העיתונים הכלכליים הקדישו בשבוע האחרון כותרות רבות לעסקת הענק, שבמסגרתה יימכרו 80% מחברת "כתר פלסטיק" תמורת 1.4 מיליארד דולר. כתר, שהחלה את דרכה ב-1948 כבית מלאכה לצעצועים בשוק הפשפשים ביפו והפכה להצלחה בינלאומית, מזוהה יותר מכל עם מוצרים שימושיים במחירים נגישים. הגישה המעשית הוכיחה את עצמה מבחינה כלכלית, אך לא רבים יודעים על התפקיד שמילאה החברה, ובייחוד סמי סגול, בעליה, בחיזוק סצנת העיצוב המקומית.
בשונה מתעשיינים ישראלים אחרים, שמתמקדים בייצור ולא בעיצוב, סגול יזם ומימן תוכנית התמחות שנקראה d-Vision, והיא אירחה והכשירה עשרות רבות של מעצבים, בוגרי הפקולטות בבתי הספר השונים. ערוץ העיצוב של Xnet ביקש מהמעצב והפרופ' לעיצוב תעשייתי עזרי טרזי, שעמד בראש התוכנית במשך שבע שנות קיומה, לספר על עבודתו לצד סגול.
"במאי 2005 התקשר אלי סמי וביקש שניפגש", מספר טרזי. "בטלפון הוא סיפר על תוכנית התמחות ל-40 מעצבים שהוא רוצה להקים בכתר, כדי לשנות את הכיוון של החברה, למוטת חדשנות ועיצוב. בגלל סגנון הדיבור שלו, שהוא אסוציאטיבי, חשבתי שהוא מדבר במטאפורה, ולמעשה הוא לא מתכוון ל-40. בדרך לפגישה אפילו חשבתי שאולי הוא התכוון לארבעה מעצבים בכל שנה, שזה נראה לי סביר לקצב קליטה של מעצבים בחברה כמו כתר".
השניים כמעט ולא הכירו לפני כן. הם רק נפגשו באפריל אותה שנה בשבוע העיצוב במילאנו, שם הציג טרזי סדרת שולחנות. בפגישה הבאה, שבה השתתף גם טל סנדר, נשיא הקבוצה, הופתע טזרי להבין את גודל הפרויקט: "סגול שאל אותי איפה לדעתי כדאי למקם את התוכנית, ואני הצעתי מקומות ליד הים, שבהם אפשר לראות את האופק הרחוק. התכוונתי לנמל תל אביב או לנמל יפו, שהיה אז בתהליך שיקום. לאחר כמה שבועות סמי בישר לי שהוא שוכר וילה עצומה על חוף הים בהרצליה פיתוח, וביקש שאגיע לסייע בתכנון השיפוץ של המקום. לצוות של הקבוצה הצטרפה ציפי קונדה, שהייתה מנהלת בית ספר תיכון מיתולוגית, ואפי חיימוף, שהוא מנהל הפיתוח של קבוצת כתר. התברר כי סגול וכל צוות ההנהלה הולכים להתמקם בחצי הדרומי של הווילה, בצמוד לפרויקט שקיבל את השם d-Vision ושהוגדר מפורשות כפרויקט אסטרטגי של הקבוצה".
מה היה החזון של סגול?
"שיש צורך לקדם מעצבים איכותיים שמכירים לעומק את העיצוב בתצורה התעשייתית שלו, בייצור המוני. ההתמחות נועדה למעצבים שסיימו בהצטיינות את הלימודים באקדמיות כמו בצלאל, HIT ושנקר. במקביל ניתנה להם הזדמנות לקדם את עצמם ולהציג את עבודותיהם בתערוכות עיצוב במילאנו, באיינדהובן ובישראל. בהתחלה זה נשמע טוב מכדי להיות מציאותי: ההשקעה של כתר כללה מלגה ללימודי תואר שני בעיצוב, ושכר חודשי על עבודה בווילה מהממת על שפת הים. חלום? כן. זה היה דומה מאוד לחלום".
בעצם, כמה מתוך העיצובים של כתר נעשים בישראל?
"מרביתם, למרות שזו קבוצה בינלאומית. עשרות מעצבים ישראלים עבדו ועובדים עם הקבוצה בפיתוח מוצרי פלסטיק בתחומים שונים, ממחסני גינה ועד צעצועים. מסביב למעצבים שעובדים 'אין האוס' יש משרדי עיצוב שמסייעים בהתאם לפרויקטים השונים וללחץ שקיים בקבוצה. d-Vision הייתה מעבדת עיצוב ותכנון של משימות מיוחדות, עם חופש יחסית גדול לפעול בתחומים חדשים ולחדש בתחומים קיימים".
לדברי טרזי, בתחום העיצוב התעשייתי – בשונה מדיזיין-ארט או מייקרים – אין לכתר מתחרים בעולם העיצוב הישראלי, בגלל כמות הפרויקטים הגדולה. "ההשפעה אף גדולה ממה שנראה על פני השטח", הוא אומר. "מעצבים שפרשו מהקבוצה הקימו משרדי עיצוב, עבדו עם חברות נוספות בתחום ואף יזמו הקמת חברות חדשות. חלק ניכר מבוגרי התוכנית נשארו בכתר כמעצבים, מנהלי פיתוח וגם כעוזרי ניהול בכירים. הקבוצה בחרה מכל מחזור את המצטיינים וקידמה אותם לתוך החברה".
אילו מעצבים גדלו ב- d-Vision?
"בסך הכל עברו בשבע שנות התוכנית כ-75 מעצבים צעירים. מתוכם אפשר לציין את קבוצת פריים של דויד קלר, עמרי בר זאב ואיתי אמיר, דניאל הורוביץ (מעצב ראשי של חברת טיינילאב), ענבל כהנר (המעצבת הראשית של ענקית ריהוט החוץ SCANCOM), ליאורה רוזין (מרצה בכירה בבצלאל ומעצבת בקבוצת אוסם), דפי רייס דורון (למדה ב RCA והציגה השנה במילאנו), ניצן דבי (שעובדת בסטודיו של נאוטו פוקאסאווה ביפן), ניר מאירי (שפועל היום בלונדון) טל מור (דוקטורנט ב RMIT אוסטרליה), דור כרמון (מעצב רהיטים, כולל בית האח הגדול), ורבים אחרים שהתמצבו בתעשייה ובאקדמיה".
מאיפה לדעתך המחויבות של סגול לעניין?
"המרכיב הראשון הוא לדעתי התחושה שבוגרי אקדמיות מתקשים להשתלב בתעשייה בגלל הרצון של האקדמיה לדחוף ליצירה רדיקלית אוונגרדית, והחוסר בהענקת כלים מעשיים ומקצועיים במונחי השוק. את החוליה המגשרת הזאת היה חשוב לסגול לסגור לא רק עבור כתר, אלא עבור התעשייה הישראלית בכלל. המרכיב השני היה אסטרטגי. סגול הבין כי המרכיב העיצובי הופך ממרכיב שיווקי להכרח אסטרטגי עבור כל חברה שמייצרת מוצרי צריכה. לכן הוא מיקם את d-Vision בלב משרדי ההנהלה, כך שהיא תשדר גם פנימה את חשיבות החדשנות והעיצוב למטרותיה של החברה. כתר הצטיינה ביעילות תעשייתית, אך מיצוב מרכיב החדשנות כליבה אסטרטגית העניק לה יתרון תחרותי אדיר".
אז למה נסגרה התוכנית בסופו של דבר?
"משום שמשרות העיצוב של הקבוצה התמלאו. סגול התכוון לקלוט מעט מעצבים מכל מחזור אך כבר במחזור הראשון התקבלו לעבודה 10 מתוך 15 הבוגרים. היה חבל לקבוצה לאבד אנשים טובים כל כך. תוך שבע שנים התקבלו הרבה יותר מעצבים לחברה מתוך התוכנית ממה שתוכנן. זה היה מאוד מחמיא, אך בסופו של דבר התוכנית מילאה את הייעוד שלה. במקביל נמכרה הווילה ואני יצאתי לשבתון אקדמי, כך שכל הסימנים הראו שצריך לסגור. לדעתי, רוח השינוי כבר הוטמעה בקבוצה, ועד היום בוגרי התוכנית מובילים ועולים בה בסולם הדרגות והאחריות".
יש היום בישראל משהו שדומה למסגרת הזו?
"לא, לצערי".
מבצלאל לטכניון
הקיץ עוזב טרזי את בצלאל, אחרי 20 שנה שבהן מילא, בין השאר, את תפקיד ראש המחלקה לעיצוב התעשייתי וייסד את התוכנית לתואר שני בעיצוב. את שנת הלימודים הבאה יעביר בטכניון.
"המשימה שלקחתי על עצמי היא להקים בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון מעבדה לעיצוב, אינטראקטיביות ומדיה חדשה. הטכניון מכוון מדע וטכנולוגיה, אך מה שחסר בו כרגע זה חיבור בין עיצוב וטכנולוגיה. במוסדות מקבילים בעולם, כמו MIT או Stanford, וכמעט בכל אוניברסיטה טכנולוגית מובילה, בונים את החיבור של עיצוב כמרכיב אסטרטגי שיחבר את הטכנולוגיה למשתמש. הטכניון יושב בצומת בין חברות טכנולוגיה עילית, תעשייה מסורתית, רפואה, מזון, רכב, חלל, ועוד תחומים שהמכלול שלהם הוא ייחודי. וצריך לזכור שהוא מקים בימים אלה שתי שלוחות: האחת היא קמפוס של הטכניון בסין, והשני, בניו יורק, הוא קמפוס בשיתוף עם אוניבסיטת קורנל. החדשנות היא הבסיס של שני הקמפוסים הללו, ואין ספק שנצטרך להתחבר לרשת הזאת כדי להעצים את האפשרויות של הסגל והסטודנטים".
נשמע מלהיב. למי מיועד המסלול?
"המעבדה מיועדת לשני סוגי קהלים. לבוגרי עיצוב מצטיינים המחפשים חיבור לטכנולוגיה ומדע, ולבוגרי הנדסה ומדע שמחפשים חיבור למעצבים כדי לממש את הפנטזיות שלהם. שם נמצאות האפשרויות החדשות של העיצוב להשפיע על העתיד. כך שהציפיות שלי הן מאוד גבוהות גם ברמה האישית. אני חוזר להיות סוג של תלמיד, שזה הכי כיף".
