"נולדתי בנתניה להורים מקסימים שנשואים כבר 50 שנה. כשהם התאהבו, זה היה סיפור דרמטי: היא נסיכה פולנייה, בת לניצולי שואה, הוא חתיך טריפוליטאי מהמעברה. עבורי הם דוגמה לזוגיות, לכבוד הדדי ולחברות אמת.
"בגיל שמונה התחלתי לשחות והתגליתי ככישרון. עד גיל 17 שחיתי במסגרות תחרותיות, כולל נבחרת ישראל, והייתי אלופת הארץ בחתירה ל־50, 100 ו־200 מטר. אחרי שירות כמ"כית בנות הלכתי בתלם: עשיתי תואר ראשון ושני במינהל עסקים, עבדתי בחברה גדולה והכרתי את מי שלימים היה בעלי. היינו יחד עשר שנים, מהן חמש שנים נשואים. הייתה שם אהבה גדולה, אבל זה לא היה מספיק כדי לבנות בית יציב ודרך משותפת. כשהייתי בת 31, התגרשנו. הייתי זקוקה לשינוי והתחלתי ללמוד משפטים. היום אני עובדת כעורכת דין במשרד שבו התמחיתי.
"במאי 2011, בשבת בצהריים, ישבתי בגינת הבית של בחור שיצאתי איתו אז. פתאום הרגשתי כאבים בחזה וביד שמאל. ניסיתי לנשום עמוק, שתיתי מים, והתחושות לא עברו. ביקשתי מהבחור שייקח אותי לאחותי בתל אביב, שם התחילו סחרחורת והקאות. כשהגענו לחדר מיון באיכילוב, טופלתי לפי הנוהל הרגיל. מאחר שהא־ק־ג יצא תקין לחלוטין, חשבו שאני בהתקף חרדה. אף אחד לא חשב שמדובר במשהו רציני.
"ואז קלטתי רופא רץ אליי במהירות, נותן לי כדור אספירין ואומר: 'תלעסי את זה!' ורופא אחר רץ עם מכשיר אקו לב. תוך כדי טיפול הם מודיעים שאני עולה לטיפול נמרץ לב. בדיעבד התברר שבבדיקת הדם נמצאה רמה גבוהה של אנזים בשם טרופונין. זה נתון שמראה על אירוע לב.
"נשארתי במיון להשגחה. למחרת, בביקור רופאים, שמעתי את פרופ' אריה רוט, מנהל המחלקה, אומר: 'היא תעבור היום צנתור'. צרחתי מההלם. אני בת 35! מה לי ולצנתור? ואז פרופ' רוט התיישב על המיטה שלי ואמר: 'זה נראה כאילו יש לך דלקת קרום הלב, אבל אני מעדיף שהמצנתרים יראו שהכל בסדר. עשר דקות בדיקה, ואז אהיה רגוע ואת תלכי הביתה'. הייתי ממש מנותקת. לא קלטתי מה עובר עליי - איך יכול להיות שאני, הספורטאית, הבריאה, ממשפחה שאין בה בעיות לב, פתאום חולה?
"אחרי ארבע שעות של צנתור מסובך יצאתי עם שלושה סטנטים (תומכנים). בדיעבד התברר שהאירוע שעברתי היה התקף לב קשה, שהעורק הראשי שמוליך דם ללב היה סתום כמעט לחלוטין, ושאם לא הייתי עוברת את ההליך, יכולתי, בתוך שבועות או חודשים, לצנוח ברחוב עם התקף לב נוסף. כששוחררתי מבית החולים, אמר לי הפרופסור: 'תזכרי שאת אדם בריא, אבל חולת לב'.
"מאז, הפחד מלווה אותי. בכל פעם שכואב לי משהו בצד שמאל, מיד עולה החשש שאני הולכת למות. כשפרופ' רוט, הרופא שהציל את חיי, נפטר, שאלתי את עצמי מי יציל אותי בפעם הבאה. עם זאת, אני לא נותנת לפחד להשתלט לי על החיים. להפך. מבחינתי, כל הקלישאות כמו 'חיים רק פעם אחת', 'החיים הם לא חזרה גנרלית' וכו', הן דרך חיי עכשיו. אני בעד לחיות מאושרת, להודות על מה שיש, לקחת דברים בפרופורציה ולהעריך את הקרובים והחברים שמלווים אותי לכל אורך הדרך. הכי קלישאה, אבל זה מה שאני לקחתי מהאירוע.
"אני מנהלת את חיי באותו אופן כמו לפני ההתקף, חוץ מנטילת תרופות כל בוקר וביקורות מדי חצי שנה. אני עושה ספורט, אוכלת, שותה, שוחה, משחקת מטקות, טסה לחו"ל, ואני יודעת שכשאהיה בהיריון - והלוואי שאהיה - אצטרך ללדת בניתוח קיסרי כדי להימנע ממאמץ לבבי.
"מעולם לא הרגשתי שהעובדה שאני חולת לב מרתיעה גברים. לעומת זאת, יש להם בעיה עם נשים חזקות כמוני, וזה לא מקל עליי, כי אני אדם שאוהב זוגיות ורוצה זוגיות וילדים, ואצלי ילד מחובר לגבר שאני אוהבת. עדיין יש לי חלום למצוא את הגבר שלי ולהקים איתו משפחה. אין לי רשימת מכולת, אבל הוא חייב להיות מישהו שיהווה לי אתגר, שיצחיק אותי ושיהיה בן זוג טוב ואבא טוב לילדים שלנו.
שורה תחתונה:
"צריך לקחת כל דבר - טוב או רע - שקורה לך בחיים, להוציא ממנו את המיטב ולדעת לצחוק על הכל תוך כדי".
_______________________________________________________
איך זה להיות אחד הרווקים הנחשקים בתל אביב? הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
