בת 29, מנכ״לית צעירה של חברה בתחום הצריכה. עובדת קשה, מאושרת עד הגג, מרגישה על פסגת העולם. ואז קרה ה"דבר" הזה. שני פסים הופיעו על המקל. יומיים הסתובבתי בתחושה שזהו, שעון החול מתחיל לאזול, כל הקריירה שבניתי קשה כל כך תיעצר, כבר לא אוכל להמשיך לרוץ באותה מהירות, וביום השלישי הגיעה אמא שלי שקבעה בביטחון מלא וכמיטב הקלישאה - "קחי את עצמך בידיים, היריון זה לא מחלה. את תירגעי, תתאפסי והכל יהיה בסדר".
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
- להורדת האפליקציה החדשה של "לאשה"
- לכתבות נוספות
ואז זה קרה, נולדה האהבה הראשונה שלנו, ולמרות החששות, הקריירה נמשכה, ההצלחה נמשכה והאינטנסיביות נמשכה. ואני - מג'נגלת בין משימות מקצועיות למטלות משפחתיות: ישיבות צוות, טיפת חלב, ישיבות דירקטוריון, תיאום הסעות לחוגים, גיוס עובדים, ביקורים אצל הרופא, בניית אסטרטגיה, מסיבות בגן, דוחות רבעוניים, קניית עוד מתנה ליומולדת, דוחות שנתיים ומדי פעם, גם לוודא שיש אוכל במקרר. השילוב של העבודה עם הבית היה מאתגר, אבל אז אחרי חמש שנים, בדיוק כשכבר נראה שנכנסנו לאיזו שגרה ושהכל מתקתק היטב, הגיעה אהבתנו השנייה ויחד איתה הכל כפול: כפל חוגים, כפל הסעות, כפל משימות, אבל יותר מהכל - כפול אהבה.
כמו הרבה נשים צעירות מלאות שאיפות וחלומות, שרוצות לפתח קריירה משמעותית, נאלצתי להתמודד עם נורמות בעייתיות, תפיסות חברתיות שגויות וגם עם הרבה מאוד דילמות. למשל, מה עושים כשיש מסיבה בגן בעשר בבוקר, ולאותה השעה בדיוק נקבעת פרזנטציה חשובה לדירקטוריון? מה עושים כשיש טיול ראשון בבית הספר ובאותו שבוע יש כנס סיכום שנה בלונדון? כמו הרבה נשים צעירות ושאפתניות, את מתמודדת עם מציאות של קונפליקט אחד מתמשך עם החברה, המשפחה וכן, גם עם עצמך.
אז איך מתמודדים עם כל זה? איך ממשיכים לפתח קריירה יחד עם פיתוח התא המשפחתי? איך לא מוותרים, לא על זה ולא על זה? המסקנה החד־משמעית היא שהדרך היא לעשות את זה יחד, כזוג הורים. אבל בעוד שזה אולי נשמע מובן מאליו, כשבאים לפרוט את המחויבות ההדדית הזו למשימות הקטנות של החיים - הסיפור הוא כמובן הרבה פחות פשוט.
ברור לי היום, שלולא קיימנו אני ובן זוגי, שמנהל קריירה אינטנסיבית לא פחות מזו שלי, שותפות אמיתית ומאמינים בתפיסה שוויונית אמיתית, לא היינו מצליחים לעמוד בשתי המשימות התובעניות כל כך.
אחרי הרבה מאוד שיחות שניהלתי עם נשים בשנים האחרונות, הבנתי שהחלק החסר במשוואה הזו הוא היכולת לתכנן זוגיות שוויונית עוד לפני שיוצאים לדרך ועוד הרבה לפני שמגיע הילד הראשון.
תכנון מוסכם ונכון, עם מחויבות אמיתית למהלך ולוויתורים הנגזרים ממנו, מצד שני בני הזוג, עשוי למנוע את מצב הדברים כפי שהוא היום במשפחות רבות, שבהן האישה לוקחת על עצמה את נטל גידול המשפחה תוך ויתור על חלקים חשובים בקריירה. זה קורה בהיסח הדעת, באופן אוטומטי מכוח האינרציה, וההתחלה תמיד תמימה: חופשת לידה, הארכת החופשה, חזרה לעבודה במשרת אם. בהמשך מגיעה חופשת לידה שנייה, ואז הגבר כבר נמצא בעמדה ובתפקיד בכירים ומתגמלים מאלה של בת זוגו, מה שבנקודת הזמן הזו מצדיק כשלעצמו את הבחירה בכך שהגבר לא יהא זה שיאט את הקצב בשום שלב. וכך, הזמני הופך קבוע והמעגל מזין את עצמו.
לצאת ממצב של טייס אוטומטי
אנחנו חיים במדינה שבה תפיסות העולם שוויוניות יחסית (לפחות יותר מהרבה מדינות אחרות). ההנחה שלפיה כישוריהם של גברים עולים על אלה של נשים הולכת ונעלמת; כמו גם ההנחה שלפיה נשים הן האחראיות הבלעדיות על גידול הילדים וניהול משק הבית. המספרים עובדים לטובתנו: לפי נתונים סטטיסטיים מעודכנים, כ־57 אחוז מהסטודנטים בישראל הן סטודנטיות, ונשים מהוות קרוב ל־50 אחוז מכוח העבודה - נקודת פתיחה טובה ושוויונית לכל הדעות.
אבל כאן גם מתחילה הבעיה. אם נשים מהוות מחצית מכוח העבודה, איך זה שהן תופסות רק 19 אחוז מעמדות הניהול, ורק שמונה אחוזים מחזיקות בתפקידי ניהול בכירים?
התשובה, בחלק גדול מהמקרים, היא שני הפסים על המקל. בגילאי 35-25, רגע לפני הקידום המשמעותי הראשון בעבודה, הרגע שבו נשים צריכות לקבל החלטות חשובות הנוגעות להתפתחות הקריירה שלהן - מגיע הרבה פעמים גם הרגע שבו צריך לקבל החלטות משמעותיות לגבי הקמת המשפחה.
לא מזמן התקשרתי לחבר טוב, אחד שגדל בבית ליברלי ונשוי לאשת קריירה שעובדת לא פחות קשה ממנו. ביקשתי ממנו המלצה על בחורה צעירה שראיינתי. הוא לא הפסיק לשבח ולהלל אותה ומנה בפניי את כל מעלותיה וכישוריה. כשכבר היה לי ברור ללא צל של ספק שאני רוצה אותה אצלי בצוות, מחר, הוא הוסיף בהסתייגות: ״אבל... היא בדיוק התחתנה ואני לא יודע מה התוכניות שלה״.
היום, כשאני חושבת על זה, ברור לי שהקולגה שלי לעולם לא היה אומר את המשפט הזה לגבי גבר מועמד, אבל לצערי, כשמדובר באישה, הסתייגויות מעין אלה עדיין צפות ועולות, גם במקומות מפתיעים לכאורה, ודרך אגב, גם בקרב נשים מנהלות ומגייסות.
השיחה הזו שניהלתי עם הקולגה שלי, מייצגת בעיניי את שתי הבעיות העיקריות: האחת - אכן יש סיכוי גדול שהבחורה המוכשרת שפגשתי תאט את קצב הקריירה שלה לאחר שתלד. השנייה - בגלל שאנחנו, המנהלים, מצפים שכך יקרה, נעדיף לא להמר עליה ובכך ננציח את הבעיה. מדובר בכדור שלג שחייב להיעצר. עלינו לדאוג לכך שכאשר גבר ואישה בעלי כישורים זהים יוצאים לדרך מאותה נקודת פתיחה, לאחר שסיימו את אותו התואר באוניברסיטה, ויושבים זה לצד זה בתפקיד הראשון שלהם בעבודה - הם ימשיכו לרוץ הלאה כתף אל כתף.
הרי אין ויכוח על כך שיציאה ממעגל העבודה לתקופה של שנה או שלוש שנים ו/ או האטת קצב הקריירה (למשל, מעבר למשרה חלקית), יוצרת פערים שקשה מאוד לגשר עליהם לאורך זמן, וזה נכון לגבי כל עובד, אך כשמדובר בהורות, אל נשלה את עצמנו שמדובר במשהו זמני. מרגע שהאישה נהיית ההורה הדומיננטי והגבר הוא הקרייריסט הדומיננטי - הוא גם הופך להיות המפרנס הדומיננטי, ואז במקרים רבים כבר קשה מאוד לשנות את הסטטוס־קוו הזה, קשה מאוד לפרוץ את המעגל. הרי בדרך כלל לא מדובר במצב שבו בני הזוג קיבלו החלטה מודעת, לגבי מי מהם יאט את הקצב לטובת גידול המשפחה. הדברים קורים במצב של טייס אוטומטי ונקבעים מכוח האינרציה ולא מתוך בחירה מושכלת.
משרת הורה במקום משרת אם
אז מה עושים עם הנתונים האלה? השינוי הראשון שצריך לקרות נמצא בידיים של כל אחד ואחת מאיתנו. בבית. בני הזוג צריכים עוד לפני שלב הקמת המשפחה, לתכנן זוגיות הורית שוויונית ולחשוב יחד מה כל אחד מאיתנו מצפה מעצמו ומהשני, על מה אנחנו מוכנים לוותר ואיך אנחנו רואים את ניהול חיי המשפחה לצד הקריירה. ללא חשיבה משותפת כזאת בין בני הזוג, קרוב לוודאי, שברוב המשפחות, מי שתצטרך להאט את הקצב ולשים את הקריירה בהמתנה היא האישה.
השינוי השני מצריך שיתוף פעולה של כולנו: שינוי הנורמות החברתיות שבמסגרתן אנו חיים, פועלים ומגדלים את הבנים והבנות שלנו. זה מתחיל בגן הילדים, במשחקים שהם משחקים, בסיפורים שהם שומעים ובשירים שהם שרים. יכול להיות שבשיר הערש שאנחנו שרים לילדים שלנו לפני השינה, אנחנו מספרים להם שאבא אמנם הלך לעבודה, אבל מבטיחים שיקנה להם מתנה? ובזמן שהבנות שלנו יושבות ומציירות ציורים, הבנים מטפסים, בונים, שוברים ומתקנים? כאן האחריות הגדולה שלנו כאמהות צעירות, כאבות צעירים, כמחנכים ומחנכות בפעוטונים, בגני הילדים ובבתי הספר - לוודא שאנו מגדלים את הבנים והבנות שלנו בצורה שוויונית שתחשוף אותם לתחומים שונים, תפתח אצלם יכולות שונות ולא תקבע אצלם בגיל כל כך צעיר את הנורמות החברתיות והציפיות המגדריות השגויות. הילדים, ובעיקר הילדות שלנו, צפויים לשלם על כך מחיר במשך כל חייהם, דומה לזה שנשים רבות משלמות כיום.
והשינוי השלישי צריך להיעשות אצלנו, המנהלים ומקבלי ההחלטות בארגונים ובחברות, בקרב כל מי שעובד בצוות, מנהל אנשים, מגייס או שותף בתהליך גיוס של עובדים. עלינו ליצור שינוי מהיסוד ולקעקע את הקיבעון הזה שלפיו אמהוּת עוצרת או מאטה את התקדמות הקריירה.
אם אנחנו רוצים לראות יותר נשים מנהלות, יותר נשים יזמיות ויותר נשים מצליחות, ואם גברים רוצים להיות מעורבים יותר בגידול ילדיהם, עלינו לשנות גם מושגים שהשתרשו עמוק בתרבות הארגונית שלנו: "משרת אם" צריכה להפוך ל"משרת הורה", "חופשת לידה" ל"חופשת הורה". את הטולרנטיות והגמישות שארגונים ומנהלים מפגינים כלפי אמהות עובדות, צריכים להפגין גם כלפי אבות. כי כיום כשאישה מתקשרת ואומרת שהיא צריכה להישאר בבית כי הילד חולה, זה נשמע טבעי מאוד ולרוב מעורר אמפתיה אצל המנהל/ת, אבל כשגבר מבקש את אותו הדבר - לרוב זה מתקבל בהרבה פחות הבנה.
