מסר אופטימי לסטודנטים לאדריכלות: דווקא עכשיו אפשר להשפיע

מלחמות, משבר פליטים, יוקר מחיה וערים מצטופפות לדעת: עד כמה שזה נשמע עצוב, לא תהיה זו הפעם הראשונה שהאדריכלים רוכשים להם מעמד בחברה על רקע מצוקה

הילה שמר

|

31.10.16 | 11:15

אתם נמצאים כאן: לומדים אדריכלות וחוששים ממה שמצפה לכם אחרי גמר הלימודים והמבחן המתיש (צילום: הילה שמר)
אתם נמצאים כאן: לומדים אדריכלות וחוששים ממה שמצפה לכם אחרי גמר הלימודים והמבחן המתיש (צילום: הילה שמר)
החלום המקובל והפוטוגני: פרויקט מתוקשר ומכניס אי-שם בעולם, כמו המדרגות לשום-מקום של תומס הד'רוויק (לחצו על התצלום) (הדמיה: באדיבות Heatherwick Studio)
החלום המקובל והפוטוגני: פרויקט מתוקשר ומכניס אי-שם בעולם, כמו המדרגות לשום-מקום של תומס הד'רוויק (לחצו על התצלום) (הדמיה: באדיבות Heatherwick Studio)
מה באמת צריך כדי לחזור ולהיות רלבנטי ודומיננטי? לתכנן לאנשים שזקוקים לפתרונות דיור מיידיים. מחנה פליטים בירדן, למשל (לחצו על התצלום) (צילום: UNHCR/Herwig)
מה באמת צריך כדי לחזור ולהיות רלבנטי ודומיננטי? לתכנן לאנשים שזקוקים לפתרונות דיור מיידיים. מחנה פליטים בירדן, למשל (לחצו על התצלום) (צילום: UNHCR/Herwig)

לפני כחודש, בחופשת הקיץ של האוניברסיטאות, עמד על דוכן הנואמים ב"בצלאל" אחד מגדולי האדריכלים העכשוויים: צ'רלס רנפרו, שותף במשרד האמריקאי דילר-סקופידיו-רנפרו, שבא ארצה כאורח הכנס השנתי של המועצה לבנייה ירוקה. כשנשאל על ידי אחד הסטודנטים מהם הקשיים המקצועיים שעומדים היום בפני אדריכלים, ענה רנפרו, שכאשר רכש את השכלתו כאדריכל בשנות ה-80 המנומנמות, הדיסציפלינה הייתה במצוקה, ומיד עבר לדבר בהתלהבות של כוכב פופ על מעמדו הטוב של האדריכל כיום. "המדינה שלכם עמוסת עגורנים", הכריז, כאילו שהעגורנים עמלים על בניית ביטחונו המקצועי של הסטודנט הצעיר, ולא על הגדלת הונם של היזמים.

 

טיילת High Line שתכנן משרד האדריכלים לידר-סקופידיו-רנפרו. האופק נראה טוב מהמשרד שלהם (צילום: הילה שמר)
    טיילת High Line שתכנן משרד האדריכלים לידר-סקופידיו-רנפרו. האופק נראה טוב מהמשרד שלהם(צילום: הילה שמר)

     

    ממרום מגדל השן של רנפרו, אכן נשקף קו רקיע של עגורנים בכל העולם. קשה להאשים אותו בכך שהאופק שנפרש מכיסאו המרופד במשרדו המשגשג הוא כה מרהיב. בכל זאת, הוא אינו בתחילת דרכו. התשובה המלאה לשאלתו של הסטודנט המודאג לא מתחילה בהזדמנויות שמגיעות עם הרווחה הכלכלית, אלא דווקא בהזדמנויות שנפתחות בפני אדריכלים בזמנים של מצוקה.

     

    המצוקה היא אם ההמצאה

     

    לאורך ההיסטוריה, תמיד יש מי שמרוויח ממצוקה. אסונות טבע, מלחמות, הרס וגירוש המוני הם בסיס צמיחה כלכלי, עסקי ומעמדי לאנשים מסוימים. אבל המשברים שמחריפים בימים אלה - מצוקת הפליטים, השינוי בהרגלי העבודה והמגורים, הערים המצטופפות ומסחור הדיור - צריכים להעלות את קרנם של האדריכלים כמובילי דעה בחברה. המצוקות הן אולי הפתח של המקצוע לחזור לדיון אידיאולוגי, ולא להישאר בשיח הצורני, הנפחי והחומרי. מה אדריכלים צריכים לעשות כדי להתבלט בשיח הציבורי? לשחזר את ההיסטוריה. עד כמה שזה נשמע עצוב, זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה אדריכלים רוכשים להם מעמד בחברה על רקע מצוקה.

     

    סוגיית הדיור עלתה לדיון בעולם המערבי במאה ה-19, לנוכח המהפכה התעשייתית והשינויים המהירים שחוללה בערים. עד המאה ה-20 לא קיבלו ממשלות באירופה ובארצות הברית אחריות לדיור אזרחיהן, ובנייה לעניים לא נתפשה כעניינו של השלטון. גם רפורמיסטים חברתיים התנגדו לרעיון; הם האמינו כי על בעלי ההון לדאוג לדיור מתאים לפועליהם בערים התעשייתיות, וכי התערבות הממשלה בדיור מסוכנת.

     

    אחרי מלחמת העולם הראשונה והחורבן שזרעה ברחבי אירופה, עלה הצורך להתמודד באופן מערכתי עם הרס התשתיות, המחסור בדיור, המגפות ותוחלת החיים הקצרה בערים המפויחות מתעשייה כבדה. בשלב זה, זיהו הממשלות את האפשרויות הגלומות בתכנון כאמצעי לשליטה ובקרה באדם במרחב, והחלה מעורבות ציבורית-ממשלתית בפתרון הבעיות. באמצעות המושכות שהמדינה נטלה לידיה, היא הצליחה לעצב את האזרחים כנתינים יחדים וכקהילה, למקם כוח עבודה במקומות מסוימים, ולפזר (או לקבץ) את האוכלוסייה בהתאם לשיקולים טריטוריאליים.

     

    השלטונות לא יכלו לעשות זאת לבדם. האדריכלים נקראו להיות שותפים פעילים במעשה, כדי לתכנן מכלולי מגורים גדולים בדחיפות. אלה שנענו למשימה זיהו את החשיבות שטמונה בה, לטובת הגדרה מחודשת של תחומי פעילותם והרחבה של גבולות ההשפעה שלהם כבעלי ידע ייחודי. הייתה זו התנועה המודרנית באדריכלות, שהובילה את החיפוש אחר הרלוונטיות של הפעולה האדריכלית, ואת התפתחות התחום מעיצוב למעורבות בחברה ובפוליטיקה.

     

    יצירת סטנדרטים של דיור הולם

     

    המודעות ליתרונות "האדריכלות המגויסת" גברה בין שתי מלחמות העולם, וקיבלה ביטוי בהתארגנות של אדריכלים שפעלו באופן מוצהר כדי להחדיר את הידע על אדריכלות אל מערכות השלטון וההון. בתנועה המודרנית באדריכלות, שהתגייסה לעזרת המדינה במאה ה-20, התמקד המאמץ בפיתוח סטנדרטים מחייבים שהגדירו דיור הולם: גודל מינימלי של יחידות הדיור ושל החללים שמרכיבים אותן, ציוד הכרחי, תשתיות וכדומה. מאמץ זה שיקף גישה הומניסטית, הרואה את האדם כחלק מ"משפחת האדם", מושג שטבעה תערוכת צילום במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק (MOMA) ב-1955, שהציגה תצלומים של אדוארד סטיישן העוסקים בנושאים המשותפים לכל בני האדם, כמו אהבה, ילדים ומוות.

     

    גם כיום קוראים לאדריכלים לקחת חלק בתכנון אידאולוגי. ממשלת גרמניה, שנאבקת כדי להתמודד עם קליטת המהגרים מסוריה ומאפריקה, יזמה תחרות אדריכלים בינלאומית ופתוחה כדי לקבל פתרונות יצירתיים לשילוב המהגרים בעריםהשונות. המתמודדים קיבלו אוסף תקנות בנייה מחייבות, שכתבו אדריכלים המנוסים בתכנון מגורים, חדרי מלון ומגורים זמניים, ושמגדירות את גודל החללים, מספר ושטח פתחי האור והאוויר, מספר תאי השירותים והמקלחות, ועוד.

     

    גם בביאנלה הבינו שהגיע הזמן לשינוי

     

    ההצעות שהוגשו לתחרות הוצגו בקיץ בביתן הגרמני בביאנלה בוונציה, אותו אירוע אדריכלות מסחרר שעבר הפעם תמורה משמעותית, תחת שרביטו של אלחנדרו ארוונה: קריאה מחודשת לאדריכלים להיות מובילי דעה ושינוי. לא עוד אדריכלים-כוכבנים עם פרויקטים מגלומניים ועתירי תקציב. אלא "דיווח מהחזית" על אדריכלות אנושית. המדינות המשתתפות הוזמנו לחלוק עם המבקרים את המשברים, הקשיים והטעויות שנעשו בהן, כדי לגלות פתרונות אדריכליים שיושמו בדיעבד.

     

    ישראל העדיפה להישאר בביולוגיה, ולא לחבור למטרת-העל הדחופה של הביאנלה (צילום: Dacian Groza)
      ישראל העדיפה להישאר בביולוגיה, ולא לחבור למטרת-העל הדחופה של הביאנלה(צילום: Dacian Groza)

       

      דווקא ישראל, שרכשה ניסיון רב באדריכלות של קליטה ומלחמה, בחרה שלא להציג את אוצרותיה באופן פומבי בביאנלה, ולקיים דיון על הממשק בין ביולוגיה לאדריכלות. ההתחמקות הזו היא בגדר החמצה. במקום למנף אמירה חברתית, פוליטית וכלכלית כפי שהמדינה התבקשה, היא התחפרה בפינה.

       

      ישראל ידעה לעשות את זה פעם

       

      בחזרה לאותו סטודנט מודאג: הוא לא חייב לנדוד רחוק רחוק כדי למצוא השראה לעתידו המקצועי; הסביבה הבנויה בישראל היא ספר פתוח בשבילו. כמעט מהרגע שבו נוסדה, נאלצה המדינה למצוא פתרונות דיור מיידיים למשברי קליטה ומלחמה. הצורך במרחב מוגן ומיידי לניצולי השואה ונמלטי מדינות ערב, יחד עם הצורך בניסוח סט פתרונות הולמים לקליטה של מהגרים מרקעים שונים – משימה קשה מאוד למדינה צעירה. האדריכלות המקומית תרמה לעולם את הקיבוצים והמושבים, ואז מעברות ומרכזי קליטה. משרד השיכון קיבל על עצמו את האחריות לבנייה ציבורית בהיקף אדיר, וגייס למטרה זו אנשי מקצוע שיצרו "ערכה" אדריכלית להתמודדות עם היקפי הקליטה.

       

      יש גם דוגמאות להתערבותם של אדריכלים בזמני שינוי, גם כאשר המגמות אינן שליליות. למשל, השינויים בהרגלי העבודה. מי שמתבלטת במגמה הזו היא חברת WeWork, שפרצה לתודעה הציבורית ב-2010. אדם נוימן הישראלי ואדריכל מיגל מקלוי, אמריקאי ממוצא בלגי, זיהו את הצורך בחללי עבודה שיתופיים להשכרה קצרת טווח במרכזי ערים צפופות. זיהוי הצורך הובל מיוזמה פרטית, ולא בחסות המדינה, עם חללי משרדים שמתוכננים כקהילה שיתופית (לכאורה). בינתיים זיהו בחברה את הפוטנציאל הכלכלי הטמון ביוקר המחיה: עכשיו היא מתחילה להציע גם מגורים משותפים, על בסיס דומה של מקומות העבודה המשותפים - חללי שינה פרטיים מצומצמים בתמורה לחללים שיתופיים רחבים.

       

      הדמיה של פרויקט WeLive בירושלים, בתכנון קולקר-קולקר-אפשטיין. חללי מגורים משותפים (הדמיה: 3dvision)
        הדמיה של פרויקט WeLive בירושלים, בתכנון קולקר-קולקר-אפשטיין. חללי מגורים משותפים(הדמיה: 3dvision)

         

         

        האם אדריכלים מסוגלים לגלות סולידריות?

         

        מסלול אחר לשדרוג מעמדם של האדריכלים אינו עובר באידאולוגיה – אלא בכיס. בימים אלה שומעים קולות הקוראים להעלות את שכר הטרחה של האדריכלים הישראלים. מדובר בתחילתה של התארגנות פנימית בריאה, שהחלה בחודש שעבר: אדריכלים התאגדו בעצומה (שהקורא העיקרי שלה הוא יו"ר עמותת האדריכלים, אלי פירשט), בדרישה מעמותת האדריכלים להסיר את תמיכתה בתחרות מעונות הסטודנטים בטכניון – עקב שכר הטרחה הנמוך שמוצע לזוכים ולמשתתפים כולם.

         

        התקציב של פרויקט המעונות נאמד בכ-50 מיליון שקל. אילו שכר הטרחה היה מחושב לפי מקדם "מבנה ציבור", הרי שהאדריכלים הזוכים בתחרות היו מקבלים 4.15% מהתקציב הזה; אלא שהשכר מחושב לפי "מבנה מגורים", שמקדם שכר הטרחה שלו עומד על 2.9% בלבד מתקציב הפרויקט. בטכניון חשבו שאפילו הסכום הזה נדיב מדי, והציעו לזוכים העתידיים 2.1% בלבד. בעקבות חילופי דברים עם עמותת האדריכלים, עלה שכר הטרחה לכ-2.3%. בשורה התחתונה: כ-765 אלף שקל על תכנון, פיקוח הביצוע וליווי הפרויקט לאורך הקמתו. האדריכלים פתחו במחאה, וחותמי העצומה (כ-800 חותמים עד כה) דורשים לעגן שכר טרחה מכובד בכל פרויקט ציבורי, כתנאי להשתתפותם בו.  

         

        אחרי ארבעה עשורים שבהם דעתם של האדריכלים הצטמצמה ממובילי דעה ליועצי יזמים, רוחות של שינוי מנשבות דווקא בעלוותם הנמוכה של העצים ולא באילנות גבוהים. אז מדוע שאותו סטודנט יישא עיניו אל העגורנים הגבוהים, כשהקריאה לעזרתם של האדריכלים נמצאת בגובה עיניו, היכן שהדברים משנים באמת?

         

        • הנתונים ההיסטוריים מצטטים את המאמר "שאלת הדיור: בין הפרט לממסד" מאת רחל קלוש. פורסם בספר "צורות מגורים, אדריכלות וחברה בישראל", בעריכת שלי כהן וטולה עמיר, 2007 

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד