"פתאום הבנתי שאחותי, כמו ילדי תימן, היא כנראה מהילדים שנחטפו"

דליה נוי ואירית לנדר מאמינות שהונו את הוריהן העיוורים, עולים מעיראק, ולקחו מהן את אחותן הקטנה. עכשיו הן מנסות לברר מה בדיוק קרה בבית החולים לפני 62 שנה

מימין עם כיוון השעון: דליה נוי, הקרויה על שם אחותה הנעדרת; יוסף טוויג, אבא של דליה ואירית, שבתו הבכורה נעלמה;  אירית לנדר, האחות הצעירה; איתי נוי, הבן של דליה שהתגייס לחיפושים (צילום: יובל חן)
מימין עם כיוון השעון: דליה נוי, הקרויה על שם אחותה הנעדרת; יוסף טוויג, אבא של דליה ואירית, שבתו הבכורה נעלמה; אירית לנדר, האחות הצעירה; איתי נוי, הבן של דליה שהתגייס לחיפושים (צילום: יובל חן)

לפני כחודשיים האזין יוסף טוויג (83) מנתניה כהרגלו לרדיו, ושמע על פעוטה שנלקחה מהוריה, לטענתם, אחרי שעלו לישראל. באותו רגע קלט את מה שהתקשה להבין במשך 62 שנה. "פתאום אמרתי לעצמי, אולי גם במקרה שלנו, אם אין קבר, אין סימן, אין תיעוד במשרד הפנים ולא בחברה קדישא – אז אולי גם את דליה שלי לקחו. בבת אחת הבנתי שכל התשובות מובילות לשם".

 

דליה, בתם הבכורה של שמחה ז"ל ויוסף, נולדה בשנת 1953. "היא הייתה יפה כמו פרח, לכן קראנו לה דליה", מספר טוויג. כשהייתה בת חצי שנה אושפזה בבית החולים מאיר בכפר סבא בשל שלשולים והקאות, וכעבור כמה ימים הודיעו להוריה שהיא נפטרה. "מישהו הציג את עצמו כחברה קדישא ואמר לנו לבוא לבית העלמין לקבור את הילדה", משחזר טוויג. "אני עיוור, ושמחה הייתה כבדת ראייה. עד היום אני לא יודע לאן לקחו אותנו".

 

בנותיו של יוסף, דליה נוי (61), הקרויה על שם אחותה, ואירית לנדר (56), חיפשו את הקבר של אחות

"אחרי שנים של כאב מגיע לאבא שלנו לסגור מעגל. אם יש קבר, תנו לנו נקודת ציון שנפקוד אותה, ואם דליה קיימת והמדינה הונתה את ההורים שלי – לא נרפה עד שנדע איפה היא"

ן ומעולם לא מצאו אותו. "אחרי שנים של כאב מגיע לאבא שלנו לסגור מעגל", הן אומרות, "אם יש קבר, תנו לנו נקודת ציון שנפקוד אותה, ואם דליה קיימת והמדינה הונתה את ההורים שלי – לא נרפה עד שנדע איפה היא".

 

טוויג, איש זקוף קומה, נגן כינור וגם חובב רדיו בעל תחנת שידור בביתו, הוא יליד בגדד שבעיראק, בן בכור שהגיע ארצה עם הוריו וחמשת אחיו כשהיה בן 19. תחילה שוכנו במחנה שער עלייה בחיפה ולאחר מכן הועברו לפרדס חנה, שם הכיר את שמחה, אף היא ילידת בגדד. ב־1953 נישאו, עברו למעברה בפרדסיה ועבדו יחד במפעל מלב"ן (מוסד לטיפול בעולים נחשלים). "אני עיוור מגיל שנתיים ושמחה הייתה כבדת ראייה. בילדותנו בעיראק להרבה ילדים היו דלקות עיניים, גם שמחה נולדה רואה ואיבדה את הראייה, ואני התעוורתי לחלוטין. תחשבי שמשחת עיניים, שעולה היום עשרה שקלים, קבעה אז חיים של בן אדם. אבל תמיד עבדנו ותפקדנו, ידענו שחייבים להתמודד".

 

דליה נולדה בסתיו, יוסף אינו זוכר תאריך מדויק ולדבריו מעולם לא קיבל תעודת לידה או תעודת פטירה. "אני מודה שגם הדחקתי הרבה דברים, אולי ככה היה לי יותר קל להמשיך הלאה. לא באתי ללידה כי אז לא היה מקובל שגברים באים, אבל הגעתי לביקור. הייתי בן 21, זה היה ההיריון הראשון והתרגשנו מאוד מהחיים החדשים שמחכים לנו. כמה ימים אחרי הלידה חזרנו למעברה".

 

ומה קרה אז?

"התנאים במעברה היו מאוד לא פשוטים, תברואה ירודה, הרבה מחלות, ומהר מאוד התחילו אצל דליה שלשולים והקאות. כשהייתה בת חצי שנה היא אושפזה. אני הייתי צריך לעבוד ושמחה הלכה לבד. בשבת נסענו לבקר את ההורים שלנו שהיו בפרדס חנה, פתאום הגיעה מישהי ואמרה שהבת שלנו הלכה לעולמה".

 

דליה מספרת שאחיותיו הצעירות של אביה, שהיו אז כבנות עשר, נסעו עם הוריה

"לדעתי, לקחו שני אנשים עיוורים והונו אותם, העמידו אותם בבית קברות ואמרו להם להגיד קדיש ולעשות קריעה על תינוקת שככל הנראה לא הובאה לקבורה. זה בלתי נתפס"

 לבית החולים. "הן ידעו עברית טוב יותר ולכן הצטרפו כדי לעזור. הן מספרות שבבית החולים סירבו לפתוח להם את הדלת, אלא פתחו אשנב קטן, ואמרו שדליה טוויג מתה. אמא שלי צעקה ואבא ניסה להרגיע אותה".

 

למחרת, הם מספרים, הגיעו לביתם של שמחה ויוסף נציגים של חברה קדישא ולקחו אותם לקבור את התינוקת. "הכל קרה מהר. צעדנו אחריהם בלוויה של הבת שלנו, וזהו. אמרו לנו שקברו אותה, אבל אני לא יודע להגיד מה הם שמו בקבר ואם בכלל לקחו אותנו לבית הקברות".

 

אירית, בתו של טוויג, מנסה לעזור לאביה להיזכר. "הרגשת אווירה של בית קברות? אווירה של שקט? שאין תזוזה של אנשים?"

יוסף: "תאמיני לי, אני עד היום לא יודע מה היה ולאן לקחו אותנו".

דליה: "לדעתי, לקחו שני אנשים עיוורים והונו אותם, העמידו אותם בבית קברות ואמרו להם להגיד קדיש ולעשות קריעה על תינוקת שככל הנראה לא הובאה לקבורה. זה בלתי נתפס".

יוסף: "צריך להבין את התקופה. היינו חסרי אונים, חדשים בארץ, עניים, בקושי ידענו את השפה, ניסינו לשרוד. אנשים מתו ממחלות שהיום יש להן טיפול ולכן קיבלנו את רוע הגזירה. לשמחה היה מאוד קשה, ואני אמרתי, אנחנו צריכים להקים דור. אם הילדה הלכה, זה לא סוף העולם, צריך להמשיך".

 

טוויג ובנותיו. "עד היום לא יודע מה היה ולאן לקחו אותנו" (צילום: יובל חן)
    טוויג ובנותיו. "עד היום לא יודע מה היה ולאן לקחו אותנו"(צילום: יובל חן)

     

    אין אף תמונה

    החיים אכן נמשכו, ולשמחה ויוסף נולדה בת שנייה שגם לה הם קראו דליה. "דליה הראשונה נפטרה בשנת 1954, באביב, אבל בגלל שמעולם לא קיבלנו שום מסמך רשמי, אני לא יודע תאריך מדויק. דליה השנייה נולדה באוקטובר 1955. גרנו עדיין בפרדסיה בצריף, שמחה חזרה הביתה עם התינוקת והחליטה לקרוא לה ככה. אני לא רציתי שזה יהיה השם, כי אומרים שזה לא טוב לקרוא על שם מישהו שנפטר צעיר, אבל שמחה התעקשה וזה השם שנרשם".

     

    דיברתם בבית על התינוקת שנפטרה?

    "לא. הכנסנו את זה עמוק־עמוק

    דליה: "אבא חיבר כל קושי לעניין השם. למשל, כשילדתי את בני הבכור והייתי בסכנת חיים, אבא אמר: 'אמרתי לכם לא לקרוא בשם הזה'"

     למגירה ושם זה נקבר".

     

    דליה, ידעת שאת קרויה על שם אחותך?

    "כן, ותו לא".

     

    לא העזת לשאול יותר מזה?

    "לא שלא העזנו לשאול, ידענו שלא רוצים לפתח את הנושא. אמרו רק שהייתה תינוקת יפהפייה, ולא יכולתי לראות כי אין אפילו תמונה שלה. ידענו שזה טאבו בבית, אבל אבא הזכיר כל החיים את עניין השם. החדירו לי בתת־מודע שדברים לא הולכים לי חלק, כי אני קרויה על שם מישהי שנפטרה".

     

    מה זאת אומרת "דברים לא הולכים חלק"?

    "אבא חיבר כל קושי לעניין השם. למשל, כשילדתי את בני הבכור והייתי בסכנת חיים, אבא אמר: 'אמרתי לכם לא לקרוא בשם הזה'. כשהגעתי לגיל 18 הוא אפילו הציע שאחליף את השם לגליה. בכל פעם שראה מצוקה, הזכיר את עניין השם. כשאחותי ילדה את הנכד הראשון, אני לא אשכח את ההתכנסות בבית החולים. אבא ביקש שלא יקראו לו על שם מישהו שנפטר".

     

    ואמא?

    "אמא, שנפטרה לפני 17 שנה, הייתה מאוד מופנמת, אישה עצובה. היו בה הרבה דברים כבויים והיום אנחנו מבינות למה".

     

    לא פשוט לגדול בבית עם הורים שלא רואים

    "מעולם לא ייחסנו משמעות לעובדה שאבא עיוור ואמא כבדת ראייה, פשוט חיינו את זה. הם תמיד תפקדו מצוין, לאבא גם היום יש חיים מלאים בעשייה ותוכן. רק כשבגרנו והבנו את הסיפור על דליה, נקרע לנו הלב כפליים. איך אפשר להוליך שולל שני אנשים שאינם רואים?"

     

    לפני כמה שנים צף ועלה הנושא לראשונה בשיחה בין אירית לדליה. "אירית עברה לברזיל לפני 26 שנה בעקבות העבודה של בעלה", מסבירה דליה, "מאז אנחנו בקשר טלפוני יומיומי. באחת השיחות, כשצחקנו על הילדות, אמרתי לה פתאום שאני כל הזמן חושבת על האחות שהייתה לנו, איך יכול להיות שאנחנו לא יודעות עליה שום דבר ושמעולם לא ראינו את הקבר שלה".

    באותה שיחה גמלה בלבה של דליה ההחלטה לחפש את קבר אחותה, אבל חלפו עוד שנים מספר עד שאזרה כוחות נפש לעשות זאת.

     

    אז איך זה באמת קרה?

    "אני אוהבת את התוכנית 'אבודים' של צופית גרנט. בכל פעם כשהייתי רואה שמצאו בן משפחה אבוד, הייתי מרגישה שגם אחותי חיה. תמיד אמרתי לעצמי: הלוואי שיש לנו אחות נוספת, נוכל להיות משפחה גדולה יותר. לפני קצת פחות משנתיים החלטתי לחפש הוכחות כדי לדעת שהיא באמת לא קיימת. שיתפתי את הבן שלי, איתי, ואמרתי שאני רוצה ללכת לחפש בבתי עלמין".

     

    איתי נוי (32), בנה השני של דליה ובעלים של משרד יחסי ציבור, מעולם לא שמע את הסיפור קודם לכן. "אחרי השיחה עם אמא, קודם כל התקשרתי לסבא לאשר מולו את הפרטים", משחזר איתי, "והרגשתי את האי־נוחות שלו. מדובר באדם שהוא עוגן של משפחה שלמה, איש יציב וחזק, ופתאום אני מבין שאחת מאבני הבסיס בחיים שלו חסרה. בדיעבד התחלתי לקשר הרבה דברים מהילדות שלי: סבתא הייתה מאוד מגוננת עליי, אם מישהו היה מתקרב, היא הייתה הופכת ללביאה. היום אני מבין מאיפה זה הגיע. הייתי מאוד קרוב אליה, והיום אני מבין שהיה שם כאב עמוק שלא הייתי מודע לו. אם הייתי יכול להתחיל את המסע שפתאום אנחנו עומדים בפניו לפני 17 שנה, כשסבתא עוד הייתה בחיים, הייתי אומר לה: 'סבתא, אני כאן בשבילך'. היום אני מתחייב לעשות הכל בשביל לסגור מעגל עבור סבא".

     

    איפה התחלתם לחפש?

    דליה: "בבית העלמין בפרדסיה. פגשנו שם אדם מבוגר, שאמר שבשנות ה־50 היו שלושה מקומות באזור שקברו בהם: פרדסיה, כפר יונה ונתניה. אני ואיתי התחלנו לחפש, עברנו שורה־שורה, מצבה־מצבה, בשלושת בתי העלמין. מצד אחד קיוויתי לשים קאט לרגש הזה שמבעבע שנים, ומצד שני חששתי לפגוש את השם של אחותי, שהוא גם שמי, כתוב על מצבה".

     

    ולא מצאתם שם כלום?

    איתי: "שום זכר. כשסיימנו בבתי הקברות היה לי ברור שאמצא תשובה בבית החולים, זה הרי לא הגיוני שאדם נקבר ואין תיעוד, מדברים על שנת 1954 – הייתה כבר מדינה, היו תשתיות, הנפיקו תעודות זהות ותעודות לידה. פניתי לבית חולים מאיר וביקשתי גישה לארכיון. היה לי ברור שבתוך כמה דקות, גג שעה,

    "אני ואיתי התחלנו לחפש, עברנו שורה־שורה, מצבה־מצבה, בשלושת בתי העלמין. מצד אחד קיוויתי לשים קאט לרגש הזה שמבעבע שנים, ומצד שני חששתי לפגוש את השם של אחותי, שהוא גם שמי, כתוב על מצבה"

     אביא לאמא שלי את התשובה לשאלה שמציקה לה. ביקשתי פרטים על דליה טוויג וביקשתי גם מספר תעודת זהות כדי להגיע לתעודת פטירה. כאן הגיע טוויסט בעלילה: להפתעתי ענו לי שרק היולדת יכולה לקבל מספר תעודת זהות ותעודת לידה. אמרתי שהיולדת נפטרה, אבל האבא בחיים, והם אמרו שיש פרק זמן של שבע שנים מיום הלידה או הפטירה, שבו הוא יכול לבוא ולדרוש את זה, ואם עברנו את התקופה הזאת אין מה לעשות".

     

    נשמע הזוי.

    "הייתי בהלם, נותרתי ללא מילים, ועדיין היה לי ברור שמישהו במדינה יספק הסבר. אמרתי, אוקיי, אם כך, אפשר לפנות למשרד הפנים".

    (תגובת בית החולים מאיר: "את תעודת הפטירה ואת תעודת הלידה ניתן לקבל במשרד הפנים. תיקי נפטרים נשמרים במשך 7 שנים מיום הפטירה. למרות רצוננו לסייע, החוק אינו מאפשר לנו לתת מידע ללא צו ירושה, צו קיום צוואה או צו בית משפט").

     

    חלפו עוד כמה חודשים, וכשאירית הגיעה לביקור בישראל, החליטה לקחת את אביה למשרד הפנים בנתניה. "אמרתי שאנחנו מחפשים ילדה בשם דליה שנולדה ליוסף ושמחה טוויג. הפקיד לדעתי בכלל לא בדק ואמר: אין לנו בכלל שם כזה. אמרתי: איך יכול להיות, הרי היום יש לי אחות שקוראים לה ככה והיא בחיים. הפקיד היה נבוך, ויצאנו משם ללא תשובות. הבנו שמישהו פה אולי עבד על אמא ואבא, שדליה לא נפטרה אז".

    (תגובת משרד הפנים: "הסוגיה קרובה ללבנו ורגישה. עם זאת, הרשות לא הייתה חברה באף אחת מהוועדות שעסקו בנושא ועל כן לא מצויים בידינו פרטים").

     

    אירית: "בעלי כל הזמן צוחק ואומר שאני מחפשת מחט בערמת שחת, הפכתי לאובססיבית בעניין, חפרתי באינטרנט. פתאום הבנתי שאחותי דליה, כמו ילדי תימן, היא כנראה אחת מהילדים שנחטפו. מה שפעם אף אחד לא האמין שיכול להיות נכון, הפך עבורנו לדבר מוחשי".

    דליה: "קשה לנער אבק מזיכרון ישן שמעולם לא דובר עליו, וקשה גם לדובב את אבא".

     

    הפוסט שהצית את האש

    בעוד בנותיו מחפשות את אחותן המשיך יוסף בשגרת יומו, עד אותה תוכנית רדיו שבה שמע מרואיין מעמותת עמר"ם , החוקרת את חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. "בפעם הראשונה חשבתי שאולי גם הבת שלי היא חלק מסיפור נפשע של אלפי ילדים שנחטפו בחסות המדינה, והחלטתי להתקשר לעמותה".

     

    הסיפור שלא עסקו בו שנים פרץ החוצה ובני המשפחה החלו לחקור את התחום. "קראתי בארכיונים, צפיתי בסרטים תיעודיים, נפגשתי עם אנשים", מספר איתי, "התחלתי להבין שאנחנו חלק מפרשה שהמדינה מנסה לטאטא מתחת לשטיח, שזה כתם דיו שלא ירד עם שום מסיר כתמים. מדינה צעירה שפגעה בעולה, בחלש, ולקחה לו את היקר מכל. היום למדינה יש הזדמנות להפסיק להתנער מאחריות".

     

    איתי פרסם פוסט בפייסבוק, שזכה למאות שיתופים, סיפר את הסיפור וכתב בין היתר: "מעולם לא חשבתי

    יוסף: "שנים קיבלתי את זה שהבת שלי מתה, שנים הדחקתי, ולא רק אני ושמחה הדחקנו – הרבה בני עדות המזרח הדחיקו. אני מרגיש שצריך להוציא את האמת בסיפור"

     שאצלנו במשפחה, שהכל בה גלוי ופתוח, יש גם תעלומות ומסתורין, אבל בשנה האחרונה גילינו במפתיע כי גם לנו יש 'שלד בארון'... כזה ששנים ארוכות נמחק מזיכרונו של סבא שלי, והוא אחד שזוכר הכל (ובאופן אירוני, הלוואי שהיה לנו שלד או עדות כלשהי. אבל לא בארון חלילה! אלא בקבר לפחות)".

     

    אילו תגובות קיבלת בעקבות הפוסט?

    "המון פניות של הזדהות, של הלם, אנשים זרים לחלוטין סיפרו על התסכול והזעם שחוו, וזה רק הלך והתעצם. למעשה, זה לא נפסק עד עכשיו, וזה גרם לי להיות חדור מטרה יותר. מבחינתי, הפוסט שפרסמתי הבעיר את האש ועכשיו אין דרך חזרה".

     

    במקביל יצרה אירית קשר עם נציגי עמותת עמר"ם והם הגיעו אל אביה כדי לצלם את סיפורו. "כאן בארץ מומחים בוועדות, אבל לא במתן תשובות", אומר יוסף. "כדי לטשטש את הדברים מקימים ועדות, ואם החליטו להסתיר את המידע מהציבור במשך שנים, כנראה שיש שם תשובות שלא רוצים שנדע ומעדיפים לחכות עד שנמות. שנים קיבלתי את זה שהבת שלי מתה, שנים הדחקתי, ולא רק אני ושמחה הדחקנו – הרבה בני עדות המזרח הדחיקו. אני מרגיש שצריך להוציא את האמת בסיפור, אבל בגילי אני לא נלחם כי אני מבין שאין במי להילחם".

     

    אתה לא כועס?

    איתי: "הוא מהדור שלא יכול לכעוס, אנחנו נכעס בשבילו. מרבית המשפחות הן משפחות פשוטות, אנשים מבוגרים שאין להם יכולת לזעוק את הזעקה, להזיז עניינים. האנשים שהקימו את המדינה היו דור מאופק ונאיבי, הם לא חשבו שיעבדו עליהם ובטח לא שמגיעות להם תשובות. אנחנו, שגדלנו בתקופה אחרת, לא פראיירים. אנחנו הדור שידרוש תשובות ולא ירפה".

    דליה: "אני כל הזמן חושבת איפה היא, מה היא עושה, אם היא חיה – איזה חיים היו לה, מה יקרה אם נמצא אותה".

    אירית, שמתקשה לעצור את דמעותיה, מוסיפה: "אני מחפשת כל היום תשובות באינטרנט, מחפשת במה להיאחז. יום אחד נתקלתי בפייסבוק במישהי שממש מזכירה את אחותי והצטמררתי, אולי זו היא. אני מדמיינת את הפגישה הזו עם הצלע השלישית וכל כך רוצה להשלים את החסר".

     

    את מרשה לעצמך לחלום?

    "למה לא, זה כיף. אבא, תאר לך שנמצא אותה".

    יוסף: "אולי. אבל למה סתם לתאר, לחיות בדמיונות".

     

     

      (צילום: דניאל קמינסקי)
      (צילום: דניאל קמינסקי)

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד