הסטייליסטית האילמת ריגשה את הרשת עם פוסט מלא תקווה

זה הפוסט שהעלתה לאחרונה חן חיאוי לפייסבוק, אחרי שנואשה מלמצוא עבודה. היא קיוותה שמישהו יקרא, שאולי תיפתח בפניה איזו דלת, אבל לא תיארה לעצמה שהפוסט שלה יזכה ל־13,000 שיתופים וכ־20,000 לייקים (ואפילו הזמנה לעבודה כסטייליסטית במפעל בגדי ילדים בלוס אנג'לס).

מה גרם לך לפרסם את הפוסט הזה?

"בכל פעם שאני מחליטה לחפש עבודה שמתאימה לכישוריי, עולה בי הזיכרון המר והפחד שיתייחסו אליי לא יפה ושוב לא ייתנו לי הזדמנות. מאז ומתמיד נתקלתי באטימות מצד אנשים בגלל המגבלה הקטנה שלי; ניסיתי לא פעם להתקבל למקומות עבודה, ולא קיבלו אותי. לצערי הרב, אין עדיין מודעות לאנשים עם קצת שונות. עצוב לי מאוד שהייתי צריכה להגיע למצב הזה. אני בסך הכל בחורה שמתחילה את החיים שלה, ואני רוצה להפסיק לפחד לפנות למעסיקים בידיעה שהם ישללו אותי מראש".

ממה את מתפרנסת היום?

"אני קלדנית בעיריית רמת גן כבר שש שנים, וגם את זה קיבלתי דרך פרוטקציה. ח"כ מיקי רוזנטל, שאליו פניתי אחרי שהייתי כבר מיואשת מלנסות להתקבל, פנה בשמי לצבי בר, שהיה אז ראש עיריית רמת גן, ומאז אני שם. להיות קלדנית זה משעמם ולא מספק אותי, אני יכולה יותר. אני רוצה להגשים את עצמי למרות המוגבלות, לא להיתקע בתור קלדנית כל החיים. ניסיתי להתקבל למספר עבודות שידעתי שאוכל לבצע בקלות, ואני מודעת למגבלה שלי. לא ביקשתי עבודה בתור טלפנית במוקד שירות, ובכל זאת נעניתי בשלילה".

היססת לפני שפרסמת את הפוסט הזה?

"אין לי מה להסס, אני רוצה לעבוד כמו כולם. יש לי הרבה מה לתרום, גם אם נראה שלא. הכל תלוי באיך מסתכלים עליי. לא ביקשתי נדבות, ביקשתי לעבוד. להתפרנס בכבוד. זו זכות בסיסית שמגיעה לכולם. אני ממש רוצה לעשות שינוי לעוד אנשים בעלי מוגבלויות. את לא יודעת מה הם עוברים בשביל הזכות הבסיסית להתפרנס. סליחה על הקלישאה, אבל לפעמים בא לי לשנות את העולם. לצערי, כבר הבנתי שלא באמת אוכל, אבל אני רוצה לדעת שלפחות ניסיתי. אני רוצה שייתנו לי הזדמנות. רציתי שיכירו אותי ושלא יפחדו ממני. אני אדם רגיל רק בלי יכולת דיבור. זה לא כזה נורא. רציתי שיסתכלו עליי בעין אחרת. שיבינו אותי יותר".

"יש לי הרבה לתרום, גם אם נראה שלא"(צילום: אביגיל עוזי)

האמנת שתקבלי כל כך הרבה תגובות?

"ממש לא, זאת הייתה הפתעה. אני מודה לדף 'שרשרת אנושית של מעשים טובים', ששיתפו ובזכותם קרה מה שקרה".

איזו תגובה הכי הפתיעה אותך?

"כשהזמינו אותי לעבוד בלוס אנג'לס. זה ממש חימם את הלב, אבל אין לי כוונה לעזוב את הארץ".

יצא מהפוסט הזה משהו? עבודה, לקוחות חדשים?

"כן, היו לי כמה פניות לסטיילינג וזה מרגש מאוד. היו גברים שרק רצו לצאת איתי לדייט, אבל גם הרבה כאלה שבאמת רצו לעזור וביקשו קורות חיים. למשל, הזמינו אותי לעזור בסטיילינג בתחרות יופי של נשים מלאות".

