לא רוצים שבתכם תגדל להיות אישה מוכה? תפסיקו לקרוא לה נסיכה

200,000 נשים חוות אלימות בבית. איך הגענו למצב הזה? רינת לפידות מאמינה שהכל מתחיל בחינוך ילדינו ויש לה כמה עצות פרקטיות וחשובות להורים לבנות וגם להורים לבנים

רינת לפידות פורסם: 29.11.16 08:12
"אנחנו לא רוצים בנות נסיכות, פסיביות וחסרות עמוד שדרה" (צילום: Shutterstock)
"אנחנו לא רוצים בנות נסיכות, פסיביות וחסרות עמוד שדרה" (צילום: Shutterstock)

כשהייתי בערך בת 8, דוד שלי התחתן. כצפוי במשפחה כמו שלי, לכל הדודות היה מה להגיד על זה. במקרה הזה, זה דווקא היה בכיוון החיובי: "איזה בעל נהדר הוא. הוא ממש עוזר לה בבית". אני זוכרת את עצמי תוהה - למה הוא צריך לעזור לה. זה הרי הבית של שניהם. שניהם אוכלים, שניהם מתלבשים, שניהם רוצים בית נקי. אז למה אומרים שהוא עוזר לה? כאילו זה בעצם התפקיד שלה והוא פשוט מין מציאה שכזאת, שהוא מסכים לעזור לה. זה באמת הטריד אותי אז.

 

עוד כתבות בערוץ המשפחה:


זה לא שלא ראיתי מציאוּת אחרת בה הגבר לא "עוזר" לאישה. ברור שראיתי. זו הסביבה בה גדלתי. ובכל זאת, ההשלמה של כל הנשים עם המציאות בה משק הבית היא אחריותן הבלעדית, הטרידה אותי. עברו קצת (קצת יותר מקצת) שנים מאז אותו שידוך נהדר, שלשמחת כולם, מוכיח את עצמו עד היום ואני תוהה - איך יכול להיות שעדיין משתמשים בביטוי הזה:

 


גברים בבית

 

200,000 משפחות

למה ממשיכים להגיד שהגברים "עוזרים"? אפשר להגיד שאני קטנונית ומהיכרותי עם טוקבקיסטים (היי, טוקבקיסטים) הם גם יגידו, אבל אני מאמינה שיש כאן הרבה מעבר לכך. יש כאן הנצחה של הבדלים בתפקידים. נכון, התקדמנו. מאוד התקדמנו. באיחור לא אופנתי בעליל, ראיתי לפני שבועיים את הפרק הראשון בסדרת "מד מן" - היחס לנשים שם היה כל כך מזעזע,
שזה ממש משמח לראות איך התקדמנו מאז שנות ה-60. רוב הגברים, רוב הזמן, לא ידברו לנשים בדרך בה גברים מדברים בסדרה. לפחות לא במרחב הציבורי.

 

יחד עם זאת, לפני שבוע, כחלק מיום המאבק באלימות נגד נשים, שמענו כל מיני נתונים מדאיגים. למשל ש-200,000 (כן, כן מאתיים אלף) משקי בית בישראל ישנה אלימות נגד נשים. אם נניח שמדובר על 3.5 נפשות בממוצע למשפחה, אז יש 700 אלף אנשים שחיות בסביבה אלימה. זה המון. אמנם המחקר מדבר על כך שיש "הורשה דורית" - ילדים שחשופים לאלימות יהיו מבוגרים אלימים, אבל זה לא אומר שכל מי שהתמזל מזלו ולא נחשף לאלימות, יכול להתרווח בשקט ולהפסיק לדאוג. לאלימות כלפי נשים יש פנים רבות ומגוונות - לא רק נשים שגופן "מעוטר" בחבורות סובלות מאלימות. ישנן נשים רבות שזוכות ליחס משפיל. ישנן המון נשים שאין להן עצמאות כלכלית וישנן את אלו שפשוט לא מביעות שום עמדה.


בשבוע שעבר השחקנית נלי תגר התראיינה לקראת סרט חדש וסיפרה שכאשר היתה ילדה, אמרו לה "שלא יחשבו חלילה שאת אישה דעתנית". היא בחורה צעירה. זה אומר שאמרו לה את זה ממש לא מזמן. גם היום אישה דעתנית נתפסת בעייתית בקרב הציבור - גברים ונשים כאחד. למה? כי לאישה יש משימה אחת מרכזית: להיות יפה.

 

עשרות ומאות מחקרים מצביעים על כך שהחברה כולה, בלי לשים לב, פועלת להעמקת הסטראוטיפים הללו - במערכת החינוך, בתרבות, באמצעי התקשורת ובמדיניות. אני לא רוצה להיכנס אליהם. אפשר לעקוב אחרי הפרסומים של הגופים המובילים למען זכויות נשים ולמצוא המון מידע. אני רוצה לדבר על התפקיד שלנו ההורים ביצירת נשים שלא חוששות להביע את דעתן, שלא לוקחות על עצמן רק תפקידים "מסורתיים" ושלא ישתקו אם וכאשר תופעל כלפיהן אלימות.


פעם חשבתי שכיוון שאני אמא לבנים, אני פטורה מהתפקיד הזה. היום אני מבינה שלא רק שאיני פטורה, אלא להיפך, אני צריכה לעבוד קשה יותר על מנת שהבנים שלי לא יקלטו את כל המסרים שהחברה משדרת להם ויפתחו תפיסה שוויונית כלפי נשים. כל הנשים.

 

אז, מה כדאי לעשות?

 

א. להפסיק לקרוא לבנות נסיכות: מה עושות הנסיכות ב-99% מהאגדות? הן יפות. נכון שזו לא ממש עשייה, אבל אי אפשר להתעלם מהדומיננטיות של היופי באגדות, בהן הן מחכות לנסיך. גם המתנה היא לא ממש פעולה, אבל לצורך העניין - זה הכי פעיל שנצליח לקבל כאן. גם באגדות המודרניות יותר, עדיין נמצא מתאם מדאיג בין עובי המותניים לעובי הצוואר וגם הנסיכות המרדניות יותר, מגיעות בסוף אל "הפי אנד" בו יש מי שמוכן לשאת אותן לאישה.

 

אנחנו לא רוצים בנות נסיכות, פסיביות וחסרות עמוד שדרה. אנחנו זקוקים לכך שנשים ישמיעו את קולן במרחב הציבורי. יותר מכך, אנחנו רוצים למנוע מצב שבו כל ילדה שלא נראית כמו דמות הנסיכה תפתח הפרעות אכילה ודימוי עצמי נמוך. אם קשה לכם לוותר על הדם הכחול - לכו על מלכה. מלכת החיים שלה. היא שולטת בעצמה ובהתנהגות שלה מתוך שיקול דעת ואחריות. זה מעצים הרבה יותר מלהיות נסיכה. אבל כאמור, אפשר גם להישאר פשוטי העם. זה ממש בסדר.



chess-1483735_640

 

ב. לתווך להם סרטים, ספרים  ופרסומות: נכון שהכי כדאי לא להיחשף למסרים כאלו, אבל כיוון שברור לכולם שאי אפשר לחיות בבועה שמנתקת את הילדים שלנו ממה שקורה מסביב, אנחנו צריכים להסביר להם שפרסומות נועדו למכור וסרטים נועדו לבדר, אבל הם לא משקפים את המציאות.


כאשר אני צופה עם הילדים שלי בסרטים, אני אומרת להם שישימו לב איך מתייחסים לבנות / נשים בסרט, כדי שיבינו שזה לא הגיוני ושידעו שלא ככה צריכה להראות המציאות. אחרי הרבה "חפירות" כאלו, זכיתי לשמוע יום אחד את בכורי, בזמן שצפה בסרט שלא ראיתי איתו: "אמא, את לא היית אוהבת איך שמתייחסים לנשים בסרט הזה". למה זו הצלחה? כי ברור שככל שהוא גדל, אני יכולה לפקח פחות על מה שהוא רואה, אבל אני יודעת שהוא קיבל "משקפיים ביקורתיים" לבחון איתן את המציאות.

 

ג. "לדגמן" להם שוויון: זו כמובן הדרך הקלסית והבטוחה ביותר לחנך - דוגמה אישית. בדקו האם הבית שלכם מתנהל בשוויוניות. אם לא, תקנו את מה שדורש תיקון ומתאים לערכים שלכם. כאשר הילדים יגדלו בסביבה שוויונית - לא כזו שבה הגבר "המסכן" עושה מה שאשתו אומרת לו ולא כזו שבה אישה מחביאה קניות מבן הזוג שלה - הם יפנימו שוויון מהו. מכאן הדרך להפחתת אלימות קצרה יותר.

 

והמתכון הפעם? מרק דובים של אבא

כאמור, גדלתי בבית לא שוויוני בעליל. אבא שלי הנהדר, לא לחץ אף פעם על כפתור מכונת הכביסה ולא החזיק מטאטא, אבל פעם ב... כאשר נחה עליו הרוח, הוא היה מכין לנו אוכל. כמובן לא את הארוחות הקבועות, זה היה באחריות אמא שלי (הנהדרת לא פחות). הוא בישל רק כשרצינו פינוק. אחד הפינוקים החורפיים היה מרק שקראנו לו "מרק דובים".

 

מה צריך?

  • שמן זית.
  • 3-4 שיני שום פרוסות.
  • כוס סולת.
  • מלח-פלפל.
  • אם זה עובד לכם אז גם כוסברה (מומלץ ממש).

 

איך מכינים?

  1. מחממים שמן זית בסיר עמוק ומניחים בו את שיני השום. ברגע שמתחיל להיות ריח נעים של שום - מוסיפים שני ליטר מים. היזהרו שהשמן לא יקפוץ עליכם.
  2. מוסיפים מלח ופלפל, מכסים וממתינים שהמים ירתחו.
  3. כאשר המים רותחים, פותחים את המכסה ומוסיפים את הסולת בזרם דק-דק, תוך כדי ערבוב.
  4. מבשלים כמה דקות עד שרותח שוב.
  5. אם אוהבים מרק מאוד סמיך, משאירים עוד קצת על האש.
  6. מסירים מהאש, מוזגים לצלחות, מפזרים שמן זית, שום כתוש וכוסברה קצוצה ומרגישים דובים.

בתיאבון!

 

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מגשרת משפחתית. בעלת MA בחינוך מאוניברסיטת חיפה. לאחר שנים בהם ראיתי את הקסמים המתרחשים סביב שולחן הגישור, הבנתי שהדרך הטובה ביותר היא להנחיל את עקרונות הגישור לכמה שיותר אנשים, על מנת שילמדו לנהל את מערכות היחסים הקרובות בצורה מיטבית. לכן, אני מדריכה הורים, מורים, ארגונים וקבוצות בכלי הגישור ומלמדת לייצר הסכמות, לפתור מחלוקות ולהגדיל שיתופי פעולה במשפחה ובחברה.