פריז הקטנה: פלורנטין קולטת עלייה (כל עוד היא נעצרת באפריקה)
במשרדי התיווך, בחנויות הרהיטים, בגרפיטי ובפיצוצייה, הרחובות של פלורנטין מדברים פתאום בצרפתית. חבל רק שלא כל המהגרים זוכים לקבלת פנים חמה כל כך
עוד לפני שהחלה העלייה הגדולה מצרפת, הרחובות שלנו הדיפו, בדרכם כמובן, ניחוח צרפתי:
פה ושם נראתה בהם נציגות של מותגי אופנה נודעים (יותר ופחות):
ובתחום המזון נרשמה נציגות למוצרים וטעמים אופייניים:
+
גם הקירות דיברו בשתי שפות:
וכמובן שכיכבה אצלנו, ומככבת עד היום:
אך כל אלה הם כאין וכאפס לעומת מה שקורה ברחובות שלנו בחודשים האחרונים. שטפון של ממש. המחאה שרק בשנה שעברה קראה:
התחלפה בקבלת פנים מזמינה:
כיוון שאין כמו סוחרים לזהות הזדמנויות, גם בחנות סמוכה כבר מציעים:
בפיצוצייה אחת מוכרים עיתונים ומגזינים צרפתיים, למי שעוד קורא:
+
ויש אפילו מבחר:
לסוכנות התיווך שזה עתה נפתחה קוראים:
וגם בשדרות האליזה שלנו, הריקות מאדם ביום גשם:
מוצעות להשכרה דירות בשפת האם הרצויה כאן ובמחירי תופת:
בית הכנסת, שזקוק למניינים, הבין את הפוטנציאל:
ולאחד מאמני הרחוב החדשים קוראים chat noir, חתול שחור. לפי השלג בציור שלו, די ברור שהוא בא מסרט זר:
גם בתחום האסונות המצער יש כבר נוכחות צרפתית, כפי שמבשרת מודעה המבקשת עזרה באיתורו של נעדר שהוא תייר מצרפת:
אל דאגה, הנעדר נמצא כעבור יומיים. רק המודעה עדיין תלויה.
אם אימוץ התנהגויות מקומיות יכול להעיד על השתלבות מוצלחת, ברור שהצרפתים החדשים הבינו איפה הם חיים. גם הם משליכים ספרים לרחוב בלי שום סנטימנטים:
אבל לא הכל מובהק וברור. כתובת קיר אחת ממש מאתגרת:
היא אמנם כתובה בצרפתית, אך בובו הוא שמו של הבגד האופייני, במערב אפריקה, לנשים וגברים:
+
קשה להבין, אם כך, למה הכוונה בכתובת BOUBOU LA NUIT. אולי זה ביטוי ידוע שאת פשרו לא הצלחתי בעוונותי לפענח, אולי זו בקשה לחגוג את הלילה, ואולי לא. כך או כך, החלום נעצר שם, כפי שמבשרת כתובת אחרת:
והוא אכן נעצר, כי לא כולם זוכים לחיבוק אוהד. בשבועות האחרונים התמלאו הרחובות שלנו בכתובות נאצה אכזריות, ברוחה של שרת התרבות:
כמו מתוך אמוק, רוססו הכתובות בכל פינה:
כולל השוואה מרושעת בין מחבלים למהגרים חסרי כל, על יד בית הספר החדש:
וכתובת אחת ישנה יותר שניתן עדיין לזהות מתחת לכיסוי הסיד:
באנגלית הפליטים נשלחים:
וארגון רשע, המתקרא "החזית לשחרור דרום תל אביב", מכריז כי חבריו:
כאילו שהרחובות שלנו אינם דרום תל אביב. ואולי הם באמת רק:
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.
