"כבר מהשרשרת הראשונה שעיצבתי היו גלים של התעניינות", היא מעידה. "קיבלתי מחמאות מכל בן אדם שני שפגש אותי והחלטתי לקחת קורס חריזה כדי לשכלל את התחביב. קריירה בתחום בכלל לא עברה לי בראש אז. חווינו משבר כלכלי גדול בבית, וכושר ההתפרנסות והיכולת לסייע להורים היו השיקולים היחידים שעמדו על הפרק. בדיוק באותה תקופה הגיעה אליי הצעה מפתה לתפקיד שיווקי בטלוויזיה. דווקא ההצעה הזו הולידה מקום של ספק בקשר לדרך העתידית שבה אני צריכה ללכת. במשך חודש שלם ישבתי עם טבלאות אקסל ומניתי את כל היתרונות והחסרונות של שתי האפשרויות. כמובן שכל החצים הלוגיים הורו שעדיף לי לבחור בהצעה המפתה, אבל הקול הפנימי שקרא לי ללכת אחרי מה שבאמת עושה לי את זה היה חזק מהכל".
החלום ושברו
עד כאן זה נשמע כמו סיפור סינדרלה עסקי.
"נכון, הוא באמת היה כזה, עד הרגע שהפסקתי להישמע לקול הפנימי הברור הזה שלי. אני מטבעי סוליסטית - אוהבת את הלבד שלי ועובדת בו הכי טוב. מה שקרה זה שהיועץ השיווקי של החברה שבה עבדתי עקב אחרי ההצלחה שלי וניסה לשכנע אותי להיכנס לשותפות איתו ולהתרחב. היו לו חושים עסקיים שזיהו את הפוטנציאל שהיה בעסק, ובמשך כשנתיים הוא עשה הכל כדי לחזר אחריי ופרט על כל המקומות הנכונים.
מה זאת אומרת המקומות הנכונים? מה הוא זיהה?
"הוא ידע שלצד ההצלחה המטורפת שלי אני עוברת גיהינום כלכלי בבית. ההורים שלי בגיל 70 פשטו רגל ונזרקו לרחוב, פשוטו כמשמעו. לאבא שלי,
שהוא איש מדהים וטוב לב, היה עסק לתשתיות עפר. גרנו בווילה בכפר סבא עם צי מכוניות וטרקטורים. מסתבר שניהול לא היה הצד החזק שלו והעסק קרס. אי אפשר לתאר את רמת החרדות ואת השבר שהיה בבית. כולנו עבדנו בשלוש עבודות, אני ואחי חזרנו לגור עם הוריי. אחי היה חתום על ערבויות מטורפות, אין לתאר. אז את יכולה להבין שהשכנועים שלו התיישבו בול על החרדות הכלכליות שלי וחוסר הביטחון. בנוסף הוא פרט לי על הרגשות שכדאי לי לחשוב הלאה, אל היום שבו יהיו לי ילדים ולא אוכל להתרוצץ בין ירידים בשעות לא שעות. בשלב מסוים נסחפתי אחרי הכריזמה שלו, למרות שידעתי כל הזמן שזה לא בשבילי. משהו בי פשוט לא הצליח להגיד לא למישהו שהאמין בי יותר ממה שאני האמנתי בעצמי באותה תקופה".
מה קרה אחרי שסוף סוף אמרת לו "כן"?
"הקמנו רשת שגדלה בקצב מסחרר והגיעה תוך כמה שנים לכדי 30 סניפים. המוטו העסקי שהוביל אותו היה שככל שיהיו לנו יותר סניפים ערך החברה יגדל. כמובן שאז הגיעה שנת 2013 עם מיתון רציני, אבל לו לא היה אכפת. באותה שנה פתחנו עשרה סניפים. בפועל כל הזמן הוכנסו עוד ועוד משקיעים כדי לכסות את הבורות התזרימיים שנפערו. השנים הללו היו תקופה קשה ומבלבלת עבורי. לאורך כל הדרך הרגשתי שאנחנו לא הולכים בכיוון טוב ואף התרעתי על כך בפניו. הוא מצידו הרגיע אותי באומרו שאלו החרדות שמדברות מגרוני. התרחקתי מעצמי יותר ויותר. מצאתי את עצמי יושבת בישיבות דירקטוריון, דנה בתזרימים ומצוקות ובקושי מצליחה לקיים את המערך הזה שכלל מאות עובדים. הרגשתי שהמקום הקטן הזה של התשוקה והאהבה לעיצוב שממנו התחלתי פשוט הולך לאיבוד".
"היו רגעים כאלה בחיים האישיים: נולדה לי ילדה משגעת והייתי תקופה קצרה בזוגיות. גם בתחום המקצועי הרגעים האלה קרו כשעסקתי בעיצוב, נפגשתי עם לקוחות או כשראיתי שאחד מהעיצובים שלי נמכר בטירוף. זה השיב אותי למקום הנכון. היו גם את כל האנשים בעסק, עובדים וספקים, שהיוו עבורי מעין משפחה גדולה ומאוד אהבתי לעבוד איתם".
הסוף
לפני כשלוש שנים המהמורות העמיקו והחל מרתון למציאת משקיע שיוכל למלא את הבור התזרימי. בין המשקיע החדש שנכנס לעסק ובין רייז התגלעו מהרגע הראשון מחלוקות שלא היו ניתנות לגישור. בוקר אחד, לפני כשנתיים, לאחר חצי שנה של ניסיונות להציל את המצב, רייז השאירה את המפתחות על השולחן המשרדי, נכנסה לאוטו, שמה מוזיקה חזקה ברדיו ונסעה ביודעה שלעולם לא תחזור. "במשך שש שנים וחצי אף פעם לא חשבתי על האופציה של לעזוב", היא אומרת בכאב, "אבל הכל השתנה כשנכנס השותף החדש. כמנכ"ל החברה הוא הזיז אותי מתפקידי כאחראית על מערך העיצוב ויצר שינויים ארגוניים שלא עלו בקנה אחד עם האני מאמין שלי. למשל, הוא התחיל לייבא דברים מסין במקום שאני אעצב וקיבל כל מיני החלטות שלא התאימו לי. לא רציתי להיות חלק מחברה שמתנהלת כך, ולאחר תקופה של התנתקות העברתי את המניות שהיו לי בחברה ללא תמורה ויצאתי לדרך חדשה".
ההתחלה
מאיפה היו לך אנרגיות להתחיל את הכל מחדש? לא חששת?
"אני זוכרת את הרגע שיצאתי מהמשרד. הייתי בשוק טוטאלי. נכנסתי לאוטו ושמתי גלגלצ. באופן מצמרר התנגן השיר של מוקי 'לב חופשי' וידעתי שעשיתי את הדבר הנכון בשבילי. כאילו זה היה סימן. התחלתי, כמו כל אמן, להמציא את עצמי מחדש. במשך חצי שנה עבדתי על פיתוח של מודלים חדשים, כשהסגנון שלי נותר כשהיה מראשית דרכי כמעצבת – קו נקי ואלגנטי. היופי מבחינתי הוא בפשטות, הפרטים הקטנים יוצרים את ההבדל הגדול שגורם ללקוחה להסתכל על הפריט, לחשוב שהוא מקסים ולא בהכרח להבין במה הוא שונה".
גם לאחר הקמת העסק החדש "OS by Osnat Raiz" לפני כשנה הקשיים לא הפסיקו להיערם. ביום ההשקה של העסק החדש קיבלה רייז מכתב חתום מעורך דין ובו התרעה לפני נקיטת הליכים משפטיים בגין שימוש בקניין הרוחני של החברה. על החודשים של ההליך המשפטי, שהותירו בה צלקות נפשיות וכלכליות, היא ממעטת להרחיב, ומסכמת בהקלה שבסופו של דבר הפסיקה הייתה לטובתה.
רק לאחר שבית המשפט אמר את דברו תלתה רייז את השלט המורה על שמה מעל פתחו של העסק החדש. "באופן אבסורדי נלחמתי כדי להשיב לעצמי את השם שנתנו לי הוריי", היא אומרת. "למרות שהקשיים לא נגמרו ואני עדיין בסוג של פוסט־טראומה, אני סוף סוף מרגישה שאני מתחילה לחזור לעצמי. אני מאושרת היום הרבה יותר מאשר בתקופה שהיו לי 30 סניפים. אני במקום שהוא הרבה יותר נכון לי. הנה, תראי, אנחנו מדברות ואני מסתובבת יחפה ביריד ופוגשת אנשים כיפיים. ככה אני רוצה. אמנם קצת איבדתי את התמימות והנאיביות בדרך שעברתי, אבל היום אני בונה את עצמי ממקום מאוד בטוח.
"איכות המוצר והשירות הם הדבר הכי חשוב בעיניי כמפתח להצלחת העסק, ואין ספק שהידע והניסיון העצום שצברתי ברשת עוזרים לי מאוד בהיבט המקצועי. החלום שלי זה הכאן ועכשיו. אני חולמת שהחנות האינטרנטית שהקמתי והסטודיו יעבדו טוב ואוכל להתעסק בעיקר בעיצוב ופחות להתרוצץ בין ירידים. הפעם אני לא מתכננת לגדול, למרות שכבר זרמו כמה וכמה הצעות בכיוון. את יודעת מה הסינים נוהגים לאחל? 'שתהיה לך שנה משעממת'. שעמום זה לא מה שאני מאחלת לעצמי לשנה החדשה, אבל אני בהחלט אסתפק בכך שהחדשות המרעישות היחידות שאייצר או אשמע יהיו קשורות בקולקציה חדשה שלי".
