שנה וחצי שהם לא דיברו איתו. לא הזמינו אותו לאירועים. נוכח נפקד. מבחינתם הוא אפילו לא היה שקוף, אלא סתם לא היה. שנה וחצי והמחנך שלו, דמות מוכרת ומוערכת, לא ידע מכלום. כשנודע הדבר להוריו ההמומים הם לא הבינו מה נסגר ואיפה הייתה המערכת - המחנך והמורים המקצועיים. בשביל זה משלמים להם, לא? ההורים נשבעו שדווקא עקבו אחריו והיו מעורבים, אבל משום מה פספסו כנראה את מסיבת העיתונאים, כולל ההודעה המדובררת שמסר הבן שלהם על קשייו החברתיים.
מי אחראי על הילד הזה?
האם יש בטענות ההורים כלפי המחנך? ודאי. בכל זאת ולמרות השבחים הרבים וההישגים המוכחים של המחנך, במקרה הזה כשל במבחן התוצאה. אבל יחד עם זאת, הסרת האחריות של ההורים והדרישה מהמחנך לשאת בכל הכשל המערכתי הזה, מוכיחה על ניתוק מובנה של מערכת החינוך. בתור מחנך אני יכול להגיד שעומס הלחצים המודעים והבלתי מודעים, הנראים והנסתרים, המונחים על כתפי המחנך הוא פסיכי עד לא שפוי באחריות.
נסו לרגע לדמיין כיתה עם שלושים וחמש נשמות, שכל אחת מהן היא עולם מלא, שיש להבין אותה, לחשוב מה מפריע לה, לנסות לעקוב אחרי האינטראקציות החברתיות והפנים כיתתיות שלה. זוג כדורי אופטלגין מהאריזה מובטחים לזוכה המאושר.
אבל בואו נדבר לרגע על הילדים השקופים, אלו שהטָייפ קאסט שלהם זהה לתכונות הגז: הוא כל כך נפקד ולא נראה, עד שהיו חייבים לתת לו ריח בכדי להרגיש בכלל בקיומו. הילדים השקופים נמצאים בכל כיתה, כחלק מהתפאורה הקבועה בהצגה החינוכית או לחלופין, מתפקדים כקונוסים אנושיים בעלי חשיבות זניחה עד אפסית לאקלים החברתי של הכיתה. לפעמים הם יכולים להיעדר מהכיתה לכמה ימים עד שמישהו בכלל ישים לב להיעדרותם וגם זה לרוב בגלל חברם לספסל הלימודים, שנשבר לו להרים את הכיסא בסוף השיעור במקומם.
אם יש מקום בו הילדים השקופים מגיעים לנראות הגדולה ביותר הוא אזור ההשקה בין אחריות מערכת החינוך לזו ההורית: מי בעצם אחראי עליהם יותר - המורים? ההורים? לכאורה, אילו היינו נשארים בתחום הלוגיקה הפשוטה: פשרה המבזרת את האחריות בין סקלת השעון נראית כמו יופי של פתרון: בכיתה - המחנך והצוות החינוכי, בבית - ההורים. בפועל ומאחר שמדובר במתמטיקה של החיים, זה לא רלוונטי בכלל.
מבלי להסיר ולו פרומיל אחד של אחריות מהצוות החינוכי, האחריות בעיניי נופלת ושייכת גם עליכם ההורים, לפחות כמו שהיא מוטלת על המחנך ולמעשה, הרבה יותר. זה הילד שלכם ואתם אלו שתעשו את ההבדל בין תלמיד שיצולק לכל החיים, לכזה שיוכל בעזרת עירנות הוריו לקבל כלים בכדי להתמודד עם האתגרים החברתיים הטמונים לפתחו.
בשורות הבאות אתמצת את הנקודות העיקריות שיעזרו לכם ההורים לוודא שמלבד הציונים הנהדרים, גם נשמתו של ילדכם תגיע לקו הסיום במצב צבירה תקני ולא מפוררת לחתיכות:
1. הסמרטפון
אתם חייבים להכיר את ידידו הטוב של הילד: הכלי דרכו הוא מסתכל ותופס את המרחב החברתי שמסביבו. גם אם אתם סובלים מטכנופוביה – אתם לא צריכים יותר מחמש דקות בכדי להכיר את התכונות הבסיסיות של המכשיר. בגילאי יסודי ישנם הורים שמתקינים תוכנות מעקב על המכשירים של ילדיהם; בתיכון חשוב שתדעו מה עובר על המכשיר של ילדיכם. לא בעניין של לחטט, אלא בזה של ההשגחה ותשומת הלב. הורים מודעים לא צריכים יותר מתמונה אחת מחשידה שנמצאת בגלריה בכדי להבין מה נסגר והאם יש מקום להתערבות צמודה יותר.
2. קבוצת הווטסאפ הכיתתית
העיר התחתית של הכיתה. עורף התעבורה הראשי שידו בכל ויד כל בו. יש תלמידים שלא מחוברים לקבוצת הווטסאפ מתוך בחירה. יש כאלו שמסיבות מדאיגות יותר, כמו למשל נידוי. כך או כך מדובר בנקודת אפס שדרכה אפשר לקבל המון אינפורמציה חשובה על מצבו החברתי של בנכם. כנ"ל הפרופיל שלו בפייס, באינסטגרם (עזבו עכשיו את הסנאפצ'ט) ובטוויטר. בדרך כלל אפשר לקבל אינפורמציה מספיקה גם בלי להביך את עצמכם ולבקש ממנו חברות תחת שם בדוי.
3. נו ניוּז, גוּד ניוּז?
בניגוד לדיווח אודות מלחמת האזרחים בסוריה, אצל בנכם, שקט וחוסר חדשות אינם ערובה למצב טוב. מהניסיון שלי, יש הורים שאינם יודעים למנות אפילו שמות שלושה מחבריהם של ילדם והפעם האחרונה שהם התעניינו בחייו החברתיים הייתה בגן 'שושנה' לכבוד הפקת יום הולדת שלוש שלו. לא תאמינו כמה אפשר להשיג באמצעות שאלה כל כך פשוטה: "אז מה הולך איתך בכיתה? הכול טוב?" הורים רבים מפרשים את המלמולים המסורתיים של ילדיהם: "טוב" כ'בחייאת, אל תחפרו לנו', המתאים לגיל ההתבגרות. לא תמיד זה נכון. לפעמים חוסר הנכונות להרחיב הוא בעצם נורה אדומה וגדולה, כמו גם האינטונציה השקטה. כל הסימנים הללו מצטרפים לכדי סימנים שביחד יכולים להדאיג.
4. הורי המאה
ישנם הורים שיכולים להתקשר למחנך פעם אחת לפני הבגרות; פעם אחת אחרי הבגרות ובשאר הפעמים - אפס. כלום. שום קשר. הורי המאה. מעטים ההורים שיוזמים שיחה באמצע השנה ושואלים: "תגיד, איך הילד שלי בכיתה? טוב לו, יש לו חברים?"
אפשר כמובן להבין את זה. הם טובעים בעבודה, יש להם מיליון משימות על הראש ובשביל מה שמנו את הילד בבית הספר אם לא בכדי שמערכת החינוך תדאג לו? ובכן, היא לא. מעבר לכך: עוד לא נולד המחנך שיכיר את התלמיד שלו טוב יותר מהוריו. לטוב ולמוטב. ילדים שקופים נולדים קודם כל ממעורבות שקופה של ההורים. חשיבותו של המחנך גדולה. של ההורים מכריעה.
הורים מעורבים מוזמנים ולמעשה חייבים לבקש מהמחנך דיווח על מצבו החברתי של בנם: במידה והמחנך לא מסוגל לספק להם את כל האינפורמציה, הם יזהו קודם כל את הבעייתיות שבדבר. לא הכרתי הורה אחד שלמרות עומס העבודה שלו, לא ייכנס למוסך בכדי לערוך טיפול עשרת אלפים לאוטו. אז הורים יקרים, גם אם וויתרתם על פוליש לילדיכם, לפחות תקפידו על כיוון ההגה ובדיקת המערכות והבלמים: לפעמים זה בעצם כל ההבדל בין ילד מצולק והרוס רגשית, לבין ילד בריא. לפעמים מדובר על הרבה יותר.
- אבינועם הרש: מחנך, יזם חינוכי, חבר מערכת 'הגיע זמן חינוך', סמנכ"ל 'חברים מקשיבים'. מעביר סדנאות וסמינריונים לנוער וחדרי מורים.
