אירה בנימוביץ': "אני קמה והולכת עם התותבת, אבל זה כואב רצח"

השעה הייתה 13:15. רס"ן אירה בנימוביץ' הייתה באמצע יום עבודה רגיל סמוך לגדר הגבול עם סוריה. שום דבר לא בישר על מה שעתיד להתרחש בעוד כמה שניות, ולשנות את חייה מקצה לקצה.

את הפיצוץ העז לא שמעה באוזניה. סיפרו לה עליו מאוחר יותר. "מה שאני כן זוכרת הוא שמצאתי את עצמי לפתע בתוך מכתש קטן, שנוצר כתוצאה מפיצוץ מוקש שעליו דרכתי. אנשים סביבי ברחו כי חשבו שנפל פצמ"ר, ובאוויר היה המון אבק. בהתחלה חשבתי שמשהו נפל לי על הראש, אבל אז הורדתי את העיניים וראיתי שאיבדתי את רגל ימין. הרגל התפוצצה, ואני, המחשבה הראשונה שלי הייתה איך אוכל שוב ללכת על עקבים". 

אירה בנימוביץ'. "אנשים סביבי ברחו, חשבו שנפל פצמ"ר"(צילום: אביגיל עוזי)

זה קרה ב־4 בפברואר 2015. מאז חלפו כמעט שנתיים, ובנימוביץ' (35), המשרתת כקצינה בחיל החימוש (שנקרא היום חיל טכנולוגיה ואחזקה) בבסיס תל־השומר, עדיין מתמודדת עם החזרה הלא פשוטה לשגרת החיים. מעשית כדרכה, היא למדה כיצד ללכת עם פרוטזה ונעלי עקב, שבה לעבודתה בצבא ("שבועיים אחרי הפציעה כבר ביקרתי במשרד"), ובמקביל היא ממשיכה להגיע שלוש פעמים בשבוע לשיקום במרכז הרפואי שיבא־תל־השומר. "נשארתי אותה אירה בדיוק, אירה החזקה שמציבה מטרות ומתמודדת. את התסכול והכאב אני שומרת לפגישות עם הפסיכולוגית שלי. שם מותר לי לבכות".

ב־15 בדצמבר יצוין יום ההוקרה לנכי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, באירוע שיתקיים בבית הלוחם בתל־אביב במעמד נשיא המדינה ובשורה של טקסים, סיורים ומפגשים ברחבי הארץ. במסגרת זו יעלה ארגון נכי צה"ל את המיזם "אתכם, בזכותכם!", שבו בנימוביץ' נטלה חלק. לכבוד היום הזה היא מוכנה להיחשף בפעם הראשונה מאז הפציעה.

היא תושבת רמלה. נשואה לסלאבה, טכנאי מיזוג אוויר, ואם לליאל (7) ומיה (שנתיים וחצי). בעת הפציעה שירתה במדור האחראי על מערכות אלקטרוניות לאורך גדרות הגבול. "הייתי ראש מדור 'שעון חול' בגבול מצרים וגבול סוריה ואחראית על הקמת מערך תצפית בגבולות. במסגרת התקנת המערכת יצאתי לשם באותו יום, עם עוד קבוצה של אנשים. התחלנו לעבוד בבוקר וידעתי שיש לנו עוד כמה שעות עבודה.

"הייתי במרחק כשלושה מטרים מהגדר, ואז נשמע פיצוץ. כנראה עפתי למעלה ונחַתִּי. למזלי, כמה דקות קודם לכן נתתי למישהו את הנשק שלי. אני זוכרת שמצאתי את עצמי לבד, לקח לאנשים סביבי כמה רגעים כדי להבין שלא נפל פצמ"ר ולהתחיל לחפש אותי. הייתי בהכרה. הסתכלתי למטה. ראיתי שרגל אחת איננה ושברגל השנייה יש חור בברך ובירך. הייתי כולי שחורה, מלאה בפיח.

"הייתי מודעת לגמרי לעובדה שאין לי רגל. התחלתי לזחול על הגב, דחפתי את עצמי תוך כדי כך שאני מרימה את הגוף במדרון. בשלב הזה כבר ראו אותי ורצו אליי, וכשהשכיבו אותי על האלונקה נזכרתי פתאום במסע האלונקות שעברתי בקורס הקצינים. בגלל שאני קטנה פיזית, תמיד הייתי זו שעל האלונקה, ופתאום אני מוצאת את עצמי על אלונקה באירוע אמיתי. שלי.  

המוקש שעליו עלתה בנימוביץ' הוא מוקש סורי ישן, מלפני מלחמת ששת הימים, שכמוהו יש עדיין רבים ברמת הגולן. באזור שבו הוטמן המוקש הוסרה הגדר מסיבה שאינה ברורה, ובמקום לא הוצבו שלטי אזהרה כנדרש. במהלך התחקיר לאחר האירוע נחשפה סדרה של נהלים לא תקינים, ובהם פירוק גדר שדה המוקשים, ככל הנראה בעת פינוי שלגים, וכן ליקויים בעבודת המטה בתכנון המשימה. בעקבות התחקיר חודדו נוהלי בדיקת שדות המוקשים ואופן ההתנהלות בהם, וכן מתקיימת פעילות להעלאת המודעות בקרב אזרחים לסכנת שדות המוקשים. בנימוביץ' עצמה אומרת על כך בתמציתיות: "זה היה אזור ממוקש שנעלמה ממנו הגדר".

היא פונתה לבית החולים רמב"ם בחיפה. "בדיוק היה באוויר מסוק בתרגיל, והבנתי שאמרו להם 'אחורה פנה, תרגיל רטוב'. הייתי אז שמונה חודשים אחרי לידה, ואמרתי לעצמי שאם שרדתי את כאבי הלידה, אשרוד גם את הכאב הזה. כשהגעתי לרמב"ם, הורדמתי והוכנסתי לחדר ניתוח".

שלושה ניתוחים עברה באותו שבוע, ובהמשך עברה ניתוח נוסף לכריתת עצבים ברגל שנקטעה. לאחרונה עברה עוד ניתוח כדי לבנות גדם לשם התאמה טובה לפרוטזה, במקום שבו נכרתה רגלה. ברגלה השנייה נשארו רסיסים וצלקות.

"אושפזתי במחלקה האורתופדית ברמב"ם למשך שבועיים, ואני זוכרת שכשהתעוררתי מהניתוח הראשון ואמרו לי שיש אנשים בחוץ, רציתי רק לדעת אם יש עליי פיח".

זה מה שהעסיק אותך אז?

"תתפלאי, כן. המראה החיצוני חשוב לי מאוד. אני אמנם עובדת בסביבה גברית, אבל אני עובדת כאישה. כשאומרים לי שאני 'אחלה גבר', זה מאוד פוגע בי. בבסיס תמיד הלכתי עם חצאית ועקבים, זיהו אותי לפי טיפוף העקבים במסדרון".

"אני רוצה לחזור ללכת, לא לשבת על כיסא גלגלים. לכן אני קמה והולכת עם הפרוטזה, אבל זה כואב רצח. כל צעד כואב לי. אני צריכה לשקול מה עדיף לי, אבל גם אם אלך ויכאב לי, אף אחד לא ידע. אני לא אלך עם דגל של כאב. הגיעו אליי הרבה אנשים קטועי רגל, מתוך רצון להראות לי שהכל בסדר, וזה מחזק אותי. היה אצלי נג"ד מהצפון שנפצע שנה וחצי לפניי. הוא בא אליי למחלקת השיקום יחד עם אשתו ותינוקת בת פחות מחודש, רק כדי להגיד לי 'תראי אותי', והייתה מישהי מארגון נכי צה"ל, קטועת רגל שהגיעה על עקבים. אפילו יואב ירום, מח"ט אלכסנדרוני, שגם הוא עלה על מוקש ונותר קטוע רגל, הגיע אליי. זה מחזק. הבנתי שגם בלי רגל אפשר להתקדם בצבא. הבנתי שאלמד לחיות עם זה". 

"אירה גרמה לי להרגיש חלשה". עם עדי אשכנזי במיזם "אתכם, בזכותכם!"(צילום: אביגיל עוזי)

ואיך המשפחה מתפקדת?

