מתוך הביתן הישראלי בביאנלה לעיצוב בלונדון
בשנים האחרונות התקבל הרושם שפסטיבל העיצוב בלונדון ממצב את עצמו במקום גבוה ברשימת המקומות-שצריך-להיות-בהם כשמדברים על עיצוב, כזה שנושף בעורפה של מילאנו. השנה הפסטיבל לקח כמה צעדים אחורה ולעיתים נראה כאילו מדובר בתערוכת בנייה מקומית. פה ושם הבליחו כמה נקודות אור: ייחודיות, חדשניות ואפילו מרגשות.
גאווה ישראלית שנגעה ללב
כחלק מהתחרות על הסצנה האירופית, השנה לונדון הציגה לראשונה ביאנלה לעיצוב, שכללה מיצגים ומוצרים מ-37 מדינות. הנושא היה אוטופיה באמצעות עיצוב, במלאת 500 שנה לספר "אוטופיה" של תומס מור וכמחווה לו. מרבית העבודות שהוצגו היו מופשטות מאוד, חלקן התרפקו על העבר בפרץ סכריני של נוסטלגיה וחלקן הציצו אל העתיד מבלי לחדש דבר.
דווקא הביתן הישראלי הציג עבודות קונקרטיות, פשוטות להבנה ולהמחשה, ובעיקר – נוגעות ללב. שני פרויקטים של בוגרי "שנקר" הצליחו להעלות לי דמעות בעיניים. אין כאן סיפור ענק או חזון אוטופי, אלא פתרונות מעוצבים להפליא למצבים אנושיים, שאצרו בקפידה תמי ורשבסקי והילה שאלתיאלי לכדי חוויה שלמה.
טיפת השראה
אחרי כמה ימים של ביקורים בתערוכות שלא הצליחו לעורר בי השראה, התערוכה ב-Tent בבריקליין הצליחה להחזיר קצת ברק לעיניים. כבר בכניסה ניצבה הבטחה לשילובים מעניינים של חומר וצבע. בניגוד ל-100% design ול-Design junction, שהפכו לתערוכות מסחריות ומשמימות, דווקא ה"אוהל" נתן הרבה מקום למעצבים-יוצרים (makers).
ובכל זאת, מה חדש (יחסית?)
המראה הטבעי של החומר – בטון חשוף, עץ מחוספס, חלודה, נחושת ו- rose gold – ממשיכים לתת את הטון ומופיעים כמעט בכל מקום: במרצפות ובחיפויים, ברהיטים ובאביזרים. אין כאן חידושים מהפכניים, אלא המשך של מגמה.
כך, למשל, הבטון כחומר בולט מסתעף אל הנגזרות שלו. אחת מהן היא השימוש בו כחומר מליטה לצורך יציקת חיפויים ואריחים – אבל גם פריטים משלימים – מטראצו. החיפוש אחרי חומרים ידידותיים לסביבה, כמו מוטיב החזרה אל הטבע, הפכו את הבמבוק לאחד החומרים הפופולריים בשנים האחרונות. כעת מצטרף אליו הקש, שהופיע בתערוכה כתחליף לריפוד של כסאות וספסלים.
הכתובת על האגף הישן של הטייט מודרן קוראת לעוברים ולשבים "האמנות משתנה, אנחנו משתנים". פסטיבל העיצוב לא בישר על שינויים: השילוב של חומרים טבעיים, צבעוניות נייטראלית וסגנון שנוטה לסקנדינבי מוביל אותנו דווקא לכיוון מאופק ופוליטיקלי קורקט, כמעט שמרני, שלא נותן ביטוי לרגשות.
איך אבקה מינראלית הופכת לקערה?
מה לא ראינו כאן וחשוב שיהיה על סדר היום? שילוב של טכנולוגיה, דיגיטציה וקראפט, מעורבות חברתית וקהילתית, עיצוב כלכלי שמתייחס לאורך חיי המוצר ולסוגיות כמו מיחדוש, חיבור לחיים העירוניים הדינמיים, קריאת תיגר על חללים קלאסיים לנוכח ההצטופפות העירונית ועוד. אז אולי מלונדון לא יצאה הפעם כל בשורה, אבל אם צריך להמר – היא בדרך.
את מי מעניינת הפירמידה החדשה של הטייט מודרן? לחצו על התמונה לכתבה המלאה: