד"ר הגר צמרת־קרצ'ר היא כל מה שלא הייתם מדמיינים על חוקרת שכותבת בכל שנה את "מדד המגדר" של המרכז לקידום האישה. ריאיון עם "פמיניסטית תרבותית"

ד"ר הגר צמרת־קרצ'ר. "המצב שנשים הפנימו את העובדה שיופי הוא משהו נחות מבחינת ההיררכיה – זה השוביניזם. ונשים צריכות להבין שזה כישרון מדהים, משלמים עליו המון כסף". (צילום: דנה קופל)
ד"ר הגר צמרת־קרצ'ר. "המצב שנשים הפנימו את העובדה שיופי הוא משהו נחות מבחינת ההיררכיה – זה השוביניזם. ונשים צריכות להבין שזה כישרון מדהים, משלמים עליו המון כסף". (צילום: דנה קופל)

עמוד הפייסבוק שלה אף פעם לא משעמם. ד"ר הגר צמרת־קרצ'ר, 44, מקפידה לתחזק אותו היטב ולהעלות כמעט כל יום סלפי לטובת 2,500 חבריה בעמוד. לא משהו שהייתם מצפים מאשת קריירה רצינית, שעובדת במרכז לקידום נשים בזירה הציבורית במכון ון ליר בירושלים. אבל ד"ר צמרת מסרבת לקחת את עצמה ברצינות רבה מדי.

 

כחוקרת ותיקה שאחראית על הוצאתו של מדד המגדר השנתי, היא נוכחת לדעת בכל פעם מחדש שהפער הגדול בין נשים לגברים, בכל תחומי החיים, לא מראה סימני צמצום, מה שהביא אותה למסקנה מפתיעה: "דווקא המראה החיצוני שלנו, הנשים, הוא משהו שאנחנו צריכות לנצל לטובתנו. לטעמי, צריך להתייחס אל המראה הנשי כהון גופני, הרי שמים על זה כסף. מה זה דוגמנות? מה זה אופנה, תמרוקים, ניתוחים פלסטיים – מה זה אם לא מערכת של הון? הרי גם בחברה שלנו נשים מתפרנסות מזה ואנחנו מעריצים חלק מהמודלים האלה על סמך היופי שלהם". 

 

 

את רוצה לקבע את היחס לאישה כסוג של אובייקט?

"לא, אבל זה לא אומר שאת לא יכולה להחליט שאת משתמשת ביופי שלך. הביטוי הנכון הוא לעשות ריקליימינג (תהליך שבו קבוצה מאמצת מונח שמשתמשים בו כגנאי – ומגדירה אותו מחדש, דב"ג) להון הגופני הזה ולהפוך אותו למשהו שעובד בשירותנו. זה מזכיר לי

"בנשים כמו אורלי לוי־אבקסיס יש משהו שמאיים על הסדר הישן. היא לא רק יפה, היא יודעת שהיא יפה ומשתמשת בזה, לא במובן הזול. יש לה כריזמה והיופי שלה הוא חלק מהכוח"

 את חילופי העקיצות לפני כשבועיים בין חברות הכנסת אורלי לוי־אבקסיס וענת ברקו, שהביעה בוז על כך שאורלי לוי הצטלמה לשער 'לאשה'. בנשים כמו אורלי לוי יש משהו שמאיים על הסדר הישן. היא לא רק יפה, היא יודעת שהיא יפה ומשתמשת בזה, לא במובן הזול. יש לה כריזמה והיופי שלה הוא חלק מהכוח".

 

לכן את מעלה כל הזמן סלפי?

"בסלפי אתה מקבל את השליטה על איך אתה רוצה להיראות ועל מה אתה רוצה להראות. יש פה החזרה של כוח מסוים אלינו".

 

בטח חטפת על זה לא מעט ביקורת.

"ודאי. ביקורת מכל הכיוונים והעיקרית היא: 'למה את נהנית מעצמך?' ואני תוהה מה הבעיה עם זה ומה הבעיה שלך לעשות unfollow אם אתה לא רוצה לראות? ההתנגדות היא עוד צומת שבו השוביניזם הישן והפמיניזם הליברלי מתחברים. לגברים מפריע הכוח שהסלפי מעניק לאישה כי הם חשים אובדן שליטה – את מערערת את השליטה שלי, כי אני לא מצליח לתפקד מספיק טוב בסביבתך. נשים מבקרות אותך בטענה לשטחיות והחפצה".

 

ומה את עונה להן?

"הטענה שלי היא שזה מאוד פמיניסטי להגדיר תחום שבו יש לנו יתרון מוחלט, מוצהר, שמשלמים עבורו. אנחנו קבוצה של בנות שקוראות לעצמן הסלפיסטיות – דוקטורנטית מצטיינת ועובדת בהייטק; עורכת דין ובוגרת תואר שני, נשים שמתפרנסות מהשכל, אבל אומרות: 'אנחנו גם וגם'. אנחנו עונות לפמיניסטיות: 'אתן ממשיכות את הדיכוי של הגברים'. הן אומרות לנו: 'אל תיראי טוב או אל תחציני, אל תשוויצי'. זה בדיוק כמו אותו גבר שאומר לך, אם את לא רוצה שאסתכל, אל תלבשי מחשוף. למה לא לשחק בכמה זירות? המצב שנשים הפנימו את העובדה שיופי הוא משהו נחות מבחינת ההיררכיה – זה השוביניזם. ונשים צריכות להבין שזה כישרון מדהים, משלמים עליו המון כסף".

 

"בסלפי אתה מקבל את השליטה על איך אתה רוצה להיראות ועל מה אתה רוצה להראות" (צילום: דנה קופל)
    "בסלפי אתה מקבל את השליטה על איך אתה רוצה להיראות ועל מה אתה רוצה להראות"(צילום: דנה קופל)

     

    נשים שקופות, עבודות שקופות

    פרסומו של מדד אי־שוויון מגדרי בישראל מתאפשר הודות ל"שוות, המרכז לקידום נשים בזירה הציבורית", שהוקם וממומן בתמיכת מספר קרנות. מדד 2016, שהתפרסם ממש לאחרונה, מביא נתונים עגומים למדי לגבי מצב הנשים בישראל. כמה מספרים לדוגמה: מספר הגברים בהייטק עומד על 182,174 גברים, לעומת 100,489 נשים; בהוראה, לעומת זאת, הנשים מובילות עם 227,355 מורות, לעומת 67,296 מורים; בקרב הסגל הבכיר באוניברסיטאות – פרופסורים ופרופסוריות – 77% הם גברים, אף שנשים עושות דוקטורט יותר מגברים; בקרב ההנהלה הבכירה במשק יש 59,644 נשים ו־96,496 גברים. המדד בדק אפילו את מספר ההשמעות בגל"צ של זמרים וזמרות, ומצא כי 87.5% מההשמעות הן של זמרים!

     

    "מדד המגדר, המורכב מעשרות אינדיקטורים", אומרת ד"ר צמרת, "מצייר מעין מפה של שדות מגנטיים שמושכים גברים לעמדות טובות, ומפילים נשים למקומות פחות טובים. נשים נמצאות בהמוניהן בכל הדברים הפחות יוקרתיים, בולטים ומובילים בחברה. גברים נמצאים

    "הפמיניזם הליברלי קורא לשוויון בין נשים לגברים. הפמיניזם התרבותי, שאני משתייכת אליו, מציע לקרוא תיגר על הסדר הקיים, לשנות את הערכים של החברה"

     בכל המקומות השווים והמתגמלים, ומדובר בהפרשים מטורפים. התמונה כל כך חזקה, עד שהמספרים הם לא הדבר הקריטי: פשוט רואים שמי שנשאב למעלה, לקבלת ההחלטות, לניהול ולהובלת החברה ולהצלחה, הם הגברים – ומי שנשאב לעול ולעומס ולמקומות הפחות נחשבים – הן הנשים".

     

    מה זאת אומרת נשאב?

    "ההסתכלות ממבט־על מסירה את האחריות מהיחיד או במקרה הזה, היחידה. זה לא שהנשים פחות מוכשרות, אלא יש פה משהו אחר – מבנה חברתי. זו חברה שמתבססת על תחרות, ותחרות מעניינת הרבה יותר גברים. זה מוכח אפילו מדעית: כשגבר מנצח רמת הטסטוסטרון בגופו עולה, אצל נשים לא".

     

    ומהו הוא אותו עול שמוטל על האישה ומשאיר אותה מאחור כל כך הרבה שנים? כולנו מכירות אותו: העבודה השנייה שלנו בבית. ד"ר צמרת מזכירה, שאלה לא רק עבודות הבית אלא רשימה ארוכה של "עבודות שקופות" שאיש אינו מחשיב אותן, כמו תיאומים והחלטות על חוגים, יצירת חברויות, קניית מתנות, מעקב אחר הילדים בבית הספר ועוד ועוד. העול הזה מחמיר בהינתן שישראל היא המדינה עם המספר הגדול ביותר של ילדים בכל מדינות ה־OECD, לא פחות מ־3.11 לנשים יהודיות (אצל נשים מוסלמיות דווקא יש ירידה). העלייה הזו נמשכת מאז שנת 2005 והיא נראית מוזרה עוד יותר, כשהיא מתרחשת במקביל לעלייה בהשכלתן של הנשים היהודיות, תופעה שלא נצפתה מעולם בשום מקום על פני כדור הארץ.

     

    איך את מסבירה את זה?

    "אחת הסיבות שלא הצביעו עליה עד כה בספרות המקצועית היא העובדה

    "יש הפרעת שליטה. לא מספיק שיש משפחה וגם קריירה, את תתפקדי טוב בעבודה, תלמדי כי את חייבת להתמקצע, הילדים שלך צריכים להיות מתוקתקים ולהשתתף בתרבות החברויות/ מתנות/ ימי הולדת/ אירועים"

    שהמדינה מממנת טיפולי פריון כמעט ללא הגבלה ועד גיל מאוחר. הרבה אמהות במדינות מפותחות שדוחות את גיל ההורות לא מצליחות ללדת, ובישראל המשימה הזו הופכת לאפשרית".

     

    את לא מתמודדת? קחי כדורים

    למצב החריג הזה, יש הסבר נוסף, אומרת ד"ר צמרת. "הטענה שלי היא שאחד משני הנתיבים של הגשמה עצמית בחברה המערבית – משפחה או עבודה – נחסם. מאחר שפיתוח מסלול קריירה הפך לעניין מאוד מאתגר, כי אנשים מחליפים המון קריירות ואין שום ביטחון תעסוקתי, נשים מתמקדות במסלול השני – ילדים.

     

    "גם היחס לילדים שונה מבעבר. יש איזו חתירה למצוינות וכל דבר צריך להיות פרפקט. יש הפרעת שליטה. לא מספיק שיש משפחה וגם קריירה, את תתפקדי טוב בעבודה, תלמדי כי את חייבת להתמקצע, הילדים שלך צריכים להיות מתוקתקים ולהשתתף בתרבות החברויות/ מתנות/ ימי הולדת/ אירועים.

     

    "ועם כל העומס המטורף הזה, אין מערכת תמיכה. המערכת היחידה שתומכת היא מערכת תרופתית. את לא מתמודדת? את בחרדה? קחי כדורים. אבל איך אפשר להתמודד? רק מה שתיארנו עכשיו זה לחץ בלתי אפשרי. לילדים – ריטלין, להורים – כדורים נגד חרדה. אנחנו מסתכלים על היחיד ומטילים את האחריות עליו או עליה".

     

    איך העומס הזה משפיע על הילדים שלנו?

    "אני מגיעה מתוך הבנה שבני אדם הם לוח חלק כשהם נולדים, והאישיות שלהם מתעצבת במיוחד בשנים הראשונות. הכורח שגורם לנו להשאיר אותם בהשגחה של אדם שהוא מטפל בתשלום, הוא בעיניי בעיה ערכית. העניין של לשוחח, למשל. מתי אתה משוחח עם הילדים? איך אפשר לעצב אדם קטן אם אתה לא מדבר איתו – שיח אינטימי שבו הילד חולק מה שעבר אליו? הורה הוא מנטור. אם אתה מרוכז בהמון דברים אחרים ולא נמצא עם הילד שלך, איך אתה יכול להשפיע עליו?

     

    "והיחיד הוא לא הבעיה פה, אנחנו כחברה צריכים לעצור ולחשוב איך ממשיכים - אם מצד אחד אנחנו מגדילים את החברה, כלומר, מגדילים את מספר הילדים, ומצד שני, אנחנו לא מרוכזים בהם".

     

    לא כולם יכולים להרשות לעצמם להישאר עם הילד בבית.

    "זה ברור, לי הייתה פריבילגיה לעבוד במשרה חלקית. ואני לא מאשימה אף הורה

    "הפמיניזם התרבותי לא מקבל את התפיסה שהמקומות העליונים הם הכי טובים. שוויון יכול להיות באמצעות מתן קרדיט הרבה יותר גדול למי שעושה עבודה חשובה כמו חינוך"

     שלא נשאר עם הילדים שלו. אבל ברור לי שהקריירות שלי ושל בעלי שילמו מחיר וגם הילדות שלי שילמו מחיר. כי אין לי מספיק כסף".

     

    אמרת שקידוש ערך התחרות הוא שמשאיר אותנו מאחור, אבל תחרותיות היא טבע האדם.

    "גם אלימות היא טבע האדם, זה לא אומר שצריך להשלים איתה. לדעתי, הפמיניזם כפי שהוא מתנהל היום הוא לא נכון. עובדה, גם התוצאות מדברות בעד עצמן, אנחנו נמצאים במצב של תקיעות: אם מספר הילדים הולך ועולה, סימן שאנחנו חוזרים אחורה ומשהו נעשה לא נכון. הפמיניזם הליברלי קורא לשוויון בין נשים לגברים. הפמיניזם התרבותי, שאני משתייכת אליו, מציע לקרוא תיגר על הסדר הקיים. אני טוענת שאנחנו צריכים לשנות את הערכים של החברה. ערכי התחרות או הניצחון – גם אם יגידו לי עד מחר שאלה ערכים טובים ולגיטימיים - אי־אפשר יהיה להימלט מההבנה שבתוך הניצחון מובנית מצוקת האחר. אנחנו בונים חברה שבה אנחנו מאדירים את הרע. אני לא חושבת שיש דוגמה טובה יותר לזה ממה שקרה בבחירות בארצות־הברית. קיבלנו את המודל של האדם הרע, הטיפוס השלילי שמנצח. מצליחן, נשוי לאישה יפהפייה – והוא רע. הוא לא נחמד, הוא מדבר גסויות, הוא לא מחייך, הוא לא רוצה לעזור.

     

    "הפמיניזם התרבותי לא מקבל את התפיסה שהמקומות העליונים הם הכי טובים. שוויון יכול להיות באמצעות מתן קרדיט הרבה יותר גדול למי שעושה עבודה חשובה כמו חינוך. אני חושבת שאגיע לשם גם באופן אישי: אני נמצאת עכשיו בתחילתו של פיתוח שיטת חינוך שמבוססת על ערכים יותר נשיים, כמו אמפתיה ואינטראקציה אנושית, במקום תחרות. שלא כולנו נהיה טראמפ".

     

      (צילום: דודי חסון)
      (צילום: דודי חסון)
       

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד