צילום: שי יחזקאל
    מנטה

    גלגל הזהב: שני בלוך, בת 37 ואם לשלוש - רוכבת אופניים אולימפית

    למרות הפסקה של 10 שנים, 3 לידות והגיל הלא צעיר – שני בלוך מזנקת היום במרוץ רכיבת אופני כביש באולימפיאדת ריו. אנחנו נחכה לה בתום 141 קילומטרים

    "פשוט התעוררתי בוקר אחד, והרגשתי געגוע מטורף לאופניים - למרוץ, לאדרנלין, לתחרות. רק רציתי שמישהו ישים אותי בקו הזינוק". שני בלוך (צילום: אוהד רומנו)
    "פשוט התעוררתי בוקר אחד, והרגשתי געגוע מטורף לאופניים - למרוץ, לאדרנלין, לתחרות. רק רציתי שמישהו ישים אותי בקו הזינוק". שני בלוך (צילום: אוהד רומנו)
    "אני מרגישה שיש שינוי פיזי בין התחרויות בגיל 20 לתחרויות בגיל 37. אני הרבה יותר עייפה ולוקח לי יותר זמן להתאושש" (צילום: אוהד רומנו)

    רוצה גיליון של מנטה הביתה, חינם וללא כל התחייבות?

     

    בזמן שאתם קוראים את הריאיון הזה, שני בלוך (37) עושה את דרכה לנקודת הזינוק במרוץ רכיבת אופני כביש באולימפיאדת ריו (7 באוגוסט, שעה 18:15) . רגע לפני שהמריאה לייצג את ישראל, הוצאנו אותה למסע בין התחנות בחייה, שהפכו לסיפור אהבה מוטרף ובלתי אפשרי עם זוג אופניים.

     

    תחנה 1: לרוץ מהר, לא לוותר

    "תמיד הייתה לי תשוקה לספורט. כבר בבית הספר היסודי המורה לספורט הבינה שאני טובה בהרבה מאוד ענפים. היא עזרה לי להתחבר לכדורגל, לאתלטיקה ולמשחקי כדור. הייתי פעילה בהמון חוגי ספורט. אני זוכרת את עצמי כילדה בת עשר. בשבת בבוקר, כשכולם עדיין ישנו, הייתי יוצאת לפארק עם מחבטי טניס, מים ופירות. הפארק היה קרוב לבית, ואני הייתי עוברת מטניס לריצה, לכדורגל, לכדורסל וחוזרת הביתה אחרי שלוש שעות. כל כך אהבתי ספורט, שהמנהלת בבית הספר נהגה לשלוח אותי להביא טפסים לבית הספר השני כי ידעה שאטוס בריצה את הגבעה שבין שני בתי הספר. היא תמיד הופתעה מהמהירות שבה הייתי מגיעה חזרה.

     

    "התחלתי לרכוב בגיל תשע על אופני BMX פשוטות. זה התפתח לאהבה גדולה אבל גם לקושי גדול בגלל גילי הצעיר. לתחרותיות התוודעתי בימי ספורט, תחרויות ריצה ובייסבול. לאט־לאט גיליתי שאני אוהבת תחרות. מאוד קשה לנצח, אבל היה לי חשוב להוציא מעצמי הכל. הבנתי את הדרך שאני צריכה לעשות כדי להגיע לנקודה מסוימת - לעשות את העבודה, להתאמן, להגיע מוכנה. היו תקופות שלא התחשק לי לקום בבוקר, אבל בכל זאת הייתי קמה. בכל פעם שרציתי לפרוש, שאלתי את עצמי 'איך אני אעזוב את החלום?'".

     

    תחנה 2: אליפות לפני הגיוס

    "כשהייתי בת 15 חזרנו לארץ. הנחיתה הייתה קשה. ידעתי עברית, אבל לא ברמה די טובה לקריאה ולכתיבה. התחילו הבגרויות ומאוד התקשיתי. למזלי, בתיכון אורט בקריית ביאליק שבו למדתי מטפחים ספורטאים. התחלתי להיות פעילה בכל הענפים. הייתי אצנית טובה, נרשמתי לווינגייט, והתחלתי לבנות את עצמי ואת הגוף שלי. זאת הייתה תקופה מתישה של בגרויות ואימונים. בסופו של דבר סיימתי עם בגרות מלאה.

     

    "לפני הגיוס לצה"ל זכיתי באליפות ישראל בריצות שדה ונסעתי לאליפות העולם לתיכונים שנערכה בטורקיה. בצבא שירתתי כמדריכת כושר קרבי, ובמהלך השירות השתתפתי בטריאתלון, שם נחשפתי מחדש לעולם הרכיבה. זאת הייתה תקופה נהדרת, אבל הבנתי שאני לא חזקה מספיק בשחייה, ובטריאתלון זה פותח פער משמעותי שאי אפשר לסגור בריצה וברכיבה. למרות זאת ניצחתי באליפות ישראל בטריאתלון בשנת 2000, כנראה בזכות העובדה שמסלול הרכיבה היה קשה במיוחד למתמודדים האחרים, והצלחתי לצמצם את הפער".

     

    תחנה 3: התגלית האיטלקית

    "הגעתי לאליפות אירופה בפורטוגל ולא ניצחתי, אבל הבנתי משהו חשוב: חלק גדול מהבגרות זה להבין במה אני לא מספיק טובה. בתור ילדה בת 20 שהשקיעה יותר משנה בחיים האלה, היה לי קשה לקבל את זה. הייתי קצת מבולבלת. יאיר בן עמי, המאמן שלי אז, שכנע אותי להתמקד במה שאני באמת טובה בו. נסעתי לשבועיים למחנה אימונים של אופני כביש באיטליה. שם גילו לי שאני למעשה רוכבת אופניים ושאפשר לבנות מזה משהו. פגשנו שם אישה בשם אליאנה, עם לב ענק, אהבה לישראלים ולספורטאים, ובמיוחד לרוכבי אופניים. היא ראתה את הפוטנציאל שבי, הרימה טלפון למאמן קבוצה שהיא מכירה, הצליחה לסקרן אותו, והוא צירף אותי לשלושה ימי מרוץ עם רוכבי אופניים איטלקיים. סיימתי ראשונה בקבוצה.

     

    "כל המשברים שלי קשורים באמהות. כל כך קשה לשמוע 'אמא את מחר טסה', 'אמא את מחר עוזבת'. זה כמו סכין בגב. מה ילד בסך הכל רוצה? שאמא תהיה איתו ותכין לו חביתה בבוקר ותחבק אותו"
    "נשארתי באיטליה שנתיים, כשהמטרה הייתה ג'ירו ד'איטליה - מרוץ אופני הכביש השני בחשיבותו בעולם, אבל אחרי שנתיים הגעגועים ניצחו וחזרתי ארצה. התחלתי ללמוד בווינגייט ואז שוב חזרתי לקבוצת הרוכבים באיטליה. הגעתי למקום ה־25 במרוץ במילאנו סן רמו וכך התקבלתי לטור דה פראנס ב־2002".

     

    תחנה 4: ויוה לה פראנס

    "הייתי מאוד נרגשת ומאוד אופטימית לקראת הטור דה פראנס. הבנתי שזה מה שאני - אני רוכבת אופניים, למרות הקשיים, למרות ההפסקה, למרות חוסר הביטחון. אני חזקה, אני פייטרית, אני לא מוותרת. המרוץ נמשך שבועיים והוא מהקשים בעולם. הגעתי למקום ה־18 וקיבלתי הצעה להישאר בקבוצה האיטלקית עוד חמש שנים, אבל בחרתי בישראל".

     

    תחנה 5: פרישה ומשפחה

    "ב־2004 נסעתי לאליפות העולם בקנדה. נדבקתי שם ממישהו בהצטננות חריפה והגעתי לאליפות חולה. סיימתי אותה במקום ה־39 והבנתי שלאולימפיאדה באתונה כבר לא אגיע. אז תליתי את האופניים. לא הרבה זמן אחר כך הכרתי את בעלי, שי דוידוב, ונולדו לנו שלוש בנות – נגה, היום בת 7, והתאומות עמית ורותם, היום בנות 4.5. יש לנו ילד נוסף, אוהד, היום בן 18, מנישואיו הקודמים של שי".

     

    תחנה 6: חיי משפחה ואימונים

    "בווינגייט עברתי הכשרה כמאמנת כושר ושם גם הכרתי את יאיר קרני, מייסד 'דרך הכושר לחיים' – תוכנית שמקנה לאנשים 'רגילים' אהבה לספורט ולגוף שלהם. אף פעם לא רציתי להיות מאמנת מקצוענית נורמטיבית - רציתי להעביר לתלמידים את האהבה שלי לספורט. את ההרצאות העברתי לא פעם תוך כדי הליכה ועבדתי בעיקר עם נשים. בבוקר הלידה של בתי הבכורה עוד עשיתי הליכה של 15 קילומטר. אחריה ירדו לי המים".

     

    תחנה 7: חזרה והתרסקות

    "אני לא יכולה להצביע על אירוע מכונן, לא ראיתי איזה סרט, לא הייתה לי שיחה עם אף אחד. פשוט התעוררתי בוקר אחד ב־2014, התאומות שלי היו בנות שנתיים, והרגשתי געגוע מטורף לאופניים - למרוץ, לאדרנלין, לתחרות. רק רציתי שמישהו ישים אותי בקו הזינוק. עכשיו. כמו שאני, עם הבנות, עם הבעל. שאלתי את שי מה דעתו שאחזור להתחרות והוא פשוט אמר 'יאללה'. התקשרתי לצחי בויגן, שהפך למאמן האישי שלי, ושאלתי אם אפשר להצטרף לקבוצה שלו. הוא מאוד שמח. בספורט הזה לגיל יש פחות משמעות. הוא רצה לבדוק איפה אני עומדת מבחינת כושר - בכל זאת הייתי אחרי לידות. הגוף משתנה. הכושר שלי ירד קצת.

     

    "נרשמתי לאליפות העולם בספרד – מרוץ חד יומי במסלול של 130 ק"מ. אבל לפני כן עברתי במרוץ יוקרתי בצרפת ובו חוויתי התרסקות של ממש - רוכבת אחת איבדה ריכוז, התרסקה, וכולנו התרסקנו אחריה כמו באפקט דומינו. ניסיתי להמשיך אבל היו כל מיני כשלים טכניים והרמתי ידיים. הבנתי שאין טעם להמשיך כי כולם כבר עברו אותי. הייתי מאוד מאוכזבת שלא סיימתי, אבל זה חלק מהספורט הזה - כל רוכב יודע שלא הכל תלוי בו. מספיק חוסר ריכוז של מישהי כדי שכולנו ניפול, ויש גם תקלות טכניות או תקלות אישיות.

     

    "אני זוכרת שהיו לי בערך שעתיים שבהן היו לי מחשבות על כך שאולי אני לא טובה מספיק, למרות שהסיבות שלא סיימתי היו טכניות. המחשבות האלה התרוצצו בין האכזבה מהמרוץ ובין רגשות האשם הנוראיים כאמא".

     

     

     

     

    "חיכיתי שהמרוץ יסתיים ושאלתי את עצמי אם לא קפצתי מעל הפופיק. פתאום מאוד התגעגעתי לבנות". שני בלוך (צילום: אוהד רומנו)
      "חיכיתי שהמרוץ יסתיים ושאלתי את עצמי אם לא קפצתי מעל הפופיק. פתאום מאוד התגעגעתי לבנות". שני בלוך(צילום: אוהד רומנו)

       

      תחנה 8: להתאהב מחדש

      "בעקבות העבודה של שי נסענו לחיות בסקוטלנד. רכבתי שם במרחבים עצומים של ירוק. אין לחץ של מכוניות מסביב, הייתי חופשייה לגמרי, בלי דאגות. מכיוון שלא הכרתי את האזור הייתי בונה לי מסלולים עם מפות. לא יכולתי לרכוב הרבה כי קפוא שם. הייתה לי תחושה של רוכבת בפנסיה. אבל יום אחד צחי התקשר וקרא לי להירשם לטור ערד (מרוץ האופניים הישראלי שמושך רוכבות מכל העולם – ש"ש).

      "בגיל 37 אני הרבה יותר עייפה, לוקח לי יותר זמן להתאושש. מצד שני, אני הרבה יותר בוגרת ולוקחת את הדברים הרבה יותר בפרופורציה. יש לי את החיים שלפני ואחרי קו הזינוק. יש לי את המשפחה שלי"

      הוא חיפש רוכבת שתוכל להשיג מספיק ניקוד כדי להגיע לקריטריון של האולימפיאדה בריו. זאת הייתה הצעה מאוד מפתה ולקח לי זמן להבין שאם אני זוכה בערד, אני בעצם נוסעת לאולימפיאדה. ביקשתי יומיים כדי להתייעץ עם המשפחה, ושי, כמו שי, פשוט שלח אותי להתאמן. היה לו ברור שאני עושה את זה.

       

      "התחלנו לחפש ספונסר ופניתי לאסף דנצינגר (מנכ"ל נובוקיור, חברת הביומד הישראלית – ש"ש), שהיה אחד האנשים שאימנתי באופן אישי במשך שנים רבות. אי אפשר להתחיל אימונים לקראת אולימפיאדה בלי ספונסר פרטי, יש המון הוצאות, טיסות, אופניים, ציוד. לאיגוד האופניים יש תקציב מסוים, אבל לא מספיק. אחרי הכל, אנחנו לא כדורגל או כדורסל - אנחנו אופניים. אני צריכה תקציב כדי לרכוש את הציוד הכי מקצועי. האופניים שלי שווים 40 אלף שקל, אז להחליף כל גלגל זה אלפי שקלים, ועוד לא דיברנו על ביגוד ונעליים. שי, צחי ואסף הם המעטפת שלי. הם עוזרים לי להגיע למקסימום שלי".

       

      תחנה 9: להגיע לחלום

      את טור ערד סיימה בלוך עם 86 נקודות, ניקוד שאמנם הכניס אותה למאה הראשונות בעולם, אבל לא הספיק כדי להגיע לאולימפיאדה. אז היא התחילה לנסוע לתחרויות בתאילנד, אסטוניה וצ'כיה, שם פגשה במשבר הראשון. "היה יום הולדת לנגה, ושי עשה הכל - הפעיל כיתה שלמה של ילדים. כל המשברים שלי קשורים באימהות. כל כך קשה לשמוע: 'אמא, את מחר טסה', 'אמא, את מחר עוזבת'. זה כמו סכין בלב. מה ילד בסך הכל רוצה? שאמא תהיה איתו ותכין לו חביתה בבוקר ותחבק אותו. זה גם מה שאני רציתי באיזשהו מקום. שי שוב עודד אותי שהכל בסדר. כל הטיסות האלה, תאילנד, צ'כיה, המרוצים, אני אורזת ומקפלת, ושוב אורזת ומקפלת. אני מותשת, לא מצליחה להביא את הנקודות. התסכול גומר אותי. אני מרגישה שאני מאכזבת אנשים שכבר רוצים לראות אותי בריו. ספורט תחרותי הוא ספורט קשה, ותמיד יש איזו מחשבה שאולי מישהי אחרת הייתה מגיעה לניקוד טוב אם הייתה נוסעת לתאילנד. חזרתי הביתה עם תחושה של סוף.

       

      "אבל בסוף בזכות פינלנד הצטבר הניקוד המתבקש. זה היה טור של שלושה ימים. המאמנים הרגישו שאם אגיע מפוקסת, אצבור עוד נקודות. ואכן כך היה. נסענו כמה אנשים ביחד וזאת ממש הייתה עבודה קבוצתית. הגעתי למקום השלישי בטור וצברתי 22 נקודות. זה ההישג הכי טוב שהיה אי פעם למדינה. הגעתי ל־85 בדירוג העולמי אבל אז היו עוד מרוצים שהביאו אותי למקום ה־88 בעולם. המטרה הושגה - אני רוכבת אולימפית".

       

      תחנה 10: רגע לפני ריו

      "אני מרגישה שיש שינוי פיזי בין התחרויות בגיל 20 לתחרויות בגיל 37. אני הרבה יותר עייפה ולוקח לי יותר זמן להתאושש. מצד שני אני הרבה יותר בוגרת ולוקחת את הדברים הרבה יותר בפרופורציה. יש לי את החיים שלפני ואחרי קו הזינוק. יש לי את המשפחה שלי".

       

      בלוך על מסלול המספרים

      שני בלוך בת 37, מה שהופך אותה למשתתפת המבוגרת ביותר בנבחרת הישראלית לאולימפיאדה. היא שורפת 2,500 קלוריות ב-4 שעות אימוני רכיבה ביום. 4־3 אימונים נוספים בשבוע היא מקדישה לאימוני ליבה, משקולות ומתיחות. היא התאמנה לאולימפיאדת ריו 8 חודשים ורכבה 80־12 ק"מ ביום, שהם 450־600 ק"מ בשבוע, ובסך הכל 18,600 ק"מ. בענף רכיבת אופני כביש באולימפיאדת ריו יתחרו 67 רוכבות מ־38 מדינות. זו הפעם הראשונה שבה ישראל זוכה לייצוג בענף אופני הכביש מאז 1960. אורך מסלול המרוץ האולימפי הוא 141 ק"מ. הנקודה הגבוהה ביותר במסלול היא בגובה 500 מטר. בלוך מדורגת במקום ה־88 בעולם.

       

      רוצים לדעת באיזה מקום סיימה בלוך את המירוץ ומי התרסקה על המסלול רגע לפני מדליית זהב?

       

       

       
      הצג:
      כל התגובות לכתבה "גלגל הזהב: שני בלוך, בת 37 ואם לשלוש - רוכבת אופניים אולימפית"
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד