הרדיו בביתה של מימי זיו בחולון נשאר פתוח במהלך כל ימי הלחימה במבצע "צוק איתן". בכל פעם שנשמע בו המשפט "הודעה נמסרה למשפחה" היא הצטמררה וחזרה לרגע הנורא שבו נמסרה ההודעה הזו גם לה ולמשפחתה וחצתה את חייהם ל"לפני" ו"אחרי".
זה היה באביב 2003, כאשר בנה האמצעי, סמל ליאור זיו, צלם ביחידת הצילום וההסרטה של דובר צה"ל, נהרג כשתיעד פעולה צבאית של חטיבת גבעתי בעזה. "אני מחבקת את המשפחות השכולות ומחזקת אותן מכל הלב", כתבה במהלך "צוק איתן" במקומון "השקמה" בחולון, עיר מגוריה, "ואני יכולה להציע להן משפט זֶן שמלווה אותי באבלי ובחיי כבר 11 שנים: 'אינך יכול למנוע מציפורי העצב מלעופף מעל ראשך, אך אתה יכול למנוע מהן לקנן בשערותיך'".
את מרגישה שהצלחת ליישם את המשפט הזה?
"ציפור העצב עדיין מרחפת ותמיד תהיה שם, מעל ראשי, אבל היא כבר לא בשיער ולא בראש. אולי גם הצבע שלה השתנה. אני חושבת שהיום היא כבר צבעונית יותר. כמו הציורים שלי, שצובעים את החיים בצבעים חדשים".
הציורים האלה יוצגו במכללת שנקר ברמת־גן בתערוכה שתיפתח בעוד שבוע (ב־27 בנובמבר). זיו, אמנית רב־תחומית ומורה לאיור אופנה בשנקר, תציג את יצירותיה הססגוניות, כולן פרי השנה האחרונה, שבה חזרה לאיור אופנה לאחר הפסקה של יותר מעשור. במהלך ההפסקה הארוכה ציירה והציגה בארץ ובעולם עבודות אמנות בסגנון אחר לגמרי – יצירות שהושפעו מהטרגדיה שפקדה אותה והקדרות נשקפת מהן.
שמרתי שלא יצא מהבטן
כשהתקבלה מימי זיו (אוטוטו בת 59) ללימודים במכללת שנקר היא הגשימה בכך חלום ילדות. "מאז שהחזקתי עיפרון ציירתי", היא אומרת בריאיון שמתקיים בסלון ביתה החמים, שקיר אחד בו מוקדש לצילומים של ליאור ז"ל. "בנעוריי איירתי דמויות ובגדים ומאוד רציתי ללמוד עיצוב אופנה כבר בתיכון, אבל היו לי ציונים טובים והוריי לא עודדו אותי לפנות לתחום הזה, 'כדי שלא אהיה תופרת', כלשונם", היא מחייכת.
"אחרי השירות הצבאי החלטתי ללמוד עיצוב אופנה בשנקר. אחר כך עבדתי כמה שנים בתעשייה כמעצבת בגדי ילדים ובגדי ים, וכשבננו ליאור נולד, עשיתי הסבה להוראה. 20 שנה הייתי מורה ומרכזת מגמת אופנה בתיכון ויצ"ו צרפת בתל־אביב. לפני כ־15 שנה חזרתי לשנקר כמרצה לאיור אופנה ואיור טכני, ואני מלמדת באותו חדר שבו למדתי כסטודנטית. אני מאוד אוהבת את הסטודנטים, את ההוראה ואת הציור. זה נותן לי סיבה לקום בבוקר".
זיו נשואה לדויד, רואה חשבון במקצועו, ואמא לגילי (36), אמא לשלושה, מאבחנת התנהגות המתמחה באוטיזם ועושה דוקטורט בתחום, שהקימה את "בית ליאור" (בית ספר להכשרת מטפלים בילדים אוטיסטים), ולדניאל (26), איש הייטק.
ליאור נולד כשגילי הייתה בת ארבע. "ההיריון של ליאור היה מאוד קשה", משחזרת זיו. "את שלושת החודשים האחרונים ביליתי בשמירת היריון בבית החולים. הכינו אותי ללידת פג, ובסופו של דבר הוא נשאר עד סוף חודש תשיעי ונולד בלידה מסובכת, כשהיה בסכנת חיים. בדיעבד אני אומרת שכל כך שמרתי עליו בבטן שלא יצא פג, ובסוף, בגיל 19 וחצי, לא הצלחתי לשמור עליו", היא דומעת. "בעצם, מרגע שיצא לאוויר העולם הוא היה בסכנה וחי על הקצה".
מה זאת אומרת?
"ליאור היה ילד מאוד שובב, שום דבר לא הפחיד אותו. הוא לקח סיכונים ונפצע המון. כל הזמן הייתי אחריו. הוא אהב לחיות את הרגע, תמיד חייך, צחק מכל הלב, אכל טוב והרבה, ישן בלי חשבון, התפרע עם השיער וצבע אותו לאדום וירוק, צימח ראסטות, עשה קרחת, אהב לטייל, לבלות, וגם עזר לכולם. בבית הספר הוא העדיף את המסדרונות על פני הלימודים בכיתה, אבל את מה שאהב עשה בצורה הכי טובה. הוא עזר למזכירה, הפיק את מסיבת פורים, ניגן בתופים. במסיבת סיום התיכון הוא קיבל תעודת הצטיינות על תרומתו החברתית".
בכיתה י"א החליט ליאור לעשות בגרות 5 יחידות בתולדות האמנות והצילום. את סיכומי השיעורים באמנות סיפקה לו חברתו למגמת קולנוע ותקשורת, והוא עצמו ממש התאהב בצילום. מאז כבר לא ראו אותו בלי המצלמה שלו. לקראת הגיוס קיבל זימון לסטי"לים, אך ביקש להצטרף לדובר צה"ל. כשהבקשה נדחתה על הסף, הוא לא ויתר. "בעזרתי, הוא הכין תיק עבודות, חיכה מחוץ לבניין לראש מדור צילום של דובר צה"ל וביקש שרק יראה את עבודותיו. בסיום הטירונות הצליח לעבור ליחידת צילום והסרטה, ומאותו רגע היה באושר עילאי. כמו בכל דבר בחיים, הוא השיג את מה שרצה".
ואת שמחת שהבן שלך משרת בתל־אביב?
"הייתי מאושרת. אני לא צריכה לדאוג לבני החייל. לא ידעתי אז שמדובר צה"ל שולחים צלמים עם הכוחות שיצאו למשימות, והוא לא סיפר שהצטרף לפעולות. לכאורה, הוא היה ג'ובניק".
הכנתי קציצות ומצות
אביב 2003. חול המועד פסח. את ליל הסדר והחג עשתה המשפחה בצוותא עם המשפחה המורחבת. "יש לנו משפחה מאוד מלוכדת. הרבה בני דודים, גיטרות ושירים. כך היה גם בחג ההוא", היא משחזרת. "למחרת החג לקחתי את ליאור לתורנות סוף שבוע מתוכננת, ביחידה שהייתה במרכז תל־אביב".
הייתה לך תחושת בטן כלשהי?
"שום דבר! ארזתי לו קציצות ומצות ושמחתי שביום ראשון הוא יוצא לרגילה. דויד ואני עמדנו לנסוע לחו"ל, גילי בדיוק עברה לגור עם החבר שלה ודניאל היה שלושה חודשים לפני בר המצווה. הכל כרגיל".
בשבת בצהריים התקשר ליאור ואמר שהוא נוסע לבאר־שבע. "הוא לא אמר שהיעד הוא עזה. שאלתי מה פתאום בשבת והוא אמר רק 'אל תדאגי!'. בדיעבד אני יודעת שהייתה פעולה מתוכננת של פלחה"ן גבעתי לחשיפת מנהרות, שאז עדיין לא דיברו עליהן. ביקשתי שיתקשר כשיגיע. בשמונה בערב הוא התקשר ואמר: 'הגעתי!'. חשבתי כמובן שהגיע לבאר־שבע ורווח לי, אבל בעצם הוא הגיע לעזה".
יום ראשון, שלוש לפנות בוקר. "צלצלו בשער ויצאתי בריצה. כשפתחתי ראיתי שהרחוב מלא גברים, עם ובלי מדים. לא הבנתי. לאט־לאט הם הכניסו אותי פנימה, ואז אמרו לי את המשפט שלנצח יהיה צרוב בזיכרוני: 'ליאור נהרג בפעולה צבאית בעזה'.
"אמרתי: 'אבל הוא הרי נסע לבאר־שבע, זו בטח טעות, זה לא יכול להיות!' הלכתי הלוך ושוב בחדר וחזרתי על המשפט 'זה לא יכול להיות!' המון פעמים. רק רציתי שהם יצאו מהבית שלנו ושהכל יחזור למקומו בשלום. אבל דויד, שירד אחריי מקומת המגורים, הבין מיד.
"מאז החיים שלנו התהפכו. יש החיים שלפני שליאור נהרג והחיים שאחרי. מי שמכיר אותי היום לא מכיר את מימי שהייתי לפני 13 שנה".
מי היית אז ומי את היום?
"הייתי מאושרת. שמחתי בחלקי, במשפחה, בילדים, בעבודה. היום אני חיה עם פצע שכל הזמן מדמם וכואב. כל שמחה שלי מהולה בעצב. הכאב לא עובר".
בהתחלה, היא אומרת, לא רצתה לחיות. "הרגשתי שחיי נגמרו. ציפור העצב קיננה לי לא רק בשערות, אלא בתוך הראש. אחרי תהליך החלמה ארוך היא עדיין קיימת, אבל אני משתדלת לא לתת לה להיכנס לתוך הראש".
איזה תהליך עברת בדרך להחלמה?
"ראשית, אני אדם מאוד פתוח ומשתף, וזה עוזר. שנית, הכלי שלי – הציור – עזר לי, וגם המחויבות לעבודה. חזרתי ללמד אחרי שבועיים־שלושה. בעצם כל הנוכחות של שנקר בחיי עוזרת לי. אני קמה, מתלבשת, מלמדת משהו שאני אוהבת. זה העניק לי שעות שבהן לא התעסקתי ממש בכאב, אף שהוא כל הזמן היה שם".
חששת שהמפגש שלך עם סטודנטים, שקרובים בגילם לליאור, יגביר את הכאב?
"להפך. הרגשתי שאני צריכה לגונן עליהם. אני מרצה קפדנית, אבל מרגישה כמו אמא שלהם".
חזרתי להיות סטודנטית
בשנים הראשונות אחרי מותו של ליאור עסקה משפחת זיו במפעלי הנצחה. בשנקר הוקם סטודיו לצילום הנושא את שמו, ופעם בשנה מתקיימת בו תערוכת סטודנטים לצילום ומוענקת מלגה לאחד מהם. במרכז הקהילתי ליד הבית נערכה במשך שנים, ביום הזיכרון, תערוכת צילומים לזכרו. במשך עשר שנים, בחול המועד פסח, התקיימה צעדה רבת משתתפם על שם ליאור זיו ב"שביל ישראל".
מתי הצלחת לחזור לצייר?
"חודשיים־שלושה אחרי שליאור נהרג הצטרפתי לסדנת אמני הקיבוץ. האמן נועם הולדגרבר, שקיבל אותי, ממש הציל אותי. כשהתחלתי את הקורס ישבתי מול הנייר הריק והרגשתי שאני לא מסוגלת לצייר. יצאתי החוצה בוכה. כשהוא יצא אחריי אמרתי שאני הולכת הביתה, כי כנראה חזרתי לצייר מוקדם מדי וסיפרתי לו על ליאור. נועם שאל: 'עבדת פעם עם צבעי אצבעות ועם שפכטלים?' עניתי: 'אני מורה לציור אופנה ומשתמשת רק במכחולים דקים'. ואז הוא החזיר אותי לכיתה, נתן לי שפכטלים ביד ואמר: 'תזרקי הכל על הנייר. תוציאי את מה שיש לך בגוף'".
ציוריה הראשונים בתקופה ההיא היו מופשטים, כהים, הביעו הרבה כאב. "בדיוק ההפך ממה שעשיתי עד אז", היא מציינת. "ממש הרגשתי שאני לא יכולה לצייר דברים ברורים, כמו נופים, פרחים, דמויות, בטח לא אופנה. זה נראה לי כאילו לא חשוב מספיק מול הכאב שיש לי בפנים. מאחר שזו הייתה תקופת האינתיפאדה השנייה התחלתי לשלב בציורים המופשטים קולאז'ים של דמויות וצילומים הקשורים במלחמה. בהמשך התחלתי לצלם ולצייר את עצמי. הציורים שציירתי בסדנה הוצגו ב־2008 בתערוכה שנקראה 'נשברת לרסיסים'".
לפני שנה חל המפנה הגדול. לאה פרץ־רקנטי, ראש המחלקה לאופנה בשנקר, שלחה אותה להשתלמות מקצועית באוניברסיטת סנט־מרטין לאמנות ועיצוב אופנה בלונדון. "העיתוי היה משמעותי מבחינתי. חודש אפריל, ממש לפני האזכרה השנתית לליאור. אילו אמרת לי שנתיים קודם שאסע בתקופה כזו הייתי אומרת שבחיים לא אעשה זאת במועד כזה", אומרת זיו. "הפעם הרגשתי שאני חייבת את זה לעצמי. הכאב הרי לא יברח. הגעגועים לא ייפסקו גם אם אשאר בארץ וגם אם אסע. אבל הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו בשבילי".
זמן קצר קודם לכן כבר הרגישה תחושה דומה, כשנטלה אחד מציוריה שהיא קוראת לו "האם המיוסרת", שבו ציירה את עצמה בצבעי שחור ואדום, ציירה עליו ציור אחר וקראה לו "טרנספורמציה". "אם שכולה הרי אהיה עד יום מותי, אבל הרגשתי צורך מודע להפסיק לצייר את הכאב ולהוציא את העור הזה מעליי, כמו שמסירים מעיל".
הקורס שנמשך שבוע היה לדבריה חוויה עוצמתית אדירה. "חזרתי להיות סטודנטית, ציירתי מהבוקר עד אחר הצהריים דוגמנים עם שלל פיאות, כובעים, בגדים משוגעים, שילובים נועזים של דמויות, קולאז'ים וצבעים. מצאתי את עצמי מציירת בצבעוניות מתפרצת, כאילו אדם אחר צייר את הציורים האלה".
מה זה עשה לך מבחינה נפשית?
"הצבעים נכנסו לי ללב ולכל הגוף. כשחזרתי ארצה המשכתי לצייר בכל הצבעים העזים וחזרתי גם לציורי אופנה, תוך שימוש בטכניקות לא מקובלות, כולל מברשת סיידים, כתמי קפה, פטל, תה וקקאו, וזה עושה לי שמח בלב". כשהחליטה להציג תערוכה בשנקר, ביקשה את עצתה של פרץ־רקנטי. "כשהיא אמרה לי שתשמח לאצור את התערוכה מאוד התרגשתי. היא הנחתה אותי לגבי מה להציג, והכיוון הוא מה שיותר צבעוני וחופשי".
בתערוכה, שתהיה פתוחה חינם עד 16 בדצמבר (רח' ידע־עם 8 רמת גן), יוצגו עשרות ציורים ואיורים שנעשו בשלל טכניקות. "במשך השנים השתתפתי בתערוכות רבות", היא מסבירה את התרגשותה, "אבל אף פעם לא הצגתי את ציורי האופנה, שהם בעצם המהות שלי וחלק מה־DNA שלי. יום לפני הפתיחה הוא יום הולדת 59 שלי, ואני מרגישה שקיבלתי מתנה שכולה אופנה וצבע. לראשונה זה 13 שנה אני מציגה תערוכה נטולת כאב, שהיא צבע ושמחה נטו".
