לפני שנה עמדה הבמאית סיון מורג (40) מול המראה עם בתה הבכורה יהלי. "אמא, למה יש לך קמטים?", שאלה יהלי. "כי אני מתבגרת וזה מגיע עם הגיל", השיבה מורג. "זה בטח נורא כואב להתבגר", אמרה הבת.
מבחינת מורג זה היה רגע מכונן. "הבנתי שיש ילדה קטנה שמסתכלת עליי וסופגת אותי", היא אומרת. "ואם ארגיש שאני לא אוהבת את עצמי, אני אעביר את זה אליה. תהיתי איך אני יכולה לא להעביר לבת שלי את כל הפגיעות שאני חוויתי".
מורג עובדת כבר שנים רבות כאשת תוכן בטלוויזיה. היא גרה בהוד השרון, נשואה ואמא לשלושה (יהלי בת תשע, אביתר בן שש ועיטם בן שנתיים). ויש לה עוד פרט משמעותי בביוגרפיה: בגיל 14 חלתה באנורקסיה, ובהמשך הייתה גם בולימית.
היא גדלה ברעננה, בת אמצעית במשפחה של שלושה ילדים.
כשהיא נשאלת מה לדעתה הוביל להתפרצות המחלה, היא מסבירה: "ההורים שלי היו חמים, אוהבים ומקסימים, אבל תמיד הרגשתי שאני לא מספיק טובה, תחושה שמלווה אותי לצערי עד היום. בנוסף, במשך שנים סבלתי מהתעללות מינית של קרוב משפחה. ההורים לא ידעו כי התביישתי לספר. זה יכול היה להוביל להפרעות שונות והתבטא דווקא באנורקסיה, כי זו הייתה השפה שדוברה בבית. אמא שלי, אשה יפהפייה וסופר־מצליחה, כל חייה בדיאטה נצחית. גם היא עברה דברים קשים בילדותה וסוחבת חרדות, והחרדה הזו עוברת. יכול להיות שהתת מודע שלי בחר דווקא באנורקסיה, כי זו הייתה הדרך שלי לצעוק לעזרה. לדבר בשפה שאמא שלי שידרה לי, כדי שתשים לב שמשהו רע עובר עליי".
בגיל 27 הבריאה סופית, אבל "זו מחלה שאת נושאת עמך ונשמרת מפניה כל החיים", היא מסבירה. כשנכנסה להיריון ראשון והתבשרה שיש לה בת, הפחד גבר. "חשבתי, האם המחלה מידבקת? האם אני יכולה להעביר אותה הלאה לא רק מבחינה גנטית, אלא מבחינה התנהגותית? כשיהלי הייתה קטנה הרגשתי חסרת אונים סביב נושא האוכל. להגיד לה לאכול או לא להגיד לה לאכול?".
בניסיון למצוא תשובות, החליטה מורג ליצור את "בדמותה", סרט תיעודי, הראשון שלה כבמאית, שעוקב אחר זוגות של אמהות ובנות המתמודדות עם הפרעות אכילה שונות. הסרט, שבו מופיעות המרואיינות בכתבה (ישודר ביום שלישי 26.7 בשעה 21:20 בערוץ 10), מדגים, לדבריה, "איך הקשר הכל כך משמעותי של אמא ובת עלול להיות הרסני אם לא נפנה זרקור אל עצמנו ונתבונן פנימה. אני מאמינה שבכוחה של כל אמא למנוע מבתה סבל וטעויות".
הסיפור של אליקה ורוני
האמא: אליקה מרחבי (56) מהרצליה, משנה למנכ"ל גיתם, נשואה פלוס שלושה.
הבת: רוני מרחבי (33) מתל אביב, שחקנית (מופיעה בימים אלה ב"סיפור הפרברים"), רווקה.
"רוני הייתה ילדה מדהימה", מספרת אליקה. "היא הייתה כמעט מושלמת". למה כמעט? אליקה סברה שבתה שמנה. זו הסיבה שבגיל שש כבר לקחה אותה לשומרי משקל. "אמרתי, 'למה להרוס את השלמות?'. חוץ מזה חשבתי, 'אם לי תהיה ילדה שמנה, מה זה אומר עליי?' זה גרם לי להרגיש כישלון כהורה".
מישהו במשפחה שלכם שמן?
"אני ובעלי לא שמנים, אבל חמותי הייתה שמנה ופחדתי שזה גנטי. לא אשקר: בעיניי שומן זה לא אסתטי. אבל אני אוהבת את רוני אהבה גדולה, ובשנים האחרונות הבנתי שטעיתי והפסקתי להעיר לה בעניין. ברגע שהתברר לי שעשיתי לרוני רע, הצטערתי על זה מאוד".
רוני לא זוכרת מה בדיוק הרגישה כשנלקחה לשומרי משקל, אבל מספרת על זיכרון מגיל מאוחר יותר: "בגיל 13 חזרתי ממחנה קיץ בארצות הברית. במסגרת המחנה קיבלתי מכתב חתום מהנשיא דאז, ביל קלינטון. ישבתי בסלון במכנסיים קצרים וגופייה וחברים של ההורים היו אמורים לקפוץ לביקור. אמא שלי אמרה לי להביא את המכתב כי היא רוצה להראות להם, ובאותה נשימה ביקשה שאחליף בגדים למשהו יותר 'מכסה'. הרגשתי דיסוננס, איך יכול להיות שמתגאים בי כל כך על דבר אחד, ומתביישים בי על משהו אחר?"
"בבית תמיד נחשבתי ל'חכמה ושמנה', בעוד שאחותי הקטנה ירדן
נחשבה ל'יפה ורזה'. לאחרונה היא הראתה לי תמונה שלה מכיתה ה', והיא נראית שם ממש דבה. אני לא חושבת שהייתי שמנה בגיל שש, אבל כן הלכתי והשמנתי עם השנים. לדעתי זה בגלל שבתת מודע שלי החלטתי לעשות לאמא שלי דווקא. נורא נפגעתי ממנה. ידעתי שהשומן שלי מפריע לה, אז החלטתי לא לתת לה את הסיפוק בכך שארד במשקל".
אליקה, את מאמינה שרוני השמינה בגלל הביקורת שלך?
"אין אמת אחת. חברה טובה אמרה לי פעם: 'כל חיי הייתי שמנה ואמא שלי לא העירה לי. כשהתבגרתי אמרתי לה 'למה נתת לי להיות שמנה? לא היה אכפת לך ממני?'. אז אני לא יודעת מה היו התוצאות אם הייתי נוהגת אחרת עם רוני. אבל כן ברור לי שהייתי פועלת בצורה שונה".
מה היית עושה אחרת?
"הולכת לפסיכולוג, להבין למה אני עושה מהסיפור הזה כזה אישיו, מתייעצת עם אנשי מקצוע לגבי המשקל ומשתדלת לערב אותה כמה שפחות. בעבר אמרתי לרוני משפטים קשים, למשל שיהיה לה קשה עם בנים. אסור היה לי להגיד את זה".
רוני, איך את תנהגי אם תהיה לך בת עם עודף משקל?
"אם ארגיש שהיא צריכה לרזות, אעזור לה בעדינות, אפעל מאחורי הקלעים ולא אומר לה בפירוש שיש לה בעיה. עבדתי פעם בחנות לבגדי ריקוד ונכנסה אמא עם ילדה שמנה. האמא, במקום להגיד 'שום דבר כאן לא עולה עלייך', פנתה אלינו, המוכרות, ואמרה: 'למה אין פה בגדי גוף במידות יותר גדולות?'. היא בעצם אמרה 'הבעיה אצלכם, לא אצלה'. זה מה שהכי כאב לי ביחס של אמא שלי. היא גרמה לי להרגיש לא בסדר, במקום להגיד לי 'את בסדר, זה העולם שלא בסדר'".
הסיפור של טלי ונועה סבח
האמא: טלי סבח (46) מעפולה, אם חד הורית, מטפלת בקשישים ומרצה בנושא הפרעות אכילה.
הבת: נועה סבח (12.5), תלמידת חטיבת ביניים.
"כשאני מסתכלת בראי אני שלמה עם הגוף שלי", אומרת נועה, ילדה חכמה ומתוקה במשקל נורמטיבי. מי שסבלה מהפרעת אכילה היא אמה, שבמשך שנים נודעה כ"חולת האנורקסיה הכי מפורסמת בישראל" והתקשורת עקבה אחר מאבקה.
היא חלתה בגיל 18, כששירתה בחיל הים. "שקלתי 56 קילו ונראיתי פצצה", היא מספרת. "הייתי יפה, מחוזרת ומקובלת".
ומה קרה?
"יום אחד חיילת בבסיס שלי אמרה לי, 'אם תורידי שניים־שלושה קילו, תיראי מושלמת'. התחלתי דיאטה, ולאט לאט איבדתי שליטה".
סבח מספרת שגדלה בבית חם שבו אהבו לבשל ולאכול. "הדיאטה שלי החלה בדיוק כשאבי חלה בסרטן. הוא היה בן 46, וכשהוא הלך והצטמק לנגד עיניי, זה נתן לי גושפנקא להצטמק במקביל. בסוף הוא נפטר, ובצורה מסוימת גם אני הפסקתי לחיות".
בגיל 29, כששקלה רק 19 קילו, הרופאים בישרו למשפחתה שנותרו לה ימים ספורים לחיות. באורח פלא, בדיוק אז סבח חזרה לחיים. "זה היה ליל הסדר והלכנו לדודה שלי", היא נזכרת.
"הייתי עור ועצמות, עטפו אותי בשמיכות והרימו אותי על הידיים כי כבר לא יכולתי ללכת. כשהגענו לשם, כל המשפחה אכלה ובכתה. התחילו להתאבל עליי. פתאום לחשתי 'אני רוצה לאכול'. אמא שלי עשתה לדודה שלי תנועת ביטול, היא חשבה שאני הוזה. התעקשתי וביקשתי דג. שמו לי חתיכה בצלחת, לקחתי אותה ביד, מצצתי והתענגתי. כולם היו בהלם".
למחרת הצליחה לאכול ביצה רכה וחצי עגבנייה. יום אחרי כן אכלה שתי כפות פירה עם קצת תירס, עד שלאט לאט החלה לאכול באופן נורמלי והחלימה סופית. "כשהבנתי שאני צעד לקראת המוות, נבהלתי", היא אומרת. "אמרתי 'לא תודה, אני לא רוצה ללכת לשם'".
לא רק שהצליחה להחלים מהמחלה אחרי שנים, אלא שבניגוד לתחזיות הצליחה להרות, ובגיל 34 ילדה את בתה היחידה נועה. "אני אמא חד הורית, אבל אבא של נועה לגמרי מעורב בחייה", היא מדגישה.
כיום היא אינה חוששת שהמחלה תחזור ("אני אוכלת מה שבא לי, פיצה ועוגה בלילה"), אבל פוחדת שהמחלה תתקוף את בתה. בסרט היא מתועדת כמי שמקפידה שנועה תאכל, חוקרת אותה מדוע היא לא רוצה לחם בארוחת הערב, מראה לה כתבות ותמונות ישנות שלה שתיעדו את מחלתה, חוזרת ומבקשת מנועה להבטיח לה שלעולם לא תעשה דיאטה.
נועה, את לא מרגישה שהדאגה של אמא שלך קצת כפייתית?
"לאמא יש דאגה רבה סביב נושא האוכל. חשוב לה לוודא שאכלתי. אם, למשל, היא רואה שהחזרתי את הכריכים שהיא הכינה לי לבית ספר, היא מתחילה לדאוג ושואלת אותי למה לא אכלתי. מצד שני, היא לא לוחצת עלי לסיים מה שיש לי בצלחת כשאני לא רוצה. בסך הכל אני מצליחה להבין את החרדה שלה בהתחשב במה שהיא עברה".
טלי, את לא מרגישה שאת מעבירה את החרדות שלך לנועה?
"כן. אני מודה שאחרי הסרט הבנתי שעשיתי טעות. היום אני משתדלת פחות להציק לה בעניין האוכל ולא מדברת איתה על דיאטות. הבנתי שאני צריכה לתת לה לחיות את חייה. מצד שני, אני מקפידה להיות תמיד עם אצבע על הדופק".
- "בדמותה" ישודר ביום שלישי 26.7 בשעה 21:20 ערוץ 10
הכתבה המלאה בגיליון לאשה החדש, השבוע בדוכנים