הפקידה שאלה אם אני יודעת לכתוב

היא נולדה ברמת גן לרותי, עובדת בבית אבות, ויוסי, טכנאי מעליות, אחות צעירה ליחיאל (38), מאמן ילדים בכדורגל. כשהייתה בת שנתיים חלתה במחלת "הרפס אנצפליטיס" (דלקת המוח), ששיתקה את לשונה וגרמה לה לאבד את יכולת הדיבור. "זה קרה בדיוק ביום ההולדת שלי, 13 בספטמבר", היא מספרת. "היה לי חום גבוה מאוד, הפנים שלי התעקמו לגמרי וההורים רצו איתי לבית חולים. הגעתי לשם במצב קריטי. אמרו להורים שלי שנשארו לי אולי יומיים לחיות, כי זו מחלה קטלנית. שלושה חודשים שכבתי בטיפול נמרץ ויצאתי מזה, אבל הלשון שלי נותרה משותקת וגם השפתיים באופן חלקי".

את מרגישה טעמים?

"יש לי חוש טעם ואני יכולה לאכול. אני רק לא יכולה להזיז את הלשון או להוציא אותה".

איך ההורים שלך התמודדו עם זה?

"הוריי לקחו את זה מאוד קשה, בעיקר אבא שלי. אמא שלי סיפרה לי שהוא רצה לקפוץ מהגג ופשוט למות. האמת היא שממש כואב לי לחשוב על מה שהם עברו באותם ימים. ההורים שלי טיפלו בי ועשו הכל כדי שיהיה לי טוב. הם התרוצצו איתי בין טיפולים ואפילו הלכו לרבנים להתייעץ. בתוך תוכי אני יודעת שכואב להם מאוד עד היום, והם פשוט לא מראים לי את זה".

למדת במסגרות רגילות?

"כן, ההורים שלי ממש התעקשו על זה. למדתי בבית הספר היסודי הלל ובתיכון בליך, ותמיד הרגשתי יוצאת דופן. ביסודי העליבו אותי בלי סוף. קראו לי האילמת, המוגבלת, הדפוקה. לא אהבתי ללכת לבית הספר, הייתי בוכה להורים וכמובן רבה איתם כמעט כל בוקר. הם ניסו בכל כוחם להגן עליי, לטפח אותי ולעודד אותי, וזה עזר רק לפעמים.

"בתיכון היה שיפור, אבל גם שם בעיקר שתקתי. התביישתי לכתוב את מה שאני רוצה להגיד כל הזמן, זה מעייף ובאמת היה קשה לתקשר איתי. הרבה חשבו שאני סנובית בגלל שאני לא מדברת, הרגשתי שקצת פוחדים להתקרב אליי. במכללה זה השתפר, אבל הייתה חסרה לי קצת תמיכה מצד הסטודנטים בכיתה. היו כאלה שהיו איתי בקשר טוב מאוד ועזרו לי, והיו כאלה שכמעט ולא התקרבו אליי. אין לי טענות אליהם, גם זה בסדר".

איך אנשים מגיבים כשהם מגלים שאת אילמת?

"בשוק. אנשים חושבים שאם את אילמת אז את גם מפגרת או משהו. יום אחד הלכתי לבנק לסדר משהו, והפקידה שאלה אותי אם אני יודעת לכתוב. או שאישה מבוגרת ביקשה ממני לעזור לה לחצות את הכביש עם הסלים. עזרתי לה בכיף, וכשהיא הבינה שאני לא מדברת, היא אמרה לי 'אוי, אומללה אחת'. באותו רגע באמת הרגשתי אומללה. רוב האנשים שמגלים שאני אילמת, ישר מרימים את הקול ומדברים אליי עם הידיים, כי אוטומטית חושבים שאני גם לא שומעת. זה תמיד מצחיק אותי".

