חגית בריל מרגישה שהיא יכולה לעשות כל דבר, "אבל קצת אחרת"

בטקס הפתיחה של המשחקים הפראלימפיים, שייערך היום (רביעי) באצטדיון המרקנה בריו, חגית בריל לא תשתתף, וחברי המשלחת הישראלית יצעדו בו בלעדיה. בבוקר שלמחרת היא כבר מתייצבת לתחרות, כך שהיא העדיפה לוותר על השתתפות בטקס, שהייתה גוזלת ממנה יום שלם ויותר מדי אנרגיה. "אני אצפה בו מהפארק האולימפי", היא אומרת.

בריל, המייצגת את ישראל בתחרויות טניס השולחן, תתחרה בשלושת הימים הראשונים של האולימפיאדה במשחקים אישיים ובהמשך במשחקי זוגות. הקטגוריות במשחקים נקבעות לפי סוג המוגבלות של המתחרים ונקראות "קלאס". בריל, המשותקת בשתי רגליה ובידה השמאלית, ממוקמת בקלאס 1 - בעלי המוגבלויות הקשות ביותר - אבל בהיעדר מתחרות בקטגוריה הזו, היא תתחרה מול שחקניות הממוקמות בקלאס 2. היא היחידה בעולם שמשחקת טניס שולחן בכיסא גלגלים ממונע, וגם היחידה שמשחקת עם יד אחת, שגם היא בתפקוד של 20 אחוז בלבד. בעוד שהמתמודדות מולה משתמשות ביד השנייה כדי להזיז את הכיסא או לשפר תנוחה, בריל לא זזה מהמקום. "קושרים אותי לכיסא כדי שלא אפול בזמן המשחק", היא מסבירה, "ואת המחבט קושרים לי ליד".

אבל כמי שמדורגת שלישית בעולם, יש לה סיבה להיות אופטימית. "האולימפיאדה היא שיא השיאים", היא אומרת בראיון ל-Xnet שנערך ימים אחדים לפני טיסתה לברזיל. "אם לא הייתי נפצעת, אני לא יודעת אם הייתי מצליחה להגיע לשם". יש לה גם מסר לאנשים בעלי מוגבלויות: "הם צריכים לדעת שבמקום לשכב בבית, אפשר לעשות המון דברים. חסרה מודעות וחשיפה לספורט הפראלימפי. היה לי עצוב לשמוע שאומרים: 'נגמרה האולימפיאדה בריו', כי היא לא נגמרה – עכשיו מגיע תורנו, ואנחנו משקיעים המון שעות באימונים, לא פחות מכל ספורטאי רגיל. רק ליד שולחן הטניס אני סוף-סוף מרגישה כמו בן אדם. זה המקום היחידי שבו אני לא מרגישה מוגבלת".

צפו בסרטון מרגש שצולם לקראת המשחקים הפראלימפיים בריו:

כעסתי על אלוהים

בריל (42) גדלה ברמת גן, ובגיל ארבע החלה לשחות. "גרנו ליד כפר המכבייה", היא מספרת, "והיינו הולכים לשם הרבה. אמא שלי אמרה שהיא רוצה להיות רגועה כשאני ליד המים, אז היא לקחה אותי ללמוד שחייה". בתיכון למדה במגמת ספורט, הוכשרה כמדריכת שחייה במכון וינגייט ועסקה בהדרכה עד השירות הצבאי, שבמהלכו ספגה מכה קשה: היא נפצעה בעת פעילות מבצעית בחיל המודיעין, שאת פרטיה לא ניתן לחשוף גם היום, ומאז חייה מתנהלים בצילה של פגיעה עצבית נדירה.

"לקח כמה שנים לזהות את הפגיעה הזו, ואז כבר היה מאוחר מדי", אומרת בריל. "בהתחלה משכתי את עצמי בהליכה עם כל מיני עזרים, אבל בשלב כלשהו המצב הידרדר ועברתי לכיסא גלגלים. במשך שנה הייתי רתוקה למיטה, תלויה לגמרי באחרים. הנכות שלי עדיין לא הוכרה על ידי משרד

הביטחון, וההורים שלי היו באים לטפל בי. אחי הקטן היה עוזב את בית הספר באמצע היום כדי לעזור. זו הייתה אחת השנים הקשות. כעסתי על אלוהים, על הצבא, על הוריי. שאלתי למה זה קרה לי".

יום אחד נכנסו הוריה לחדרה. "את יכולה להמשיך לשכב במיטה", אמרו לה, "ואנחנו נמצא מוסד מתאים שיטפל בך, או שאנחנו מלבישים לך בגד ים עכשיו והולכים איתך לבריכה". היה ברור לה במה היא בוחרת. "הגענו לבריכה, הכניסו אותי למים, ועוד לפני שהוריי הספיקו להיכנס בעצמם, התחלתי לשחות ולא הפסקתי עד ששחיתי לפחות קילומטר". 

מאז הקפידה לשחות מדי יום, "ואז גם החלטתי: מה שקרה לי היה צריך לקרות למישהו, ואלוהים החליט שאני זו שאקבל את המתנה, כי אני אצליח להתמודד עם זה הכי טוב. היום אני לא מצליחה להבין אנשים ששוכבים במיטה או מעבירים את הזמן שלהם בקניונים". 

אז בריל עושה הכל מלבד להעביר את הזמן במיטה או בקניון. "אני לא אוהבת שאומרים לי: 'לכי לנוח'. אני גם לא אוהבת שמרחמים עליי. אין משהו שאני לא יכולה לעשות; אני רק עושה את הדברים אחרת. זו החברה מסביב שמגבילה אותי. נכון, לוקח לי יותר זמן לעשות חלק מהדברים, והדרך שלי היא אחרת, אבל אני יכולה להגיע לאותם הישגים ועושה הרבה יותר מאנשים אחרים. זה עניין של גישה". 

בריל ליד השולחן. "אני עושה הרבה יותר מאנשים אחרים"(צילום: אוהד צויגנברג)

לא ויתרו לי

אז מה היא מצליחה לעשות? למשל, להתנדב במג"ב. היא משמשת שם כעוזרת למפקד בסיס ההפעלה בכפר סירקין, מדריכה בנושא נגישות השירות ובימים אלה גם מטמיעה מערכת ממוחשבת שמקשרת בין מפקדי בסיס למתנדבים. "אני רואה בזה שליחות ואפשרות להחזיר משהו. אני אחת מכולם שם, לא 'הנכה'". היא לובשת מדים, "גאה בזה שמקבלים אותי כאחת מן המניין, ושהמודעות לתחום הנגישות במג"ב היא גבוהה מאוד". היא לא יוצאת לשטח, אבל מגיעה בזמן פעילות למרכז השליטה, "וככה נותנים לי אפשרות לשמור על הבית".

הבית נמצא בגת רימון, ובריל חולקת אותו עם שתי כלבות עזר - ג'ואי ופאני, שמאומנות להרים חפצים בלי להרטיב אותם (כולל פתקים!), להוציא פקסים מהמכשיר, להרים מכסה של סיר בעזרת מגבת, לשאת את ציוד המשחק של בריל בתיק גב, להגיש לה את המחבט וכמובן לאסוף את כדורי הטניס מהרצפה בזמן האימונים.

אמה דניאלה מלווה אותה לכל האימונים והמשחקים. היא גם זו שקושרת לה את המחבט ליד בתחילת כל משחק (שלא כמו שחקניות אחרות, בריל משחקת כמעט תמיד בלי מאמן לצידה). "לחגית יש מזל, שכל המשפחה שלה עוזרת ונותנת", אומרת האם. "אני עמדתי מאחוריה לאורך כל הדרך ולא ויתרתי. כל זמן שאני חיה, אעשה הכל למענה".

"לא ויתרו לי", מאשרת הבת. "הוריי עשו הכל כדי שאמשיך לעשות כל מה שעשיתי לפני הפציעה. לפני שאבא שלי נפטר, הבטחתי לו שלא אפסיק לשחק. כשהוא היה מאושפז, הזמן היחיד שבו לא היינו לצידו היה כשנסענו לאימון".

