"נולדתי בשכונת נווה צדק בתל אביב, ובמלחמת העולם השנייה עברתי ללמוד במוסד החינוכי בבן שמן, שם הכרתי את אישי, מיכה נבון, שהיה אז נוטר. אחרי שנישאנו, עברנו למושב בית נחמיה וגידלנו שם את ארבעת ילדינו - שני בנים ושתי בנות. אני הייתי מורה, מיכה היה בצבא קבע, ויחד הקמנו משק עם חווה לרכיבה על סוסים, מתחם קמפינג, עדר כבשי מרינו לצמר, חיות בית ומטע עצי פפאיה.
"ביום שישי אחד אחר הצהריים הגיע לחווה נער חובש כיפה, ובידיו שקית מלאה מטבעות לתשלום על הרכיבה. מיכה ואני הבנו שהנער אסף פרוטה לפרוטה, והחלטנו שניתן לו להבריש את הסוסים ובכך הוא ירוויח את הרכיבה. אחרי שבוע הוא חזר, אבל התמהמה עם הסוסים, והשבת נכנסה. כשהצענו לו להישאר לישון אצלנו, הוא קרן מאושר וסיפר שבשבוע הקודם, כשיצא מאיתנו, ישן באוטובוס כי לא רצה לחזור הביתה.
"הכנסנו מזרן נוסף לחדר הבנים, והוא נשאר. אחרי זמן קצר הוא הביא חבר, גם הוא ממשפחת מצוקה, והכנסנו עוד מזרן. בהמשך הצטרפו שני נערים נוספים. ילדינו גדלו על נתינה, ולא הייתה להם בעיה לחלוק עם אחרים. הבנים סידרו לעצמם 'רווקייה' במבנה של הקמפינג. אחר כך הצטרפו שתי בנות, שהתגוררו עם שתי בנותינו, והשמועה שאצלנו מקבלים את כולם, עשתה לה כנפיים. בתוך שנה היו לנו 12 בני נוער, ובשלב מסוים הגענו ל־25 'מאומצים', חלקם בתיווך קציני מבחן לאחר שנתפסו בשוטטות או בגניבות קטנות. לא היססנו. נתנו בהם אמון מרגע שהפכו לחלק מהבית, והם הצדיקו אותו לחלוטין.
"ה'מאומצים' שלנו לא היו ילדי אומנה ולא אומצו רשמית, אבל הם היו שלנו. מי שהיו לו הורים, יידענו אותם, וגם הרשויות ידעו.
בתעודות הזהות של הנערים הייתה רשומה כתובתנו, והם למדו בבתי ספר בלוד ובבן שמן. אחת לחצי שנה עשינו ערב גיבוש בחצר, והילדים הכינו את האוכל ואירחו את הוריהם. עשינו זאת כדי שההורים ירגישו שהם לא מאבדים את הילדים וכדי שייווכחו שהם נמצאים במקום שטוב להם בו. כדי לאפשר את העניין מבחינה כלכלית, עבדתי ביום בהוראה ובלילה במשמרות בנמל התעופה, וכך יכולתי לשלוח את הילדים בבוקר לבית הספר. מיכה שירת בבקעת הירדן וחזר כל לילה הביתה 'כדי שיראו שיש אבא בבית'.
"הפכנו למשפחה אחת גדולה. אף אחד לא קופח. כל אחד קיבל את מה שמגיע לכל ילד: אהבה, אכפתיות, שיחות, בדיקת שיעורים, אוכל. הילדים תמכו אלה באלה והיו אחים ואחיות לכל דבר.
"לפני 47 שנים נפגעתי בתאונה. משאית נכנסה במכונית שלנו מאחור. קיבלתי חבטה חזקה בגזע המוח ובגב התחתון, הפסקתי לראות ולא יכולתי ללכת. בבית החולים ניבאו שכל חיי אשב בכיסא גלגלים והביאו לי מורה לכתב ברייל. במקביל, חברים קראו באוזניי ספר של רופא בריטי שעמד להתעוור ומצא דרך להחזרת הראייה, ואני התחלתי לעבוד באינטנסיביות על הגוף והעיניים לפי השיטות שלו. בתוך שמונה חודשים השתחררתי מכיסא הגלגלים וחזרתי לראות.
"כשהרופא נוכח בתוצאות, הוא המליץ שאסע למרכז צ'רצ'יל בלונדון כדי שאקבל הסמכה ואטפל באחרים באופן שבו עזרתי לעצמי. מיכה והילדים הבטיחו שישמרו על המשפחה, ואני נסעתי ודחסתי לימודים של שלוש שנים לשנה, שלאחריה יצאתי עם תואר בתזונה. כשהמליצו לי להמשיך את הלימודים בסין, שוב התייעצתי עם המשפחה המורחבת, ובעידודה נסעתי לבייג'ינג לשנתיים. גרתי במנזר טיבטי, למדתי בבית חולים, והלכנו עם עגלה בין הכפרים לרפא אנשים. קיבלנו דלי גזר, תפוחי אדמה או פטריות ובישלנו לעניים שבאו לקבל מרפא.
"לפני 44 שנים התחלתי לטפל באנשים, ואני ממשיכה לעשות זאת עד היום. במגוון השיטות והניסיון העשיר שרכשתי אני מחזירה לאנשים את הכוחות ואת האמון בעצמם, עוזרת להם למצוא את נקודת התורפה ולטפל בבעיה ולא בסימפטום.
"מיכה, אישי, נפטר לפני 22 שנה. במשך השנים הילדים התגייסו, יצאו מהבית, התחתנו והקימו משפחות. יש לנו משפחה מורחבת וגדולה, שבה עד היום כולם קוראים זה לזה 'אחי' ו'אחותי'.
השורה התחתונה:
"ילד שחסרות לו אהבה, אכפתיות ומילה טובה – ספקו לו אותן ותקבלו בחזרה אלף מונים יותר".
______________________________________________________
הזוועות שראתה גרמו לה להתנדב ולעזור לזולת במשך 70 שנה. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