לפני שלוש שנים, כשביקשה ללמוד נהיגה, הגישה בקשה להיבחן במבחן התיאוריה. בתחילה נענתה בשלילה, ואחרי שערערה נדרשה לעבור תהליך ארוך: "ניגשתי למכון הרפואי, הגשתי את כל הטפסים שהם דרשו, נבדקתי גופנית על ידי רופאה ועשו לי אפילו מבחן פסיכולוגי. זה בלתי נתפס. דרשו ממני פעם אחר פעם למלא טפסים חדשים ועוד כל מיני תיקונים. אני לא מסוגלת לחשוב מה עובר על אנשים 'מוגבלים' אחרים, שלא מסוגלים להילחם על זכויותיהם במדינה הזאת. בסך הכל רציתי להרגיש עצמאית יותר, אבל גרמו להרגיש כל כך מוגבלת".

לא התייאשת בדרך?

"לא. אני לא אחת שמתייאשת".

אז עכשיו יש לך רישיון?

"רק עכשיו קיבלתי את האישור ואני מתחילה ללמוד נהיגה".

הסטייל של שירי מימון

היעד הבא שלה הוא השתלבות בתחום האופנה. היא אמנם למדה מנהל עסקים וחשבונאות במשך שנתיים בקריה האקדמית אונו, אבל הגיעה למסקנה שהתחום לא מתאים לה ופרשה. "תמיד אהבתי אופנה, ותמיד הייתי מקבלת מחמאות על סגנון הלבוש שלי", היא אומרת. "יש לי את זה באופן טבעי, לא למדתי סטיילינג. אני חושבת שאם את יודעת שיש לך את זה, לכי עם זה עד הסוף".

לאיזה מעצבים את מתחברת?

"אני מאוד אוהבת את הבגדים של ג'ימי צ'ו, ובארץ מתחברת מאוד לדורית בר אור ואליאב ששון. בר רפאלי וגלית גוטמן מתלבשות נפלא בעיניי. אני גם מאוד אוהבת את הסגנון של שירי מימון ואניה בוקשטיין, כי הן מודעות למגבלת הגובה שלהן ומתלבשות בהתאם".

היום אנשים כבר לא מדברים אחד עם השני, רק מתכתבים. זה עוזר לך?

"כן, הטכנולוגיה המתקדמת מאוד מקלה עליי, אני כבר לא צריכה ללכת עם דפים, אלא פשוט כותבת בנייד מה אני רוצה. אני מקווה שהטכנולוגיה תעזור לי להכיר גברים. היה לי מישהו שאהבתי מאוד, אבל הוא פגע בי, פתאום הוא אמר שיש לו מישהי אחרת, ומאז קצת קשה לי לבטוח בגברים. קיבלתי את זה קשה מאוד, עדיין קשה לי להיזכר בזה. אני מקווה שאצליח לאהוב מישהו כמו שאהבתי אותו. אני רוצה בן זוג ראוי, שיאהב אותי איך שאני, שיבין אותי ובעיקר שיהיה אמין, כי האמון בין בני זוג הוא הדבר הכי חשוב. האמת היא שאני אוהבת שמתחילים איתי ברחוב. שיראו ישר עם מי יש להם עסק ולא יפחדו ממני. אני לא כזו מפחידה".

קרה שהתחילו איתך ברחוב ונרתעו כשגילו שאת אילמת?

"ברור, המון פעמים. קולטים שאני אילמת, עושים לי 'כן, כן' עם הראש, אומרים סליחה ובורחים. רוב הזמן אני מגחכת על זה. זה עצוב, אבל זה מביך בעיקר אותם. נרתעים ממני כאילו אני איזו מכשפה. מצד שני אני יכולה להבין אותם, אני לא נעלבת. פעם נעלבתי, היום זה כבר עובר לידי. בשורה התחתונה טוב לי, אני שלמה עם עצמי ויודעת שכשיגיע הגבר הנכון הוא יישאר ויהיה לי עולם ורוד יותר".

איך התקיים הריאיון הזה?

חן חיאוי והכתבת דינה חלוץ נפגשו בבית קפה בפארק הלאומי ברמת גן, סמוך לדירתה השכורה של חיאוי. הן ישבו זו מול זו, כל אחת עם המחשב הנייד שלה, דינה שאלה וחן ענתה בכתב ושלחה את התשובה במייל, כדי שלא יצטרכו לסובב את המסך כל פעם אחת לעבר השנייה, אלא יוכלו לנהל דיאלוג קולח. כעבור כשעתיים וחצי הצטברו אצל דינה עשרות מיילים. הנוכחים בבית הקפה, אגב, לא הפסיקו ללטוש מבטים סקרניים.