שלום כיתה ד': "המורה, טראמפ נשיא בזכות זה שהוא לא פראייר"

עשר דקות לפני סוף השיעור. סוף היום. ההסעות כבר בחניה. "תרימו בבקשה את הניירות מהריצפה וסדרו את השולחנות בטורים". חלק מהילדים התחילו לארגן ושלושה ילדים פתחו את האייפד של אחד מהם והתחילו לצלול לתוכו. "חברים, גם אתם. סדרו את השולחנות שלידכם ותרימו את הניירות מהרצפה".

"לא רוצים. אנחנו לא פראיירים. ככה הייתה הכיתה כשנכנסנו אליה". בדרך כלל הערה כזו עוברת אצלי בשקט יחסי. כמה מילים והם מסדרים, אבל היום הייתי קצר, אולי כי הגעתי חולה.

"שים את האייפד בתיק! אתם לא יוצאים מהכיתה עד שהיא מסודרת ונקיה מניירות על הריצפה!"

נשיא שדואג לעצמו

בכל פעם שמישהו לידי רואה טוב לב ונדיבות כפראייריות קופץ לי פיוז. גם הפעם. הפעם הפיוז הפך לנאום מלא פאתוס: "עם כל הכבוד לכל מה שאתם לומדים - חשבון, גיאוגרפיה, אנגלית וכו', הלמידה היחידה שבאמת חשובה היא להיות אנשים טובים. ואנשים טובים זה אומר להתייחס לאחר כמו שהיית רוצה שיתייחסו אליך. כמו שאתכם היה משמח אם מי שהיה לפניכם היה מסדר לכבודכם את הכיתה, אז תנהגו ככה לאלו שיבואו אחריכם. 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך', 'ואהבת לרעך כמוך', אלו לא קלישאות. אלו אבני היסוד של כל חברה בריאה".

יצא לי דיבור קצת מוגזם, אבל משהו באירוע הזה נגע לי באיזה כאב ותסכול עמוקים. "להיות אנשים טובים זה בכלל לא חשוב. ההורים שלי אומרים שמה שחשוב זה לדאוג לעצמך. הנה, המורה, תראה את טראמפ, הגיע להיות נשיא אמריקה רק בזכות זה שהוא דואג לעצמו. רק בזכות זה שהוא לא פראייר".

"לפני כמה שנים ביקשתי מכיתה מסוימת לסדר את הכיתה לפני שהם יוצאים הביתה. רובם הגדול רץ מהר החוצה והכיתה נשארה מבולגנת. במקרה באותו יום היתה אסיפת מורים ונשארתי שעתיים אחרי שכולם הלכו ואז ראיתי אותה. ראיתי את האישה שמנקה את הכיתות. ראיתי איך היא מרימה את הכיסאות ומרימה את הניירות לפח. ראיתי אותה וחשבתי על הילדים שלה, שבטח מחכים בבית וחשבתי שהם מתגעגעים אליה. ואולי גם רעבים ומחכים שהיא תחזור להכין להם אוכל. וחשבתי על זה שככל שיש לה יותר מה לנקות ולסדר, כך היא תחזור הביתה יותר מאוחר והיא תחסר לילדים שלה יותר זמן. כשסיפרתי לילדים בשבוע אחרי זה על האישה שראיתי, בסוף השיעור כולם הרימו כיסאות וניקו את הכיתה. הם חוו אמפטיה לילדים ולאישה".

מתחילים לנקות

הילדים הקשיבו ואז הילד שדיבר על טראמפ אמר: "גם אמא שלי מגיעה רק בשבע בערב בכל יום. אני שורד עד שבע בלי בעיה".

"אתה שורד עד שבע. היית רוצה שהיא תגיע יותר מוקדם?"

"כן, אבל זה לא יקרה. יש לה קריירה חשובה. צריך לדעת להקריב בחיים". שוב שמעתי אותו מדקלם משפטים שהוא שומע בבית והכעס כלפיו הפך לחמלה. הילד התחיל לסדר קצת סביבו, עם שפת גוף שאומרת אווווף. שאר הילדים מיהרו לארגן ולנקות, חלקם מתוך אמפטיה לאיש או האישה שיבוא אחרי זה לנקות וחלקם כי פחדו לפספס את ההסעה.

הגעתי לאוטו והתיישבתי בו לכמה דקות לפני שהנעתי. חשבתי על הילד. חשבתי על קליפת הקשיחות שהוא נאלץ לעטוף בה את כאב הגעגוע. חשבתי על האמונות החברתיות שאנחנו חיים בתוכן. "להיות טוב זה להיות פראייר". "רק החזקים שצוברים לעצמם הון, כבוד ותהילה יותר מאשר אחרים, הם המוצלחים'. חשבתי על זה שאנחנו חיים בסבבה עם זה שאסטרטגית כל קמפיין בחירות היא חשיפת החושך אצל האחר, במקום חשיפת האור שלי. חשבתי על זה שמנהיגים מהווים מודל לחיקוי והמודל הוא בעיקר כוחנות, ווכחנות, רכילות ולשון הרע. חיפוש מפלג במקום מאחד. חשבתי על זה שמתישהו נבין שמנהיגים אמורים להיות האנשים הכי טובים בחברה. טובים במובן הכי ראשוני של המילה; כאלה שמרימים כיסאות ומנקים ריצפה כדי שלזה שיבוא אחריהם יהיה נעים יותר. הנעתי את האוטו, פתחתי את הרדיו. בדיוק שידרו שם חדשות והכאב התעצם עוד יותר.

דף שלי בפייסבוק, משמהות - שרון כהן , הוא כמו ילד. כשמחבבים אותו, הוא מעניק המון בחזרה. וגם מוזמנים לגלות עוד גוונים בקשת האפשרויות שאני מבקש להציע, באתר שלי .