ההדמיות היפות של פרויקט קירוי האיילון, שתוכנית האב שלו אושרה בשבוע שעבר במועצת העיר תל אביב-יפו, מציירות חזון עתידני של עיר מגדלים ובליבה גן ירוק שצומח בלב השיממון האורבני. ההדמיות האלה מעוררות השתאות ותקווה, כי בסופו של דבר – גם אם יושבים בחומוס אבו חסן ביפו ומקטרים על ראש הממשלה ואשתו - כולם רוצים פה סנטרל פארק ומנהטן מסביב.
וברצינות: אנחנו נמצאים בשלב מספיק מוקדם של התכנון, כדי לעצור לרגע ולבחון את ההקשר הנופי-תרבותי של אקט דרמטי בתולדות המדינה. אקט שבו מעלימים את הטופוגרפיה המקורית, גם אם היא משובשת ומופרת, ובמקומה שותלים רפסודת בטון עם ציצת מרבדי דשא ועצים בתוך אדניות.
נחלים הם מטרד, החליטה הציונות
הגרסה הציונית של המודרניזם ראתה בנחלים מטרד, והפכה אותם לפרודוקטיביים. כאשר בנו שכונות חדשות אחרי קום המדינה, נהגו לקבור את יובלי הנחלים בתוך צינורות בטון ולכסות אותם באדמה (כך נחל כופר ברמת גן, או נחל הדרים ברמת השרון). נפתולי הנחלים שעברו בשטח הפתוח או בשדות חקלאיים יושרו, והוזרמו בהם מי דלוחין או שופכין (כך נחל אלכסנדר וגם נהר הירקון). ברוח הזאת נהגו גם מהנדסי התחבורה שהגו בשנות ה-60 את הרעיון למקם את האוטוסטרדה בשוליו של נחל איילון.
נוטים לחשוב שההצפות החורפיות באיילון קשורות להתחממות הגלובלית ולשינויים במזג האוויר, אבל האיילון היה מאז ומתמיד מטרד. כאשר בני הדור השני של הטמפלרים החליטו לבנות את המושבה שרונה, הם בחרו לגור על רכס הכורכר המשקיף על האיילון, משום שהשטח הסמוך היה מוצף תדיר והתאפיין בביצות רוחשות יתושים. זה לא מקרי שהשכונות היותר עניות - מונטיפיורי והתקווה - כמו גם אזורי המלאכה והתעסוקה, צמחו על גדות האיילון. באזורים האלה, חלוצי ההתיישבות בתל אביב העדיפו לא לגור. וכך, הכנסת האיילון לתעלה מבוטנת סימנה את ניצחון הקידמה על פגעי הטבע.
אבל מי שעומד בשנתיים האחרונות על גשר מוזס ומתבונן למטה יכול לראות - אפילו באמצע הקיץ - מים, דגים, עופות מים וצמחיית נחלים. מי התהום שהוזרמו בקידוחי הרכבת הקלה באזור הבורסה של רמת גן הפכו את האיילון, ולו גם לרגע קט, מתעלה לנחל ומנחל אכזב לנחל קצת-איתן. באופן פרדוקסלי, דווקא כשהטבע התחיל לחזור למקום הכי מזוהם בתל אביב, מחליטה העירייה לכלוא את שארית נחל איילון, המקום שבו הנחל פוגש את העיר ונשפך לים מתחת לאדמה.
כדאי ללמוד מהאמריקאים. בארצות הברית יש בשנים האחרונות הכרה גוברת בחשיבות של הממשק בין העיר לנהר (Waterfront). בניו יורק הוקמה רשות להתחדשות נהר ההאדסון, שמתמקדת בשיקומו הנופי אך גם בתחומים של חקיקה, תחזוקה, חינוך והסברה. בפילדפיה משקמים עוד ועוד קטעים של נהר דלאוור (Delaware River) ומקימים טיילות ומוקדי תרבות ומסחר לאורכו.
גם בישראל יש ערים שרואות בנחלים העוברים בתחומן פוטנציאל חשוב, במסגרת יצירת שלד עירוני ירוק וחיבור לטבע. אפשר לראות זאת בתוכנית המתאר של באר שבע (בתכנון משרד האדריכלים מן-שנער) וגם בחדרה, שם אושרה לאחרונה תוכנית אב לשיקום נחל חדרה (בתכנון סטודיו אורבנוף). הנחל משמש כאמצעי לחיבור נופי בין מזרח העיר למערבה.
נופי ארצנו הם החלטה כלכלית
אי-אפשר להימלט מהמכה הישראלית שנקראת בטוניזציה של הנוף. זה קורה, משום שמי שקובע איך ייראו נופי ארצנו הם מהנדסי תחבורה של חברות פרטיות, שהמניע העיקרי שלהן הוא כלכלי. הכבישים שהפכו לאוטוסטרדות ממוספרות היו למסדרונות אטומים, שמוקפים בחומות אקוסטיות ארוכות ומכוערות. הנופים הקדומים של עמק איילון ועמק יזרעאל שובשו לבלי הכר במחלפים (קחו למשל את שער העמק בעמק יזרעאל) ובגשרי ענק (כמו גשר הרכבת במזרח עמק איילון). אפילו הוואדי שבו עברה הדרך ההיסטורית משער הגיא לירושלים נחסם, במה שיהיה אולי מעבר אקולוגי קולוסאלי. אנחנו תקועים בפקק אינסופי, בעיר ומחוצה לה, ומישהו שיודע מה טוב בשבילנו סולל עוד ועוד ועוד דרכים.
אני לא נאיבי. ברור לי שסביבת נתיבי איילון בתוך תל אביב כעורה ומטונפת, וששארית הנחל עלובה. ובכל זאת, יש בשקע הזה שמפריד בין מערב העיר למזרחה שריד לטופוגרפיה קדומה, לנחל שעבר כאן, לרכס כורכר. בדיונים על תוכנית המתאר של תל אביב-יפו הציע היועץ הסביבתי של צוות התוכנית, מוטי קפלן (מתכנן מוערך שחיבר למשרד להגנת הסביבה את המסמך "הנחל והעיר - היילכו שנים יחדיו"), להקים טיילת לאורך האיילון. במקום להרים את הכפפה הזאת ולקדם שיקום ופיתוח נופי מתון של גדות הנחל, שיכלול כריית מנהרות לשלוש מסילות הרכבת הנוספות הנדרשות, ולהרים גשרים שיהיו צירים ירוקים ויחברו את רמת גן וגבעתיים עם לב העיר – בחרה העירייה באופציה הראוותנית, הבזבזנית, הלא סביבתית והלא חברתית.
אולי תשלימו את פארק שרון ובגין בינתיים?
קירוי השלב הראשון של הפרויקט (מארלוזורוב ועד השלום), כולל הקמת הפארק המדובר, אמור לעלות שני מיליארד שקלים. זאת, בעוד שעדיין לא השלימו פרויקטים נופיים גדולים שיכלו לשרת כבר עכשיו את הציבור הרחב. הקמתו של פארק אריאל שרון נמצאת כבר שנים במצב ראשוני, וגם הקמת פארק בגין (פארק דרום) שמועיל לשכונות העניות של העיר טרם הושלמה; בבני ברק יש מחסור אדיר בשצ"פים (שטחים ציבוריים פתוחים), אבל פיתוחו של החלק המזרחי של פארק הירקון בכלל לא יצא לפועל; ואת רצועת הנופש (בין כביש 5 לשכונות צפון תל אביב) בכלל לא התחילו לפתח.
העובדה שהפרויקט עלה על שולחן מועצת העיר באמצע הקיץ אינה מקרית. רבים נמצאים בחופש, ודעתם של האחרים מוסחת בגלל החום. ובכל זאת, רגע אחד לפני שמשנים סדרי עולם ומוחקים את שאריות הנוף הקדום, מוטב לבדוק את המשמעויות הרחבות של הפרויקט ולשקול חלופות נוספות. את הכספים שהעירייה כבר התחילה לגבות מיזמי המגדלים בתור מס פיתוח, אפשר להסיט למטרות ציבוריות נעלות יותר. ומוטב היה לשאול גם תושבי העיר מה דעתם על ההשקעה.
למה בסיאול זה נראה ככה ואצלנו אי אפשר? לחצו על התמונה