בכפר האולימפי בריו. "לפני שאבא שלי נפטר, הבטחתי לו שלא אפסיק לשחק"

השולחן מדבר

טניס שולחן הוא לא הענף הראשון שעימו בריל מגיעה לאולימפיאדה. ב-2000 הגיעה לאולימפיאדת סידני כמרימת משקולות של 75 ק"ג - בשכיבה כמובן - ובכך הייתה ליהודייה ולישראלית הראשונה בתולדות המשחקים האולימפיים והפראלימפיים שהשתתפה בהרמת משקולות. היא סיימה במקום החמישי המכובד, אבל זמן קצר לאחר האולימפיאדה שותקה יד שמאל שלה כתוצאה מטיפול רפואי רשלני, והרמת המשקולות ירדה מהפרק.

"הפינג פונג התחיל כבדיחה", היא מספרת. "יוסי, חבר טוב שלי בבית הלוחם בירושלים, הציע שאנסה. בהתחלה צחקתי, לא חשבתי שזה אפשרי, אבל הוא התעקש, אז יום אחד נכנסתי איתו לאולם הפינג פונג לשתי דקות, ונשארנו שם שעתיים".

רק בשנה האחרונה החלה להשתתף בתחרויות ובמחנות אימונים ברחבי העולם - בין השאר בסלובניה, בגרמניה, בסין ובקוסטה ריקה – והיא עשתה זאת באינטנסיביות שהייתה מתישה גם ספורטאים ללא מוגבלויות. המתחרות שלה הן שחקניות ותיקות עם ניסיון רב באליפויות עולם ובאולימפיאדות. ראשונה בקטגוריה ממוקמת הפולנייה בוקלטו דורותה, בת 39, ואחריה הירדנית מאהה אל-ברגותי, המתקרבת לגיל 60, ושאיתה יש לבריל קשר לא פשוט.

"היא הייתה עולה לתחרות עם ליפסטיק אדום צעקני, שהיה מרוח לה על חצי מהפנים, והמאמן שלה היה מכריז: 'ישראל - מלחמה' ועושה תנועה של שיסוף גרון. כמובן שהם אף פעם לא היו לוחצים ידיים". אבל בריל לא הרימה ידיים גם כאן. "ביום האחרון של התחרויות בקוסטה ריקה המארגנים הציעו לצאת לטיול, והיינו שתי המשתתפות היחידות בכיסא גלגלים. ביקרנו במטע קפה וראיתי שהיא מתקשה להבין את ההסברים, אז עזרתי לה". הטיול הסתיים בחיבוקים ובנשיקות, ובתחרות הבאה כבר טפח המאמן הירדני על שכמה של בריל ואיחל הצלחה.

מה את מאחלת לעצמך לקראת המשחקים בריו?

"לשחק הכי טוב ולהשיג כמה שיותר ניצחונות. לסיים כל משחק בתחושה שלא יכולתי לשחק אותו טוב יותר, ולייצג בכבוד את בית הלוחם. תמיד אמרתי שאני שחקנית טובה וצחקו ממני, אבל השולחן מדבר, ואני מאוד מקווה שהוא ידבר גם בריו".

______________________________________________

עוד כמה דברים שכדאי לדעת על חגית בריל:

• היא הנכה המוגבלת ביותר בסגל הפראלימפי, בסיווג 100 אחוז + מיוחדת.
  

• יש לה התקפי כאב שבעקבותיהם היא עלולה לאבד את יכולת הדיבור לתקופות של בין חצי שעה לחצי שנה.
  

• באחת האליפויות קם כל הסגל האיראני בחדר האוכל והצדיע לה, לאחר ששמע מהמאמן שהיא נפצעה בפעילות צבאית.
  

• מינימום שש שעות – זהו משך זמן האימון היומי שלה.
  

• במקום מערכת ישיבה בסלון יש לה שולחן פינג פונג.
  

• מלבד טניס שולחן והתנדבות במג"ב, היא מציירת, סורגת, תופרת, כותבת ומכינה עוגות מבצק סוכר.
  

• ב-2010 התמנתה לעוזרת פרלמנטרית של ח"כ (לשעבר) ישראל חסון, מה שדרש מהכנסת להנגיש את המבנה לצרכיה.
  

• היא דוברת צרפתית, ספרדית, גרמנית ואנגלית, מלבד עברית.
  

 _____________________________________________________

גם סלבה יורצ'נקו (21) מרותק לכיסא גלגלים ומסרב להיכנע למגבלותיו. הקליקו על תמונתו:

"חשוב לי להשפיע על העולם ולעשות שינוי". הקליקו על התמונה (צילום: אלכס קולומויסקי)