אנחנו נמצאים בישורת האחרונה של אוגוסט ואצל רוב ההורים ניתן לזהות חיוך דק של אופטימיות זהירה. אנחנו האבות חולקים בינינו שותפות גורל של חיילים שהיו יחד בקרב, ניהלו מלחמת חפירות ושרדו כדי לספר. אני בתקופה שבה בא לי לצאת בריצה לרחוב ולצעוק: "עשיתי את זה! אני חי", אבל ליתר ביטחון אני אחכה ל-1 בספטמבר.
ארזתי לבד. וגם סחבתי
הבשורה הטובה של הקיץ הזה היא שלא הייתה מלחמה אמיתית במדינה, שזה תמיד נחמד. הבשורה הרעה, לפחות מבחינתי, היא המצב בחוף הים. לא ברור מתי ואיך, אבל בזמן האחרון, בכל פעם שאני שומע "אבא, בוא נלך לים", אני מתחיל להשמיע צפירות עולות ויורדות.
זה מתחיל בבית, עם התארגנות שנמשכת שעות. אחרי שהחלטנו שאנחנו "טראוול לייט", מתחילים הדיונים: האם מספיק לקחת דלי, כף ומגרפה או שהיום נהיה לארג'ים עם הילדים וניקח גם מסננת? ומה לגבי סידורי הישיבה? לי מספיקה המגבת שנפלה לנו למזוודה בקלאב בבודרום, אבל אשתי הסטייליסטית צריכה כיסא מתקפל. מה שאומר שאני צריך לרדת למחסן. מה שאומר שאני אצטרך להביא משם גם את השמשייה, את המתנפחים ואת הצידנית. מה שאומר שהגיע הזמן לדבר על האוכל. זה מתחיל בקטן. כמה פירות ופלחי אבטיח. אחרי כמה דקות זה כבר סנדוויצ'ים וחטיפים וזה נגמר בשניצלים, ירקות חתוכים, ממרחים ופיתות, שחוסים בצל התירוץ "שיאכלו כבר שם ונגמור עם זה". רק כשאתה מחנה את האוטו ומתחיל את מסע הכומתה לחוף, אתה מבין שאולי היה עדיף להזמין קייטרינג וכמה סבלים.
טיול רומנטי בשעת שקיעה
אבל המסמר האחרון ננעץ בשבת. מי שרוצה להבין עד כמה המדינה גדלה מוזמן להגיע לאחד מחופי המרכז בסוף השבוע. על רצועה צרה מצטופפים אלפי אנשים שמשחקים אותה נהנים. הצפיפות היא תוצאה של הריבוי הטבעי של האזרחים ושל הקבלנים שבונים כמעט עד קו המים. אני משער שאלה דירות לדייגים.
החוף היה עמוס ולא היה מקום לשבת ומי שישב לא רצה לקום. במקום להתעסק במס הנפסד על משכירי דירה שלישית, הייתי מציע לכחלון להטיל מסים על פורשי מחצלת שנייה. מדובר באנשים אינטרסנטים וחסרי מצפון, שדוחקים מהחוף זוגות צעירים שידם אינה משגת לשכור מיטת שיזוף או כיסא נוח.
משפחתי האהובה, חמש נפשות בלי עין הרע, נאלצה להצטופף על יחידת קרקע של מטר על שניים, אבל יש גם פלוסים כשיושבים כל כך קרוב. למשל, כשהבת שלי פיהקה, גיליתי אצלה חור בשן. אצל הבן זיהיתי בצבוץ של שערה ראשונה בחזה. רגע ראשון של נחת.
רגע שני של נחת נרשם כשבנינו ארמון בחול. הרגע הסתיים כשילד לא מזוהה שעבר באזור החליט לדרוך עליו. דיברתי עם ג'יי.קיי רולינג והיא הבטיחה לשלב את הפושע הקטן בספרה "הארי פוטר והילד המקולל". רצנו יחד למים להירגע, אבל בדיוק כששקית של רמי לוי נכרכה לי על הרגל, המציל הודיע ששירותי ההצלה הסתיימו, הים מסוכן ולפני שעה מישהו טבע, אז ויתרנו.
לקראת השקיעה אני ואשתי יצאנו לטייל. אנשים כבר התחילו להתקפל ולעיננו התגלה מחזה מרהיב. עשרות בקבוקי פלסטיק, פחיות רדבול, גרייגוס, שקיות חטיפים, גלעיני ליצ'י ותלוליות של קליפות גרעינים קישטו את החוף והעניקו לו מראה אקזוטי. זה היה נראה כאילו משאית זבל תעתה בדרך והחליטה להתרוקן עלינו. מישהו שהזדעזע כמוני אמר שזה הכל בגלל שדרעי ביטל את התשלום בחופים. "מה אכפת לו", הוא אמר. "הוא יש לו בית נופש בספסופה".
הילדים רצו להישאר. ערכת הקריוקי שהביאו החבר'ה לידינו ובמיוחד עוצמת הווליום, הקסימה אותם, אבל אחרי שדרכתי על קליפות אבטיח שמישהו החביא בחול, החלטתי שמספיק נהנינו ליום אחד וצריך ללכת הביתה. אולי נחזור בחגים.
