מלחמת הורות - גירסת פרק ב':
"הילדים שלי מחונכים ושלך לא"

הם יושבים על אותה הספה מולי וכועסים אחד על השני, מלאים ביקורת "בונה" (יש דבר כזה?), מקטרגים על המיומנויות ההוריות אחד של השני. כל אחד מהם אוחז בסוד הגדול מכולם - איך לגדל ילדים מוצלחים, כי עובדה, "תראה איזה יופי שלי יצאו", "אצלי אין דבר כזה לדבר ככה", "אצלי הם בחיים לא היו נכנסים לבית בלי לומר שלום", "שלי מרימים אחריהם", "שלי מתחשבים", "שלי..."

להישען אחד על השני

בואו נשים את הדברים על השולחן. לא נטיח, נשים בעדינות. תודה. כהורים, אנחנו מתמודדים עם ענייני גידול ילדים וחינוך לא מעט. ניתן לומר שזה מעסיק חלק ניכר מהזמן שלנו. "עשית שיעורים?", "נו, כנס כבר להתקלח!", "כמה פעמים צריך להגיד לך?!" זה מספיק קשה כשאנחנו נשואים להורה של הילדים שלנו. זה הרבה יותר קשה כשאנחנו נשואים להורה אחר.

בכל נישואים יש אי הסכמות ('יחד' הם ראשי תיבות של 'יש חילוקי דעות') ואם יש כאלה שאומרים שאין להם, מניסיון, זה לא אומר שהם מסכימים על הכל. זה רק אומר שהם פשוט לא מדברים על זה.

חילוקי דעות 'אומנותיות' במיומנות ההורית של כל אחד מאיתנו הם פירצה לריבים בין בני זוג. רק שהורים ביולוגיים המתווכחים ביניהם עושים זאת בביטחון שהמטרה שלהם היא משותפת, אבל כשהילד הוא ביולוגית רק של אחד מהם, זה כבר לא כל כך ברור. אנחנו פוצעים די בקלות את הביטחון ההורי אחד של השני ולא שמים לב שהדם שנוזל מהפצע מדמם אל תוך הקשר הזוגי שלנו - כי מה יותר כואב מזה שמישהו שאכפת לך ממנו מבקר את הילד שלך ואת ההצלחה שלך כהורה? הרגשות הטובים מהקשר נשחקים עם הזמן ושוחקים גם את הרגשות הטובים שיש לנו אחד כלפי השני.

בכל משפחה, גם בראשונה, המערכת המשפחתית מאתגרת את הזוגית, כי החיים עמוסים ויש פחות זמן יחד. זה עוד פחות פשוט כשחלק מהילדים הם לא הילדים שלך וחלקם כועסים ומתנגדים לעובדה שאתם חלק מהמשפחה ונוצרת אווירה לא מאוזנת, המבהירה שבמשפחה הזאת יש את השייכים ואת הלא שייכים.

אז למה בכל זאת ללכת על זה? כי אתם אוהבים אחד את השני, כי מגיע לכם את כל הדברים הטובים שמביאה איתה זוגיות טובה ומגובשת יותר, שהם: חברות, אינטימיות, ביטחון, שמחה, רוגע, כנות וסקס נפלא.

 
הרעשים השונים מהסביבה הם חלק מהתמודדות עם אובדן הפנטזיה של המשפחה הראשונה. הם מחאות השינויים וכאבי ההסתגלות למציאות החדשה. הרי אנחנו פעם חיינו בלי ההורה שנפרדנו ממנו. אנחנו יודעים איך זה, אבל הילדים שלנו לא. הם לא מכירים משהו אחר. זה עוד שלב בהתהוות המשפחה. קחו את זה כעובדה. זה דורש מכם להשען אחד על השני עם בגרות, סבלנות, ביטחון עצמי, על מנת להוציא את הרגשות, את הכאב, להחזיק בחשיבה חיובית והתנהגות חיונית ואני יודעת שאת כל הטוב הזה לא קונים בשקל, אלא בעבודה שתגמולה המיידי הוא אהבה וחזון.

דברים שכדאי לזכור, כשאתם נושמים עמוק:

• אמצו גישה חיובית: לא שאין דברים שליליים בסביבה החדשה הזו, רק שכשהאוטומט רואה את השלילי הוא ממסך את החיובי. בכלל, נסו לחשוב על חיובי ושלילי כזרעים בגינה החדשה שלכם. איפה שתשקו - שם יצמח.
• הכירו בעובדה שהצלחה גדולה נמדדת בהישגים קטנים: את הגדולים אנחנו ממילא רואים וחוגגים בגדול, אבל החוכמה היא להכיר גם בקטנים. הם הדלק של המוטיבציה.
• דברו על עצמכם: מפגש זוגי מדי יום בו תדברו עליכם, לא על הילדים שלו, לא הילדים שלה, לא על ענייני הבית, אלא על עצמכם: על עבודה, על הזוגיות, על החיים. יש עוד כל כך הרבה נושאים מעניינים.
• שמרו על תשוקה ואינטימיות: מאוד קל לדלג על זה כשעייפים, אבל דווקא הזוגיות שלכם היא זו שמובילה את המשפחה החדשה והיא נטענת ממגע פיזי, סקס, הפגנת חיבה ואינטימיות אחד כלפי השני - שהם יסודות בטוחים של הקשר.
• למען הסר ספק, הזכירו אחד לשני שיש לכם אותה מטרה: אתם לא יריבים. שניכם רוצים את אותם הדברים עבור המשפחה. אתם רק רוצים אותם בדרכים שונות.
  

זכרו, אתם לא תגדלו את הילדים שלכם לנצח. שניכם נכנסתם למערכת הזוגית הזאת עם תוכנית ללכת יחד רחוק. שמרו על האהבה שלכם, על החיוניות והגנו על הזוגיות מהמתחים והאתגרים שמזמנת בנית משפחה שניה. ולא, זה לא רק אצלכם.