"בעזרת בעלי, אמא שלי והשכונה מסביב שהתגייסה להוציא את הבנות מהגן ולהביא אוכל הביתה. אמא שלי הגיעה לכאן מאוקראינה כשילדתי את ליאל לפני שבע שנים, וכיום היא גרה איתי וזו עזרה גדולה מאוד. מיה הקטנה גדלה לתוך המציאות החדשה הזו. לא יכולתי יותר לקום אליה בלילה או לקלח אותה ואת ליאל. היום הבנות מנסות לעזור. כשאני אומרת למיה, 'תביאי לאמא את הרגל', היא רצה להביא את הפרוטזה, שמשמשת אותה לאחסון הלגו שלה. היא גם אוהבת לדחוף אותי בכיסא הגלגלים. בבית הבנות עדות למצב הכי אמיתי שלי - לעובדה שלאמא אין רגל. מולן אני לא מסתירה, בחוץ כן".

ואת?

"אני אדם מעשי. היה לי ברור שיידרש תהליך של החלמה ושבסופו אחזור לשגרה שלי, רק שהיעדים שהצבתי לעצמי לא ממש התגשמו. חשבתי שבתוך חודשיים אהיה על הרגליים, ואז נפתחו לי התפרים. אחר כך, כשעברתי מהשיקום לאשפוז יום, רציתי לחזור לשבוע עבודה מלא, אבל אז התברר שאני צריכה לעבור ניתוח של העצבים ברגל ועוד ניתוח אחריו. הפסקתי להציב לעצמי יעדים, כי הבנתי שאלוהים צוחק עליי".

איך אפשר במצב כזה לחשוב על עבודה, על שגרה?

"כבר כשהתעוררתי בבית החולים ידעתי שאצטרך לחזור לשגרה. בסוף השבוע הראשון לאחר ששוחררתי הביתה מבית החולים, ביקשתי להגיע לבסיס. רציתי לעבור שם לפני שאני מגיעה הביתה. העבודה שלי היא חלק לא מבוטל מחיי. אני עטופה מאוד ביחידה, נוהגים לקרוא לי שם 'שלגייה ושבעת הגמדים', והצבא מבחינתי הוא משהו חשוב ומשמעותי ולא עוד עבודה. כשהגעתי לבסיס בפעם הראשונה אחרי הפציעה, הרגשתי שחזרתי לחיים".

ומה עם בעלך? איך הוא מתמודד עם המציאות החדשה?

"מובן שהוא קיבל את זה קשה. הרוב נפל עליו. אני כמעט שנתיים בבתי חולים, הוא עובד ודואג לבנות, ולא תמיד הכל פשוט וחלק".

בסיומו של הטיפוס המפרך עדי חיבקה אותה בחום והודתה: "אירה גרמה לי להרגיש קטנה וחלשה. אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על נכי צה"ל. אנחנו זוכרים את הנופלים, וכך צריך, אבל לא מתייחסים מספיק לפצועים. מדי פעם חוזרים למישהו שהשתקם, לאיזה סיפור הצלחה מרגש, ורק אז אנחנו מבינים את המחיר הגבוה שהם משלמים". כחלק מהמציאות החדשה היא הולכת פעמיים בשבוע לחוג טיפוס על קיר מטעם ארגון נכי צה"ל. "אני לא אוהבת ספורט", היא מודה, "אבל אני צריכה לחזק שרירים שלא הפעלתי עד היום". לאחרונה, במסגרת המיזם המרגש "אתכם, בזכותכם!" של הארגון, נפגשה עם השחקנית עדי אשכנזי, שנלוותה אליה לקיר הטיפוס. "אני רק נראית כאילו הכל קטן עליי", אמרה בנימוביץ' במפגש המרגש בין שתיהן, "זה חלק ממנגנון ההגנה שלי".

מיזם "אתכם, בזכותכם!", שיזם ארגון נכי צה"ל לרגל יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, נועד להעלות את המודעות להתמודדותם של הפצועים. באמצעות סדרת מפגשים מרגשת, שאותה יזם דובר הארגון, חנן גרינברג, ייפגשו עשרה פצועים (שמונה גברים ושתי נשים, כולל אירה) עם אישים בולטים בחברה הישראלית, ובהם ראש הממשלה, הרמטכ"ל ואמנים מהשורה הראשונה (עדי אשכנזי, ריטה, שלמה ארצי ואדיר מילר), ויופקו סרטונים שיעלו ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת.

הריאיון הבלעדי המלא עם אירה בנימוביץ' בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים

(צילום: דודי חסון)