עלמה (12) ואורי (10), לא רצו השנה ללכת לקייטנות. הם רצו להישאר בבית, להיות בבריכה, להזמין חברים, לישון עד מאוחר, לראות סרטים וסדרות. וכך היה. בכל לילה, כשדריה ואני הולכים לישון, הגדולים נשארים בסלון. לפעמים עם חברים, לפעמים לבד, לפעמים רואים סרטים, לפעמים מכינים לעצמם כל מיני דברים במטבח, לפעמים משחקים מונופול, לפעמים מתאמנים בקסמים.
עומד שם ומתחיל לנבוח
כך, בכל בוקר, כשדריה ואני קמים מוקדם לעבודה ולקחת את איימי לגן, הגדולים עדין ישנים, עייפים מהלילה. השבוע יום ראשון היה מהימים העמוסים האלו, שמהרגע בו נכנסתי למשרד, הייתי במרוץ אחרי הזנב של עצמי: פגישות יעוץ עם לקוחות, טקסטים לכתוב, הכנה למפגש של יום שני ובגלל שידעתי שאני היום זה שמוציא את איימי מהגן ב-13:30, עבדתי כמעט בלי לנשום, עובר מדבר לדבר, משתדל להיות נוכח בכל פעולה שאני עושה ועם זאת, לתחום אותה לתוך גבולות הזמן שיש לי ובאמת הצלחתי להספיק הכל ועם הלשון בחוץ יצאתי מהמשרד, בדיוק בזמן כדי לקחת את איימי מהגן.
ובאמת אספתי אותה. משם נסענו לסופר לעשות קנייה קטנה לארוחת צהריים, משם לקיוסק, כדי לקנות לאיימי ארטיק (היא לא תוותר לי על ארטיק בחיים) ומשם נסענו ישר הביתה. וכבר כשפתחתי את הדלת של הבית - חשכו עיניי. הסלון היה נראה כמו שדה קרב (לפחות בעיניים שלי): פירורי לחמניות על הרצפה, צלחות אוכל בכל מקום, מגבות על הרצפה, והמטבח – אוי, המטבח, איך שהמטבח היה נראה, אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל לתאר.
ואני עומד שם, איימי לידי, הידיים שלי מלאות בשקיות עם דברים שקניתי בסופר ואני פשוט מתחיל לנבוח: "מה זה? למה הבית נראה ככה? למה אתם לא מסדרים אחריכם?" אני זורק את כל המשפטים האלה לאוויר, תוך כדי שאני מחזיר את החלב למקרר, מנגב כל מיני דברים שנשפכו על השיש, מרים מהרצפה בננה שכבר דרכו עליה כמה פעמים.
"עלמה!" אני אומר. "תפני מיד את המדיח". "אורי, אני רוצה שאתה עכשיו תכניס את כל הכלים למדיח". אני מדבר בטון כועס והפרצוף שלי מכווץ ואז אורי בא אלי, תוך כדי שאני מסתובב ויורה לכל עבר ואומר לי: "אבא, בוא רגע לצד" ואני חושב שאני יודע מה הוא הולך להגיד לי: "אבא, לא נעים לי שאתה מתנהג ככה" או "אבא, למה אתה אומר לעלמה לפנות את המדיח ולי לשים. אתה הרי יודע שיותר קשה למלא מדיח" או "אבא, זה לא אני עשיתי את הבלגן. זו עלמה".
אבל הוא לא אומר לי אף אחד מהדברים האלו. הוא פשוט לוקח לי את היד, משלב את האצבעות שלו בתוך שלי ושואל: "אבא, הכל בסדר? קרה משהו? ממה באמת התעצבנת פתאום?" והעיניים שלי בשנייה מתמלאות בדמעות. הוא רואה אותי. הוא עשה עכשיו בדיוק את מה שאני מלמד לעשות. הוא הבין שהכעס שלי לא באמת קשור אליו או לבלגן בבית, שזה לא שהוא היה לא בסדר, שזה אני, שזה כפתור שלי שנלחץ. הוא אשכרה הצליח לשמוע מתוך הדברים שאמרתי את הכאב שלי.
אולי הוא אפילו הבין שהכעס שלי על הבלגן זו תחושה שלא רואים אותי וברגע אחד רצה לתת לי את התחושה שכן רואים אותי, שהוא רואה אותי, במודע או שלא וזה כמובן מיד עושה את העבודה, כי ברגע אחד אני חוזר לנשום ואני מחבק אותו חזק. "אהוב שלי, אני לא יודע", אני עונה. "תודה ששאלת, תודה שראית אותי. באמת התעצבנתי כל כך פתאום. הרי לוקח בדיוק 10 דקות לנקות את כל הבלגן הזה" או כמו שאברהם טל שר באחד השירים שלו, על איך שהוא אומר שיש בלגן ואשתו שושנה עונה לו: "זה לא בלגן. זה חיים".
זה אני שבוחר לעבוד בחופש שלי
אני מתיישב רגע על כיסא הבר, מוזג לי שאריות של שייק שיש בבלנדר, משהו שהילדים הכינו לעצמם ועלמה, כשרואה שנרגעתי, מספרת לי שיש בזה בננות ותמרים ופולי קקאו וזה ממש בריא וברגע אחד נעים בבית ואנחנו מסדרים יחד את הסלון וכולנו נכנסים לבריכה וצוחקים ונהנים, אבל אני עוד קצת מוטרד.
ממה באמת כל כך התעצבנתי היום? למה כל כך כעסתי כשנכנסתי הביתה וראיתי את הבית מבולגן ככה? איזה כפתור באמת נלחץ לי שם? ובלילה, כשאני ודריה שוב עולים לישון ועלמה הלכה לישון אצל חברה ואורי הזמין חבר והם יושבים בסלון שניהם, רואים סרט על קוסמים ואוכלים פופקורן בסלון, אני פתאום מבין: אני פשוט מקנא. מקנא בהם שיש להם חופש גדול; מקנא בהם שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים; ללכת לישון מתי שהם רוצים, לקום מתי שהם רוצים, לעשות במהלך היום רק מה שבא להם.
כשחזרתי היום הביתה, רציתי שהם ירגישו שהם לא יכולים לעשות רק מה שהם רוצים. רציתי שהם ירגישו שיש חוקים, שיש גבולות, שאין באמת חופש גדול, כי אם באמת יש אפשרות של חופש גדול, למה לי הוא לא מגיע? וברגע שאני מבין את זה, שזה היה הכפתור שלי, אני גם מיד יכול לראות, שאני לא בכנות; שאני חי ברעיון שיש לי, רעיון שאומר שאני לא בחופש מוחלט, שלי אין חופש גדול.
אבל בעצם, אני כן בחופש מוחלט ולא רק עכשיו בחופש הגדול, אלא כל השנה, כי בכל רגע אני בבחירה. זה אני שבוחר לעבוד בחופש שלי, זה אני שבוחר לקנות בסופר דברים לארוחת צהריים, זה אני שבוחר לקחת את איימי מהגן, זה אני שבוחר להיפגש עם לקוחות, זה שאני שבוחר לכתוב, לערוך ולצלם סרטים.
אני בוחר את זה, כי אני אוהב את זה, כי זה נכון לי וגם אם לרגעים זה נראה לי כמו כורח המציאות, כאילו זו לא הבחירה שלי, זו עדיין בחירה שלי. לי יש את החופש לבחור אחרת, גם אם זה יביא לתוצאות אחרות ואיך שהבנתי את זה, רק רציתי שהילדים שלי יחוו כמה שיותר חופש, בחופש הגדול שלהם. את אותו חופש שאני מרגיש. אז שהבית יהיה מבולגן. זה לא בלגן - זה חיים.
