כחודש וחצי עברו מאז צעדה אחרונת הדוגמניות על המסלול בשבוע האופנה, אבל ההדים של הריב המתוקשר בין עורכות האופנה של "ווג" לבין הבלוגרים עדיין לא שככו, והם מעלים שאלות הרבה יותר מעניינות מאשר מי צודק.
למי שפספס את הפרקים הקודמים: עורכות "ווג" פרסמו מניפסט על הטוב והרע של שבוע האופנה במילאנו, כשברקע כיכבו הבלוגרים כמי שמייצגים את כל מה שמעוות בתעשייה. אלה הואשמו שהם יושבים חסרי עניין בשורה הראשונה, עסוקים רק בלהחליף תלבושות, נראים כמו לוח מודעות אנושי מהלך ובכלל אשמים במותו של הסטייל האישי. הם פתטיים, עלבו בהם עורכות ווג, בניסיונות שלהם להיתפס על ידי המצלמות במקום להתעניין באופנה על המסלול.
עוד אופנה, מדיה ותעשייה ב-Gostyle:
- צלם בלי מצלמה: עידו איז'ק הפך לאחד הצלמים הכי מבוקשים בתעשייה
- דורית בר-אור כובשת את עולם האופנה הבינלאומי
- קנאה ותגובות קשות: "חושבים שאני נסיכה, אבל בלוג זו עבודה קשה"
בלוגרים מובילים כמו סוזי באבל ובריאן בוי היו הראשונים לענות לעורכות המכובדות ולקרוא להן צבועות. בריאן בוי אף הוסיף ואמר: "מדובר בבריונות לשמה. אם הייתי מספר כמה עורכות אופנה בכו לי שהן מגיעות לתצוגות רק בגלל שזה לקוח מסחרי של העיתון, כבר היו מוציאים עליי חוזה. מדובר בצביעות כי גם העיתון מתפרנס משטחים פרסומיים בדיוק כמונו". גם ליאנדרה מדין מה"מן רפלר" כתבה תגובה על זה שהבלוגרים הם לא הבעיה, אלא האינטנסיביות של העולם שמאלץ אותך להתנהג כך.
מבחינתם של אנשי אופנה לא מדובר בשום דבר חדש. מפעם לפעם עולה הדיון על איכות הבלוגרים ומקומם בתעשייה, ונראה שהקושי לקבל אותם כחלק אינטגרלי מעולם האופנה לא נעלם עם השנים, למרות שחלקם של הבלוגרים, או בשמם הלוהט "מובילי דעת קהל", רק הולך וגדל.
לא פעם הם מסוקרים במגזיני אופנה, אפילו ב"ווג" רחמנא ליצלן, מחוזרים על ידי בתי האופנה הגדולים, וחלקם הפכו למכונת כסף משומנת בכל הקשור לשיתופי פעולה עם גופים מסחריים. המגזין האיטלקי "גרציה" אף הגדיל לעשות כשנתן בחודש שעבר שער לחמש הבלוגריות האיטלקיות הכי מצליחות. קיארה פראני, אולי המצליחה והעשירה מבין כולם, זכתה לשערים ב"ווג" הספרדי, ב"הרפרס באזאר" הטורקי וב"מארי קלייר" הנחשב. ועל הרקע של הפרדוקס הזה, קל יותר להבין את הבעיה הגדולה ביותר של העולם בכלל ושל תעשיית האופנה בפרט.
תמונת השער של קיארה פראני על מגזין "גרציה":
אפקט ג'וצ'י
העידן הדיגיטלי שפרץ לחיינו, ואיתו סדר עולמי חדש, מצא אותנו לא מוכנים. הקצב המהיר והמרחב הווירטואלי שנוצרו יצרו ואקום שאותו מילאו הבלוגרים אפילו מבלי שהתכוונו לכך. מצב קלאסי של "יותר מזל משכל". בעוד אותם עורכים מנסים לשמר את צורת הסיקור המסורתית, הכבדה והרצינית, העולם כולו צועד לכותרות מהירות, כתבות אינסטנט וויזואליה ברגע.
הם לא היחידים שנפגעו: מעמדם של בתי האופנה אמנם לא דעך, אך ההשפעות והבשורות שהם מביאים מתחרות היום עם אופנת הרחוב, שהפכה חשובה ובעלת תפקיד מרכזי בקביעת טרנדים וחיזויים. ומי שמבין את זה ומשלב בין השניים הוא זה שימלוך בתעשייה. היום זה אלסנדרו מיקאלה (המעצב הראשי של גוצ'י), ילד הפלא שעשה לגוצ'י מה שעושים הבלוגרים למגזיני האופנה. בגדים שחורים? נשיים? זה לא מצטלם יפה, תנו לנו בבקשה צבע, פרינט על פרינט, שילובים גיאומטריים, בדים דרמטיים, כל מה שיעבור טוב אצל צלם אופנת הרחוב שלנו ויתפוס את עינו.
המורשת של טום פורד האגדי נמחקה כליל, ומשנתו של מיקאלה לגבי שילוב פריטים וחיבור בין יקר לזול הפכה לבון טון של עולם האופנה. הוא לא המציא זאת, אבל ההלם על כך שבית אופנה כה מהודק עם תפיסת טוטאל־לוק נשית וחזקה יאמץ לוקים היפסטריים צעירים ומקושקשים גרם לשמיטת לסתות. בעצם בגוצ'י מספקים לנו היום את אופנת הרחוב הכי איכותית ונכונה, וזה עובד. כל כך עובד שהביטוי "אפקט גוצ'י" הפך לאחד החשובים בתקופה האחרונה. סיבוב קטן ברחוב ויה מונטנפולאונה היוקרתי שבמילאנו במהלך שבוע האופנה האחרון חשף בפנינו חלונות ראווה שמיישרים קו עם המלך החדש. פוצ'י, פרגמו, פינקו ומקס מארה הבינו באיזה צד מרוחה החמאה והולכים עם הזרם.
הגורם השני הוא תמיד הגורם המכריע – כסף. כאשר הגורמים המסחריים הבינו את הפוטנציאל הגלום בפרסום באינסטגרם – הסיפור נגמר. אפשר להבין את תחושת התסכול על שחיקת מעמדם של עיתונאי האופנה בידי זאטוטות שכל כישרונן מתבטא בפרצוף יפה ובמצלמה איכותית. בזמן שאלו נאלצו לסיים תואר בעיתונות, לעבור התמחות בסגנון עבדות מודרנית ולהוכיח הבנה מושלמת בתפירה, היסטוריה וחיזוי טרנדים רק כדי שתינתן להן הזכות לקרדיט אחד קטנטן, מגיעות בנות שפתחו בלוג בחמש דקות, הצטלמו עם האאוטפיט היומי שלהן והופ – חולקות איתן את השורה הקרובה למסלול.
אבל דווקא נשות העיתונות המסורתית היו צריכות להבין במהרה את חוקי המשחק ולהציע אלטרנטיבה מקורית ואיכותית ל"שטחי הפרסום המהלכים", כפי שהן מכנות את כל הפאשניסטות. התדמית חשובה, אך הקופה היא שקובעת, וכרגע תמונת אינסטגרם קטנה גורמת לקופות לצלצל שבעתיים.
אני מדיה בדיוק כמו ש'ווג' הוא מדיה
נסטיה ליסנסקי , האיט־גירל הראשונה שלנו, חושבת שמדובר בטענות שאבד עליהן הכלח. "ההתייחסות למובילי דעת קהל, או איך שתקראי להם, על ידי עורכות האופנה כסתם נערות שמצטלמות ומחליפות בגדים הוא עלוב ומיושן. מדובר במקצועות חדשים של שנות האלפיים. מבחינתי, אני מדיה בדיוק כמו ש'ווג' הוא מדיה. את המדיה שלי צורכים 60 אלף עוקבים שמתעניינים במה שיש לי להגיד. בעיתון יש הפקות עם דוגמניות, ואצלי אני הדוגמנית ועוד עם ערך מוסף: יש לי אופי וטעם, אני לא רק קולב, וזה יותר מעניין. ועל אותו משקל, בעיתון יש מודעות פרסומיות, ואילו אצלי אני מפרסמת מותגים שמדברים אליי. זו עבודה לכל דבר. להחליף לוקים בשבועות אופנה זו העבודה שלי ואני צריכה לעשות אותה על הצד הטוב ביותר. זו לא עבודה של העורכת ב'ווג' – היא צריכה לעשות משהו אחר. אין פה בכלל מאבק אלא הבנה של העולם החדש וקבלתו".
גם מיטל ויינברג, בלוגרית וארט־דירקטורית, חשה שאלו בעיות שעולות בגלל הבדלי הדורות. "גם כשהביטלס צצו לעולם הדור המבוגר לא הבין את המוזיקה הזו ולא התחבר אליה, כינה אותה פשוטה וחסרת עומק וכן הלאה. זה הבדל בין־דורי וקושי לקבל את העולם החדש והפלורליסטי, שהכוח כבר לא בידי הכנסייה אלא בידי העם. ויש מקום לכולם. זה נפלא לדעתי שכל אחד יכול למצוא משהו שהוא מעניין ברחבי המדיות הדיגיטליות".
עולם חדש ואמיץ
אסף ליברפרוינד, צלם אופנת הרחוב המוביל בארץ ובעל הבלוג tlvstreet,מחזק את דבריה של נסטיה. "בלוג לא בא במקום מגזין, בלוג הוא תוכן משלים שבבסיסו עומדת אידיאולוגיה אישית. הבלוגרים צריכים את הפרינט ולהפך, הם מזינים אחד את השני. לגבי המסחריות של הענף, לומר שמשלמים להם כדי להתלבש ושאין להם סטייל אישי זה לא להבין את כוחו ועבודתו של הבלוגר. למי שיש כוח והשפעה יש את האפשרות להגיע לשואורום ולבחור מה ללבוש. גם אם שילמו לו, הוא ימנף את זה לסגנונו האישי.
ליברפרוינד מצלם את איימי סונג:
"לאיימי סונג יש יותר מארבעה מיליון עוקבים, אי אפשר לזלזל בעוקבים שלה ובה. היא עובדת, משקיעה הרבה זמן בפוסטים, בכתיבה, בעריכה וגם בצילום. החשיבות של הבלוגרים גדולה והם יכולים לעשות משהו שעיתונים כמו 'ווג' לא יכולים. הם מתווכים לקהל שלהם מידע בצורה מדויקת יותר מאשר מגזין שכותב בצורה אוניברסלית איזו ביקורת על תצוגה, לדוגמה. והכי חשוב: אף אחד לא מטומטם. הצלמים יודעים לעשות את השיקול את מי לצלם. צלם טוב יצלם משהו שנראה טוב, אבל גם כזה שיש בו תוכן ועומק. צלם טוב נבחן ביכולת שלו להבחין בין משהו מקורי לוואנביז. בסופו של דבר אנשים נמדדים במבחן התוצאה. בכל פוסט שהם מעלים ובתמונה שהם מעבירים הם חייבים להוכיח אמירה וסטייל אישי. אם לא – הם ייפלטו מהמשחק ומהר. כך שמי שיושב עם העורכות המכובדות בשורה הראשונה עבד קשה כדי להגיע לשם לא פחות מהן. ככל שהן יפנימו את זה יותר מהר, כך הן יוכלו להצטרף לעולם החדש של תעשיית האופנה".
