אונס בגן הילדים: "18 שנים הדחקתי, לא ידעתי לתת לזה שם. ואז זה עלה"

תמרה סטיל כהן, שהייתה רק בת 4, הותקפה מינית על ידי קרוב משפחה של הגננת. אחרי שנות הדחקה רבות הזיכרון צף ועלה, ונהפך להצגה שהיא מככבת בה

קטע מתוך ההצגה "רסיסים"
תמרה סטיל כהן. "לימדתי את עצמי לחייך כדי לא להסגיר את מה שמתחולל עמוק בפנים" (צילום: גילעד משיח)
תמרה סטיל כהן. "לימדתי את עצמי לחייך כדי לא להסגיר את מה שמתחולל עמוק בפנים" (צילום: גילעד משיח)
"אבא שלי ידע רק אחרי שצפה בהצגה הראשונה" (צילום: דובי צ'יזיק)
"אבא שלי ידע רק אחרי שצפה בהצגה הראשונה" (צילום: דובי צ'יזיק)

זה קרה באמצע תרגיל בבית הספר למשחק. תמרה סטיל כהן, שהייתה אז בת ‭,22‬ הרגישה פתאום שזיכרון נורא מן העבר הרחוק מציף אותה. "זה היה תרגיל קשה‭,"‬ היא משחזרת. "אני כבר לא זוכרת איך זה נגמר, רק שמצאתי את עצמי מחוץ לחדר, מעשנת סיגריה ורועדת. בחוץ ירד גשם ופתאום המוח שלי קיבל תשובות למה שידעתי 18 שנה. שנים הדחקתי, לא ידעתי לתת לזה שם. ברגע ההוא הכתה בי הכרה ברורה עד לרמה של מה לבשתי כשזה קרה‭."‬  

 

18 שנה עברו עד שהצליחה להשלים את חלקי הפאזל ולהיזכר בכך שנאנסה על ידי קרוב משפחה של אחת הגננות שלה, כשהייתה בת ארבע, בעיצומה של מסיבת יום הולדת לאחת הילדות בגן. היום, כשהיא בת ‭,37‬ היא מתמודדת באומץ עם הטראומה ועוסקת בה בהצגה שכתבה – "רסיסים‭,"‬ שעלתה בתיאטרון גבעתיים וצפויה לעלות גם במקומות אחרים בארץ.

 

סטיל כהן, שמתגוררת ברמת גן, היא אישה תמירה, יפה וחייכנית. "לימדתי את עצמי לחייך כדי לא להסגיר את מה שמתחולל עמוק בפנים‭,"‬ היא אומרת. ומה שהתחולל בפנים היה עצב קיומי, רצון להיות לבד והבנה של משמעות המילה אונס, "הדבר הזה שמתחיל באות ‭,"'א‬ כדבריה, ושאותו הדחיקה. "כל חיי זה הטריף אותי. תמיד אמרו עליי 'תמי ילדה מוזרה'‬ ואני הייתי מתקנת: מיוחדת. תמיד ידעתי שיש משהו לא בסדר עם קרוב המשפחה של הגננת שקשור אליי.

 

כששמו עלה קרה לי משהו בגוף שאי אפשר להסביר במילים. מה שכן, ידעתי מגיל צעיר מה זה אונס, למרות שהייתי ילדה דתייה שבחיים לא ראתה סרטים שיש בהם אפילו נשיקה. בגיל תשע ראיתי את הסרט 'הנאשמים',‬ סרט שמספר על אישה צעירה שעוברת אונס קבוצתי ותובעת לא רק את הגברים שאנסו אותה, אלא גם את אלה שעודדו את התקיפה. כשראיתי את הסרט מיד הרגשתי חלק מזה, אבל לא העזתי להגיד לעצמי שזה קרה גם לי. עד היום לא תשמעי אותי אומרת את המילים האלה‭."‬

 

ואז, בשנה השנייה ללימודים‬ צף ועלה מה שניסתה לשכוח במשך שנים. "בשנה ב' שיחקתי את אודרי במחזמר 'חנות קטנה ומטריפה‬', לאודרי יש חבר רופא שיניים אלים, ואחת מדרכי העבודה היא לעשות אימפרוביזציות על היחסים. מדובר במשהו שלא קשור לטקסט, שנועד להעמיק את הדמויות.

 

אני זוכרת את התאריך, 17 בפברואר ‭,2001‬ יום שבת. התחלתי עם הפרטנר שלי את האימפרוביזציה, שכללה אלימות והפשטה. חטפתי פנס בעין, מולנו הייתה הבמאית, סטודנטית בעצמה, שראתה שאני לא עושה כלום וחשבה שאני בסדר. גם הוא, שהיה אחד החברים הכי טובים שלי, לא עצר, אולי כי ראה שאני לא עושה כלום‭."‬

 

ואז, מה קרה?

"רעדתי לגמרי ובבת אחת התחברה לי תמונה. ראיתי את עצמי ילדה בת ארבע, לבושה במכנסיים עד הברך עם משבצות אדומות וכחולות וחולצה אדומה. פשוט ראיתי הכל‭."‬

 

תמרה סטיל בילדותה. "בבת אחת התחברה לי התמונה" (צילום: אלבום פרטי)
    תמרה סטיל בילדותה. "בבת אחת התחברה לי התמונה"(צילום: אלבום פרטי)

     

    מה ראית?

    "הייתי בגן. באותו יום היה יום הולדת לאחת הילדות. הלכתי לשירותים וכשיצאתי לא ראיתי אף אחד. הם היו בחצר ואני חשבתי שכולם ברחו לי והתחלתי לבכות. אני ממש זוכרת את עצמי בוכה. לא רחוק היה הבית של אחת הגננות, וכשקרוב המשפחה שלה נכנס לגן זה נראה לי טבעי. הוא הגיע עם חבר שלו שלא הכרתי, ועד היום אני לא יכולה להיזכר בפנים של החבר. אני גם לא יודעת בן כמה היה קרוב המשפחה של הגננת, אבל מבחינתי הוא היה מבוגר. הוא אמר שיש לי כתם על המכנסיים והוא רוצה לעזור לי להסיר אותו. זה נראה לי טבעי שהוא רוצה לעזור לי ובגלל זה הלכתי אחריו, למרות שלא ראיתי שום דבר מלוכלך. הלכנו אליו הביתה, ושם בחדר הוא עשה מה שהוא רצה, כשהחבר רואה. כשסיים הוא הלך ואני נשארתי לבד בחדר. אני לא זוכרת מה עשיתי אחר כך, איך הלכתי בחזרה לגן".

     

    איך הרגשת רגע אחרי שהתמונה החדה והכואבת הזו חזרה אלייך?

    "הייתה בי הקלה גדולה. כל החיים הרגשתי שאני מתמודדת עם משהו ולא ידעתי עם מה, תמיד הרגשתי שיש לי אובססיה למילה הזו שמתחילה בא'‬ ולא הבנתי למה".

     

    אני רואה שאת כותבת את המילה באצבע על השולחן, קשה לך להגיד אותה גם היום?

    "כן, זה לא יוצא לי מהפה, אני לא מסוגלת. מזעזע אותי מדי להגיד את זה, כי יש הבדל בין להתמודד עם זה, לעשות הצגה כזו, לשחזר על הבמה, לבין לשמוע את עצמי אומרת את המילה‭."‬

     

    אני רוצה לחזור איתך לגיל ארבע. היה לך קשר טוב עם קרוב המשפחה של הגננת?

    "הוא נהג לבוא הרבה לגן, היה עוזר, הייתה בינינו היכרות טובה, בגלל זה גם לא פחדתי ללכת איתו. לא אהבתי אותו, אבל לא פחדתי ממנו‭."‬

     

    יהיו מי שיגידו, איך אפשר לזכור מגיל כזה?

    "שיגידו. זו תופעה מוכרת שנקראת היזכרות מאוחרת והיא לא מקבלת מספיק מקום. קראתי המון מחקרים, כתבות ופסקי דין על האמינות של הדברים האלה‭."‬

     

    למה לדעתך הזיכרון צץ באיחור?

    "המוח שלי נזכר רק כשהוא ידע שהנפש מסוגלת להתמודד עם זה. היזכרות כזו קורית בדיוק בזמן שהיא צריכה לקרות‭."‬

     

    שאלת את עצמך אם זה נכון?

    "בטח, והלוואי שזה לא היה נכון, אבל זה היה זיכרון ברור כל כך לפרטי פרטים. ואז כל החלקים התחברו. הבנתי שבגלל זה אני כל החיים שלי ככה וככה וככה. פתאום הרגשתי נורמלית. אני לא מבינה איך אפשר בכלל לעשות את זה לילדה בת ארבע – לא מבחינה נפשית אלא מבחינה פיזית, אני מסתכלת המון על ילדות בגיל הזה, וזה לא הגיוני שדבר כזה יקרה‭."‬

     

    היה בך כעס?

    "כן כן וכן, על כל העולם. זה חלק מהעצב הקיומי הזה. מעצבן אותי שהדבר הזה שמתחיל בא' בכלל קיים‭."‬

     

    ועל הגננת?

    "על הגננת יש לי עדיין כעס‭."‬

     

    אז אולי עכשיו היא סוף סוף תדע.

    "היא כבר נפטרה, אבל אני חולמת שהוא יודע. אחת הפנטזיות שלי היא שיום אחד הוא יתקשר ויגיד: 'תמי אני מתנצל'".

     

    אחרי שזה קרה המשכת לראות אותו?

    "בטח. נשארתי בגן עוד יותר משנה וראיתי אותו כל הזמן‭."‬

     

    חשבת למה הוא לא ניסה לפגוע בך שוב?

    "אני חושבת שלא סיימתי להיזכר, ולא אופתע אם אזכר שהייתה יותר מפעם אחת. אבל אני לא ממהרת, הנפש שלי הגנה עליי כל כך יפה 18 שנה, כל דבר בעתו‭."‬

    הדבר היחיד שהייתי עושה הוא לשים לו פלייר של ההצגה שלי בתיבת הדואר, שידע מה הוא עשה – לא רק באותו יום, את זה הוא יודע, אלא מה הוא עשה לאורך שנים, לכל החיים. את זה הייתי רוצה שידע‭."‬

     

    תעשי את זה באמת?

    "אין לי אומץ עדיין, אבל את יודעת מה, אולי כן‭."‬

     

    תמרה סטיל כהן. "אני לא מבינה בכלל איך אפשר לעשות את זה לילדה בת 4" (צילום: גילעד משיח)
      תמרה סטיל כהן. "אני לא מבינה בכלל איך אפשר לעשות את זה לילדה בת 4"(צילום: גילעד משיח)

       

      נראה לך נורמלי שאף אחד לא עלה על זה?

      "עד עכשיו זה היה נראה לי נורמלי, כי לא דיברתי על זה, אז איך הם ידעו? היום אני חושבת שאולי כן היו להם כלים לעלות על זה. בעצם אני לא יודעת, מה שצריך לקרות קורה בזמן הנכון, גם אם זה קשה מנשוא. אם לא הייתה הזוועה הזו, לא הייתה ההצגה האהובה שלי‭."‬

       

      מתי שיתפת את ההורים שלך במה שקרה?

      "אבא שלי ידע רק אחרי שצפה בהצגה הראשונה. לפני שנתיים העליתי גרסה שונה להצגה, עם שם אחר ושחקנים אחרים. אחרי חמש הצגות החלטתי לשנות אותה לחלוטין, הפקתי אותה שוב והעליתי אותה בדצמבר האחרון בפסטיבל 'האזרח כאן' בתיאטרון 'קרוב' של ניקו ניתאי‭."‬

       

      איך אבא שלך הגיב? הוא ישר הבין?

      "הייתי חייבת לדעת אם הוא הבין, אז שאלתי אם הוא ידע שזה קרה לי. הוא אמר לא, ובזה נחתמה השיחה ומאז לא דיברנו על זה‭."‬

       

      ואמא?

      "סיפרתי לה קצת אחרי שנזכרתי, ומאז ועד היום לא דיברנו על זה. למעשה, גם אני לא יודעת לדבר על זה, ולכן זה לא עולה ביני לבין אמא שלי או האחיות שלי‭."‬

       

      ולבן הזוג שלך, מתי סיפרת?

      "אני עם דן כבר תשע שנים, שמתוכן שש שנים וחצי אנחנו נשואים. כשהיינו יחד כמה חודשים הרגשתי נוח לשתף אותו. זה היה לילה מיוחד, יום העצמאות, שתינו קצת ואז סיפרתי לו. זה לא היה מובן מאליו, כי לפני שעלתה ההצגה יכולתי לספור על כף היד את מספר האנשים שידעו. לבני זוג קודמים לא סיפרתי. כששיתפתי אותו הרגשתי שהוא יקבל אותי למרות זה‭."‬

       

      קורבנות רבים חוששים לספר לבני הזוג.

      "ברור. את 'פגומה' חס ושלום. אני לא חושבת כך, אבל בעבר זה עבר לי בראש. תחשבי איך החברה מקבלת את זה‭." ‬

       

      איך הוא הגיב?

      "היה לו קשה, וזה עוד היה בשלב ששנינו לא ידענו עד כמה אני הולכת להתעסק בזה‭."‬

       

      חזרתי לעשן

      ההתעסקות הזאת כוללת, כאמור, את ההצגה שכתבה, המבוססת על חייה. בהצגה היא מגלמת את נועה, סטודנטית למשחק שסוד מהעבר קבור עמוק בתת המודע שלה, אך משפיע על חייה. לנועה יש בן זוג קנאי ואלים (גולן גרוס) ואילו הבמאי עידו (מגלם אותו בועז נחום) הוא מי שמציע לה בהצגה כתף תומכת וגם תפקיד ראשי, עד שבחזרה גנרלית אחת עולה הסוד מנבכי נשמתה.

       

      "כשהבמאי של ההצגה, פיליפ דומרב, קרא את המחזה, השאלה הראשונה שלו הייתה אם מדובר בי. השחקנים הבינו לבד ואני אסירת תודה להם על הרגישות. הם מבינים שזה לא פשוט לי. דן כהן, בעלי, שכתב את המוזיקה להצגה, מצא עצמו בסיטואציה לא פשוטה: לא רק שהוא חי עם נפגעת תקיפה מינית, היא גם חיה את זה על הבמה. אני המפיקה והמשווקת של ההצגה, זה פול טיים ג'וב, והוא עושה את זה בכל כך הרבה רגישות שאני לא יודעת איפה הייתי בלעדיו‭."‬

       

      זה שינוי קיצוני: להדחיק שנים, לא לספר אפילו לקרובים אלייך ופתאום לעלות עם זה על במה.

      "זה קשה, ועדיין בחרתי 'לצאת מהארון' בהצגה. חזרתי לעשן שבועיים לפני שעלינו. ככל שהזמן התקרב, עלו בי המון רגשות, פחד מטורף ממה שזה יעשה לי. בעלי אמר 'את לא רוצה להרחיק מעצמך קצת את החוויה? למה זה צריך להיות ממש שחזור‭,'?‬ כי באחת הסצנות רואים אותו פוגע בי בדיוק כמו שאני זוכרת‭."‬

       

      למה החלטת לקרוא להצגה "רסיסים‭?"‬

      "דן בעלי הציע את זה ברוב גאוניותו. אנחנו מדברים גם על רסיסי מידע וגם על רסיסים שנשארו בנפש ותמיד יישארו שם, רק שהיום אני חיה איתם בהשלמה‭."‬

       

        (צילום: איתן טל)
        (צילום: איתן טל)

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד