מאז הטרגדיה שפקדה את משפחתה לפני שנתיים, כשבנה יובל, סטודנט מצטיין לרפואה, נהרג בתאונת רפטינג בפרו, יהודית (יוּיוּ) איתן לא מוצאת מנוח לנפשה.
איתן, מחנכת בתיכון לאמנויות בתל־אביב ומורה להיסטוריה בתיכון לאמנויות "מוזות" ביפו, היא כוכבת סדרת הדוקו החדשה של ערוץ 10, "אחרי הצלצול" (ימי רביעי, בשעה 21:15). את הסדרה יצרה הבמאית אורנה בן דור, והיא מתעדת את פועלם הסיזיפי, התובעני וכפוי הטובה של שישה מורים משישה תיכונים ברחבי הארץ. בהתחלה סירבה איתן להשתתף בסדרה, לא ראתה את עצמה מככבת בפריים טיים. רק אחרי שבן דור אמרה לה שיש במצלמה משהו תרפויטי, חשבה שאולי אם תשתתף – תמצא במצלמה נחמה לנפשה המיוסרת.
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
- להורדת האפליקציה החדשה של "לאשה"
- לכתבות נוספות
עד היום היא אינה מסוגלת לסדר את חדרו של יובל, שנשאר בדיוק כפי שהשאיר אותו ביום שעזב, ומעיד בשתיקתו על חייו של הדייר שגר בו – איש צעיר ומלא חיים שרצה לטרוף את העולם. "הוא היה בשיא האושר שלו, חי בתחושה שהוא באמת נוגע בשמיים, ממלא מצברים וחווה דברים, וזה מנחם מאוד", היא אומרת.
הגענו לרמטכ"ל של פרו
יובל תל ניר, בן 21 במותו, היה עתודאי ב"פרויקט צמרת", המסלול הצבאי ללימודי רפואה של צה"ל והאוניברסיטה העברית. אחרי שסיים תואר ראשון ברפואה בהצטיינות יתרה, נסע עם שניים מחבריו ללימודים לטייל בפרו. "מעין טיול אחרי צבא", אומרת יו יו. "הם ידעו שמהשנה הרביעית הם כבר נכנסים למחלקות ואולי לא תהיה הזדמנות, ונסעו להגשים חלום".
התאונה אירעה באוקטובר 2014 על נהר אפורימק שבדרום פרו. על הסירה של יובל היו שישה ישראלים ומדריך, שיצאו יחד עם סירה נוספת לשיט של שלושה ימים בנהר הגועש, אחת משלוחותיו של האמזונס.
"הייתה טעות בניווט, המדריך ניווט את הסירה לתוך סלע, ויובל ועוד מטיילת ישראלית נחבטו בסלע ונהרגו. הם הספיקו לטייל שבועיים וחצי, הרפטינג היה הדבר האחרון שהם תכננו לפני החזרה ללימודים. כבר התכוננו לנסוע לירושלים לנקות לו את החדר במעונות, כשקיבלנו את הבשורה שהוא נעדר".
נעדר?
"הוא נסחף עם הזרם ולא מצאו אותו חמישה ימים. צוות חילוץ 669 של חברת הביטוח הראל יצא לחפש אותו, ופה בבית הוקם חמ"ל. ישבו כאן חברים כל יום עד שתיים לפנות בוקר, השעה שבה ירד שם החושך והחיפושים נפסקו. כשגילינו ש'אלביט מערכות' מכרו איזשהו מכשיר תרמי לצבא הפרואני, שמזהה חום גוף, הגענו עד לרמטכ"ל של צבא פרו, כדי שיחפשו אותו עם המכשיר הזה".
האמנת שהוא חי?
"לא העליתי על דעתי אפשרות אחרת. איך הייתי שורדת אם לא? רק אחרי שמצאו אותו, רמי, בן זוגי, אמר לי שלפי תיאור התאונה לא היה סיכוי מהתחלה, הוא רק קיווה שימצאו את הגופה. יום לפני שהם נסעו לרפטינג, יובל כתב בווטסאפ המשפחתי שהוא נוסע לאזור ללא קליטה ושלא נדאג. עניתי לו שאנחנו דואגים מאוד ושיקפיד על קסדה וחגורת הצלה. הוא הקפיד, אבל החבטה הייתה כל כך נוראית שזה לא עזר לו".
את חושבת לפעמים איפה הוא היה היום אילולא התאונה?
"איך אפשר שלא? הוא היה צריך להיות בשנה השישית ללימודים. אמרו לנו שחצי שעה לפני התאונה הוא היה בכלל בסירה השנייה, אבל הבנו שאם ניכנס למקומות האלה, זה ימשוך אותנו למטה. האקראיות הבלתי נסבלת של המוות, איך אפשר להתמודד איתה? אחר כך התברר לנו שהכפריים שם מאמינים שבערך פעם בחודש הנהר הזה דורש את שלו, ובגלל זה הם נמנעים מלהיכנס אליו בכלל. רק הישראלים לא מוותרים".
איך התמודדת עם האובדן?
"לא נראה לי שהתמודדתי ושאי־פעם אצליח להתמודד. אחרי חודש הלכנו, רמי ואני, לטיפול שנמשך שנה וזה מאוד עזר. מצאנו כמה דברים שמקלים, למשל, באופן שבו הוא ניהל את חייו, במלוא חושיו".
מאוהבת בעבודה שלה
היא בת 63. את קריירת ההוראה התחילה לפני 35 שנה. שש שנים לימדה בבית ספר יסודי בקריית־אונו, בהמשך עברה ללמד ולחנך בבית הספר לאמנויות בתל־אביב, וזה 12 שנה שהיא מלמדת במקביל היסטוריה לבגרות בתיכון לאמנויות "מוזות" ביפו, המיועד לנוער שנשר ממסגרות חינוכיות ("זה סוג של בית, הכיתות קטנות והתלמידים אוכלים שם ארוחת בוקר וצהריים ונשארים לרוב עד שש בערב").
במסגרת הסדרה "אחרי הצלצול" צולמה במשך ארבעה חודשים בכיתות עם תלמידיה, בחדר המורים, בחייה הפרטיים בבית ועם משפחתה ובן זוגה ואבי בנה יובל, רמי תל ניר (62), מנהל פרויקטים בחברת מחשבים.
את אורנה בן דור הכירה כשהייתה המחנכת של בנה אורי בבית הספר לאמנויות, ובהמשך הייתה גם המורה להיסטוריה של בתה אביגיל. "לא היינו בקשר המון שנים, היא פנתה אליי בשל ההיכרות האישית ומיד הוסיפה: 'הייתי פונה אלייך גם ככה'".
למה את חושבת שהיא פנתה אלייך?
"בגלל הטוטאליות, אני חושבת. היא התרשמה שאצלי המקצועי הוא בלתי נפרד מהאישי, שני הצדדים ארוגים זה בזה לחלוטין".
איך זה בא לידי ביטוי?
"באהבה לתלמידים שלי, ואני עומדת מאחורי המילה הזו לחלוטין; בזה שאני נורא אוהבת ללמד, גם אחרי 35 שנה; בחשיבות שאני מייחסת לעובדה שצריך לראות כל תלמיד. השנה יש לי בכיתה 42 תלמידים, וזה מספר מטורף ממש. כשאני הולכת הביתה, אני תמיד שואלת את עצמי את מי לא ראיתי היום".
איך הגבת כשהציעה לך להשתתף בסדרה?
"ברור שלא הסכמתי. אמרתי לה שהרעיון להציג מורים כסוג של גיבורים גדול בעיניי, ושזה מחמיא לי שהיא בחרה בי, אבל זה ממש לא אני".
למה?
"כי אני בן אדם שנלחץ בקלות, אני לא יודעת לקחת דברים באיזי. ואם אני לא ישנה בלילה בגלל שאמרתי לתלמיד איזה משפט שאני מתייסרת בגללו, אז פה על אחת כמה וכמה. שנית, כשאני סוגרת את דלת הכיתה מאחוריי מתרחש איזה קסם, ואני לא רוצה שייכנס לשם גורם זר שיפר את הקסם הזה. רציתי לשמור על הספונטניות והאותנטיות, וגם על האימפולסיביות שלי לפעמים, מה שאני קוראת, 'השריטה שלי'. חשוב לי להיות אני עד הסוף".
מה זה אומר אימפולסיביות?
"אני מרשה לעצמי להשתגע קצת עם הכיתה. למשל, אני בן אדם של בוקר, מתעוררת בחמש בבוקר, וכשאני נכנסת לכיתה בשמונה ורבע עם כל האנרגיות ורואה כיתה חצי רדומה, אני מסוגלת להוציא אותם לריצת בוקר, כי אין מצב שאני מלמדת אותם ככה, כשהם נראים כמו פנסיונרים. יש בינינו מעגל אנרגיה. אני נטענת מהאנרגיות שלהם, וכשאני רואה אותם נטולי אנרגיה, אני מטעינה אותם.
איך הרגשת עם המצלמות?
"בהתחלה קצת מבוכה, הייתי מודעת לקיומן ושקלתי כל מילה שאמרתי, אחר כך כבר שכחתי שהן שם. הדבר הראשון שאמרתי זה: 'אוי, יש לי קמטים שלא ידעתי על קיומם'. האמת היא שהופתעתי עד כמה מהר התרגלתי למצלמה. יש בי משהו שאוהב את הבמה, למדתי דרמה יוצרת בלונדון, ואני רואה בהרבה מובנים את הכיתה כזירת תיאטרון".
לרמי לא הייתה בעיה עם המצלמה?
"רמי הוא חלק בלתי נפרד מהעבודה שלי. אני מביאה את התלמידים שלי הביתה, הוא עוזר לי המון ואחראי על ספרי המחזור בבית הספר לאמנויות. היו שנים שמסיבות הסיום היו אצלי על הגג, הילדים היו באים עם שקי שינה, היינו רואים סרטים כל הלילה, בבוקר רמי היה מביא בייגלה חם מהשוק, היינו עושים ארוחת בוקר מאולתרת ויוצאים לקבל את התעודות.
"ב'מוזות', בסוף י"ב מגיעים אליי תלמידים למרתונים של למידה לבגרות בהיסטוריה. השנה באו תשעה תלמידים, גייסתי בוגרים שלי ומורות, וישבנו איתם אחד־אחד, באופן פרטני, כל אחד תפס פינה עם תלמיד. מצאתי את עצמי יורדת לחדר של יובל, שאני לא נוהגת לפתוח, ומכינה אותו ללמידה. הקטע הזה צולם לסדרה, ב־11 בלילה ההפקה הזמינה פיצות לכולם, ורק אז הפסקנו ללמוד. אין אצלי הפרדה בין ההוראה ובין הבית והמשפחה, ורמי הוא שותף מלא".
לא חששת מהתוצאה הסופית של הסדרה? ממניפולציות בעריכה?
"אני סומכת לגמרי על אורנה. ביקשתי ממנה שתשמור עליי, בעיקר בהקשר של יובל. אמרתי לה: 'הייתי מאוהבת בעבודה שלי לפני יובל, ואם יוצא באיזשהו אופן שנבחרתי בגלל הטרגדיה שקרתה לנו, אני לא רוצה להשתתף'. ביקשתי שלא יהיה שימוש בזכרו באופן מניפולטיבי. אם אני מורה טובה, אז אני מורה טובה, גם בלי הדבר הנורא הזה שקרה לי".
הורי התלמידים הכירו לה את בעלה
יו יו איתן נולדה בפתח־תקווה לזוג ניצולי שואה שברחו מצעדת המוות והכירו ביערות. אביה היה "פועל בית חרושת גאה בעבודתו", אמה עבדה בעיריית פתח־תקווה. היא גדלה בבית מסורתי, הדריכה בבני עקיבא, שירתה בנח"ל בקיבוצים שלוחות ושדה־אליהו, ובמהלך השירות החליטה ללמוד הוראה את רמי תל ניר, בעלה, הכירו לה הורי תלמידיה בבית הספר לאמנויות כשהייתה גרושה צעירה ואם לילדה, ליאור, היום בת 33, נשואה ואם לשניים, מטפלת באמנות.
"אני מתנצלת על הקלישאה, אבל באתי להוראה בגלל אהבת אדם", היא אומרת. "לפני האהבה להוראה צריכה להיות אהבת האדם. כל השאר נרכש".
איך אפשר לשפר את מעמד המורים?
"צריך להעמיד תנאי קבלה במכללות ובבתי הספר להוראה. לא להסתכל רק על הציונים והפסיכומטרי, אלא לעשות ריאיון קבלה שיכלול מאפיינים אישיותיים. המורה צריך להיות מצויד בערכים מסוימים. לא כל אחד יכול להיות מורה".
