בבית יוצא דופן למראה, שקירותיו החיצוניים צבועים בכחול, גרה מעצבת האופנה רעומה זקש יחד עם בעלה עופר ובִתם הקטנה, בת 15. שלוש בנות נוספות (בנות 27, 30 ו־38) כבר עזבו את הקן, אבל חדריהן עדיין מצפים להן בבית המשפחה.
"הבית נבנה לפני 85 שנה", מספרת זקש. "הוא היה אחד מהבתים הראשונים בשכונת רמת חן ברמת גן, כשמסביב עוד היו תנים ופרדסים. בזמנו הוא נחשב לבית חדשני, בין היתר בגלל מבנה הח' שלו, שלא היה מקובל אז, וגם כי הוא הבית הראשון בארץ שהותקנו בו חלונות אלומיניום. אנחנו קנינו אותו לפני 30 שנה. עשינו שינויים בחללים הפנימיים כדי שיתאימו לאורח החיים שלנו, אבל במבנה החיצוני לא נגענו, וככלל אנחנו משתדלים לשמר את האופי המקורי שלו. למשל, לא החלפנו את הארונות בחדרים. צבענו אותם, הדבקנו לייסטים ופרופילים דקורטיביים, והיום לא מזהים בכלל שאלה ארונות פורמייקה של פעם. מדובר בארונות בני 60 או 70 שנה, הם היו ישנים כבר כשנכנסנו לגור בבית. הכי קל היה לפרק אותם ולהחליף בחדשים, אבל רציתי לשמור על הקיים ורק לתת את הטאץ' של השפה הצבעונית שלי, וכך היה".
עיצוב הבית נעשה בשיתוף עם מעצב פנים?
"נעזרתי במעצב פנים לתוכנית של שבירת הקירות, לא ממש לעיצוב. אני תמיד מתייעצת עם אנשים מסביב, למשל עם גיסתי נוגה זקש, שהיא מעצבת פנים מאוד מוכשרת, ועם בִתי שי זקש, שהיא אדריכלית נהדרת. אני אוהבת לשאול ולשתף אנשים, בכל זאת כשאת מחליטה לצבוע בית בכחול כדאי לבדוק מה אחרים חושבים על זה. מצד שני, אין ספק שיש בבית את טביעת האצבע שלי".
באיזו תדירות את משנה את העיצוב?
"כל הזמן. מדי פעם אני מתנפלת על חדר מסוים, מחליטה לצבוע, לקשט, לשנות, וברגע שאני גומרת חדר אחד אני כבר בפרויקט הבא, כך שתמיד יש בבית משהו בתהליך של שינוי. עכשיו, למשל, מחכה בקרטונים מזרקה ביתית מקרמיקה שהבאתי מספרד לפני שנה, עד שאמצא זמן להתנפל על הפטיו. הבית רובו ככולו ממוחזר ומורכב מהמון רהיטים שמצאנו, אספנו, צבענו, והרבה פחות מדברים שנקנו בחנויות. גם את מה שאני קונה אני צובעת ומעבירה תהליך של שינוי, כדי שיהיה שלי".
כחול משפחתי, זהב אישי
עומס הפרטים הוא אולי הדבר הראשון שבולט לעין בבית משפחת זקש, אבל עבור בעלת הבית הצבעים חשובים לא פחות. "כאמור, אני אוספת המון רהיטים הביתה", היא מספרת, "וכל רהיט שאני מכניסה הביתה אני צובעת אצל צבעי מומחה בגוון זהה. אני משתמשת בדיוק באותו מספר גוון כל השנים, וככה כל הרהיטים הישנים שאספתי בחינם או קניתי בגרוש וחצי מקבלים מראה הומוגני של משהו שייצרו אותו ביחד – את הכסף אני משקיעה דווקא בצביעה איכותית ולא בקנייה של הרהיט. יוצא שלרהיטים שנכנסו הביתה לפני 30 שנה, לפני עשר שנים ולפני שבוע יש אותו גוון והם נראים כמו סיפור בהמשכים".
ואותו צבע שבחרת לפני 30 שנה עדיין מדבר אלייך?
"כן, כי בתפיסת העולם העיצובית שלי הכל מתחיל בלבן או בשמנת, ועל הבסיס הזה אפשר להוסיף את כל הצבעים. גם בעבודתי בטקסטיל אני מתחילה מצביעה. למעשה התחלתי את הקריירה שלי, בשחר נעוריי, בצביעה על משי. למשי יש צבע גולמי בגוון שמנת, ועליו צבעתי אז עם צבעי הבדים, שהובילו אותי לעולם הצבעוני העשיר שלי היום. הרעיון הזה, של חומר גלם בהיר, כמו דף לבן, נראה לי נכון. הפריטים היקרים יותר בבית שלי תמיד יהיו צבועים בלבן: הריצוף, ארונות המטבח. גם כל האיים צבועים באותו גוון. יש לי הרי רשת אופנה, וכשאני מקבלת חנות חדשה היא כוללת לא פעם את הריהוט של הבעלים הקודמים. אז אני לוקחת משם ארונות או איים בצבעים שונים וצובעת. אלה דברים שהם בעיניי על־זמניים ועליהם אפשר לעשות תהליך שאני מדמה לנטיפים: את מוסיפה טיפה ועוד טיפה עד שאת מקבלת צורה שהיא אופיינית רק לנטיף הזה, כי זה תהליך שנבנה עם הזמן".
למרות גון הבסיס הבהיר, הבית בעצם צבעוני מאוד. הסלון, למשל, רובו כחול.
"הכחול הזה התבשל בי הרבה זמן. כשהייתי ילדה, לאמא שלי היה בבית אוסף של כלים כחול־לבן. בסך הכל היו שם ארבע כוסות וארבע צלחות, אבל בתור ילדה זה נראה לי אוסף עצום. היום יש לי מאות כלים בכחול־לבן, וזה עדיין לא מרשים אותי כמו שהרשים אותי האוסף של אִמי. בנוסף, להורים של בעלי היה חדר שינה עם שטיח כחול. אז כחול מאוד התחבר לי לצבע של המשפחה שלנו. באופן אישי אני גם אוהבת את התרבות של הג'ינס. את צבע הג'ינס תרגמתי מהטקסטיל שלי כמעצבת אופנה אל תוך עיצוב הבית שלי. כל גוני הכחול והתכלת שאני משתמשת בהם בבית הם גוונים של ג'ינס, והסלון אפילו מרופד בג'ינס. תפרתי מהבד הזה מכנסיים ועשיתי ממנו גם ריפודים לסלון. את הספות האלה קנינו כשהתחתנו, לפני 40 שנה.
"קיר הפסים בסלון משלב צביעה בתכלת עם הדבקה של פסי תחרה. זו תחרת קרושה שוויצרית אמיתית שהדבקתי בדבק חם. במקום טפט מודרני רציתי לשמר את הרעיון האותנטי של כיסוי הקיר בבד, כמו הטפטים של פעם. הרצפה בסלון ובפינת האוכל מכוסה בשטיחים מאיקאה. מתחת להם שוכבים שטיחים טורקיים עתיקים ויקרים בצורה נואשת שקיבלתי בירושה, ועליהם הנחתי שטיחים שעלו בערך 100 שקל לאחד וסיפקו לי את השילוב של כחול־לבן שרציתי לרצפה. בכלל בבית שלי יש הרבה פריטים מאיקאה, שרבים מהם נקנו לפני שהרשת הגיעה לארץ".
אז החלל הציבורי צבוע בכחול־לבן, אבל חדר השינה שלכם ממש מוזהב.
"זהב זה משהו שאני לא יכולה להסביר, משהו שאהבתי מאז שהייתי ילדה קטנה. את הקריירה האמנותית שלי התחלתי בגיל 14, אז התחלתי לצייר על צלחות לפרנסתי. הייתי קונה צלחות בדרום תל אביב, ותמיד חיפשתי צלחות שיש להן פס זהב. כמות הזהב שיש עכשיו בבית קטנה לעומת מה שהיה פעם: בעבר הווילונות בסלון היו בצבע זהב מדהים. זה היה יפהפה ברמות, אבל עם הזמן הורדתי את מינוני הזהב. דיללתי והשארתי רק בנגיעה, בעיקר בפרטים הקטנים".
נוסף על הקישוטים שנקנו ברחבי העולם, הבית מאופיין בהמון פרופילים וקרניזים, שפחות מקובל להשתמש בהם בארץ.
"כשאני מטיילת ומגיעה לארמון או לכנסייה, הרבה פעמים העיצוב ממש הולם בי. הפיתוחים, הקרניזים – הם יוצרים עושר חם ונוסכים הרגשה של חום, של ביטחון – ואת זה רציתי לשחזר בביתי. פרופילים כאלה הם גם אמצעי זול ליצירת מראה יקר. בעיניי, הם דומים לגימורים בטקסטיל. אני אוהבת פינישים מעולים ואני מאמינה שזה מה שהם יוצרים".
איך שומרים על הניקיון בבית עמוס כל כך?
"הבית ממש קל לתחזוקה. פעם בכמה שבועות אני פשוט עוברת עם גיגית כביסה גדולה, מורידה הכל מהמדפים ומכניסה למדיח. אני מפעילה את המדיח פעמיים־שלוש והכל יוצא כמו חדש. את הווילונות אני מכניסה פעם בחודש בערך למכונת הכביסה. בעצם אני מתייחסת לטקסטיל בבית כמו שאני מתייחסת לבגדים שלי, או כמו שמשקים פרחים באדניות או יוצאים לטיול עם הכלב – פעם בשבוע משקיעים שעה בתחזוקה של כל הקשקושים, והכל תמיד נקי ונוצץ".