המציאות הארגונית לא רק מקבעת את הפער, אלא גם מונעת מאבות להיות שותפים מלאים בגידול הילדים ובטיפוח המשפחה. כל הורה צריך להיות מסוגל להיות שותף מלא ושווה בגידול הילדים שלו, לצאת פעם או פעמיים בשבוע מוקדם לבלות איתם, להוציא אותם מבתי הספר, מהגנים ומהחוגים - ולא משנה אם הוא גבר או אישה. אין סיבה שאבות לא יהיו חברים בקבוצת הווטסאפ הכיתתית, שגם הם יצטרכו לזכור שמחר צריך להביא טנא לשבועות או להלביש את הילד בחולצה לבנה. אני קוראת לכל אחד ואחת מכם להציץ בקבוצות הווטסאפ הכיתתיות ולראות אם אבות שותפים בהן. את השינוי הזה אנחנו, כהורים, כארגונים וכמוסדות חינוך, יכולים וחייבים לייצר. זה לא בשמיים - זה שינוי שמצריך בעיקר מנהיגות ודוגמה אישית.
כשאני חושבת על סביבת העבודה שלי, הדבר הכי משמעותי עבורי הוא שזו תהיה סביבה שמתייחסת להורים, אבות ואמהות באופן שוויוני, סביבה שתאפשר להם לנהל קריירה לצד הקמת משפחה.
לפני שנה הכריזה פייסבוק העולמית על מתן ארבעה חודשי חופשת לידה בתשלום לכל הורה המועסק בחברה. זמן קצר לאחר מכן יצא המייסד ומנכ"ל החברה, מארק צוקרברג, לחופשת לידה. אין לי ספק שבכך הוא סימן את תחילתו של שינוי גדול. אני יכולה להעיד שהרבה מאוד מהאבות שעובדים כיום בפייסבוק (כן, גם בישראל) כבר מנצלים את הזכות לחופשת לידה בתשלום מלא, במקביל או בנוסף לחופשת הלידה של בת זוגם. הם יכולים לחלוק עם בנות זוגם את החוויה מהרגע הראשון, או לחלופין, לאפשר לה לחזור לעבודה מוקדם יותר ולהישאר בבית עם הילד.
מדובר בתהליך שינוי אטי, אך הוא כבר כאן ומתרחש לנגד עינינו. עוד ועוד חברות ועסקים מקנים כיום תנאים והטבות שונים לעובדיהם במטרה לצמצם את הפערים המגדריים, וברור לי שבסופו של התהליך גם המעסיקים בסקטור הציבורי ישוו את תנאי העבודה של האמהות והאבות, כדי לשמור על האטרקטיביות של הארגונים, כי אנחנו חיים בשוק תחרותי ופתוח. בנוסף, בעידן שבו אנו חיים, התפיסה המסורתית של סביבת העבודה כבר לא קשיחה כמו בעבר, והטכנולוגיה מאפשרת לנו היום לייצר סביבת עבודה הרבה יותר גמישה ודינמית ולהתחבר בכל זמן ומכל מקום.
אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחכות רק לכוחות השוק, ולכן, אין ספק שנדרשת הירתמות של המדינה ליצירת תנאים אשר יאפשרו יחס שווה בין נשים וגברים, יצמצמו את הפערים בשכר ובהזדמנויות הקריירה, ויאפשרו לנשים לתפוס יותר תפקידים בכירים ועמדות בעלות משמעות.
כי כפי שאמרה שריל סנדברג, סמנכ״לית התפעול של פייסבוק: "עולם שבו מחצית ממשקי הבית מנוהלים על ידי גברים ומחצית מהארגונים והחברות על ידי נשים, הוא עולם טוב יותר".
הראיון מתוך מגזין קריירה, מצורף השבוע לגיליון "לאשה"
