סלון משפחתי או זירת קרב?
הורים, תפסיקו להילחם בילדיכם

07:40: בעוד שניה צריך לצאת מהבית לקייטנה בבית הספר. יואב (בן 8), הולך לכיוון הדלת עם התיק על הגב ואומר: "אמא, היום אני לוקח את הטאבלט לבית הספר".

אמא תמר: "מה פתאום?! אתה לא לוקח שום טאבלט".

יואב: "אבל אמא, זה לא פייר. אני לוקח אותו ולא שואל אותך".

תמר: " אני אמרתי שאתה לא לוקח, אז אתה לא לוקח. עכשיו, טוס לאוטו - אנחנו מאחרים".

יואב: "אם אני לא לוקח את הטאבלט, אני לא הולך לקייטנה היום".

תוך שניות כולם מתעצבנים. יואב מתיישב על הרצפה ולא מוכן לצאת. תמר צועקת ובסוף מצליחה באיומים להגיע איתו ועם נועם אחותו לאוטו. הסיכום: לוקחים את הטאבלט לאוטו, אבל לא לבית הספר.

לא מוציאים טאבלט מהבית, בלי רשות מפורשת מאמא

מגיעים. נועם נפרדת בנשיקה ורצה פנימה. יואב לא מוכן לצאת בלי הטאבלט. מכאן המצב מחריף. יואב בוכה, צועק ומקלל, תמר מתבצרת בעמדתה. הסיכום: יואב נכנס לכתה. הטאבלט נשאר באוטו. יש! ניצחון! תמר אמרה שהוא לא ייקח את הטאבלט והוא לא לקח את הטאבלט. האמנם? מי ניצח כאן? והאם כדאי בכלל לחפש ניצחון במערכת יחסים? (ספוילר: לא כדאי).

מי שלא מקשיבה, לא יקשיבו לה

כעבור שבוע תמר מתיישבת מולי בפגישת יעוץ אישית. קשה לה. נמאס לה לריב כל היום עם יואב ועם נועם. הם לא מקשיבים לה, לא "סופרים" אותה. כמעט בכל יום יש לפחות מריבה אחת מסוג "מריבת הטאבלט" והיא משתגעת מזה.

שאלתי את תמר מה חשוב לה. היא אמרה שחשוב לה שהילדים ידעו שכשהיא אומרת משהו, זה לא נתון לוויכוח. דיברנו עוד קצת על הדברים שחשובים לה. אני מאמינה שלכל הורה חשוב משהו אחר וזה המפתח לבניית ההורות המתאימה לו / לה ואז שאלתי אותה שאלה שהפתיעה אותה: למה יואב רצה לקחת את הטאבלט? היא חשבה רגע ואמרה, מה זה חשוב? לא לוקחים טאבלט לבית הספר.

אז זהו, שזה כן חשוב. כי אם תמר רוצה להשיג הקשבה מכל אדם, וודאי שמהילדים שלה, היא קודם כל צריכה להראות להם שהיא מקשיבה. להטיל וטו בלי לדעת מה הסיבה, לא נקרא להקשיב. מי שלא מקשיב/ה, לא יקשיבו לו/ה. כל כך פשוט. במקרה שלנו, יש דברים נוספים שנכנסו למשוואת "פרשת הטאבלט", אבל כרגע נתמקד בהקשבה כי הקשבה היתה יכולה להוביל לתסריט אחר לגמרי; תסריט שהיה הופך את הבוקר הזה לנעים הרבה יותר. לכולם. ולהקשיב זה באמת פשוט.

אז, אם תמר היתה שואלת את יואב למה הוא רוצה לקחת את הטאבלט, היא היתה עשויה לשמוע מגוון סיבות. למשל:

1. כי תומר אמר שיראה לי משחק חדש.
2. כי כל הילדים מביאים טאבלט.
3. כי קבעתי עם מיכל שנביא יחד טאבלט לצהרון.
4. כי משמעמם לי בהפסקה. אף אחד לא רוצה לשחק איתי.
5. כי מתחשק לי.
   

או הרבה תשובות אחרות, בהתאם לילד/ה וליום. שימו לב איך המענה לכל אחת מהסיבות יכול להיות אחר לגמרי. הרי אם תמר תדע שאף אחד לא רוצה לשחק עם יואב, היא תגיב אחרת מאשר אם תבין שהוא קבע עם מיכל ואם הוא רוצה את הטאבלט לצהרון, זה שונה מאשר אם הוא צריך אותו למשך היום.

אין מנצחים ומפסידים

אז, הצעד הראשון הוא הקשבה והבנה של הצורך. ועכשיו מה? אם הוא רוצה שתומר יראה לו משחק, נרשה לו? לא בהכרח. עכשיו כדאי לתת לו להבין את ההשלכות. מדובר בילד בן 8. יש לו כבר הבנה רחבה והיכרות עם תוצאות של מצבים שונים.

זה השלב לשאול: מה המדריכה בקייטנה אומרת לגבי טאבלטים? מה תעשה אם הוא ייפול ויישבר? מה יקרה אם יגנבו לך אותו? אל תודיעו לו מה יקרה, אלא תנו לו להבין לבד את ההשלכות. הוא יענה על כל השאלות ויגיע למסקנות. אתם תהיו שם כדי לתמוך בהחלטה. בשלב זה התסריט מתפצל לכמה אפשרויות, תלוי באמונות ובערכים שלכם - אתם יכולים לעזור לילד/ה לדאוג שאף אחד מהתרחישים הנוראיים לא יקרה (לבקש עזרה מהמורה, למצוא כיס סודי בתיק, להקפיץ את הטאבלט לצהרון, לבקש שנועם אחותו הגדולה תשמור עליו ועוד) ואתם יכולים להגיד: אני חושש/ת שהטאבלט ישבר או ייגנב בבית הספר ולכן לא תוכל לקחת אותו.

זה כנראה יאכזב אותו מאוד, אז כדאי להיות אמפתיים לעצב ולא להגיד: "אין לך סיבה לכעוס / לבכות" כי יש לו. אתם יכולים גם להגיד לו: "אני סומכ/ת עליך שתשמור עליו, אבל תזכור שאם יקרה לו משהו, לא אקנה לך חדש". גם הוא יצטרך להתמודד לבד עם ההשלכות.

הבנתם את הרעיון? יש הרבה יותר מדרך אחת, אבל יש עקרון אחד פשוט וזו בעצם צריכה להיות הכותרת: הדרך הנכונה לפתור מחלוקות היא לא כאשר אנחנו נמצאים זה מול זה והבעיה בינינו, אלא - כאשר אנחנו שנינו באותו הצד והבעיה מולנו.

אנחנו רוצים לעזור לו בעניין הטאבלט ובשום אופן לא לנצח אותו. הבית שלנו הוא לא מגרש כדורגל. בתרשים זה נראה כך:

כאשר הילדים ידעו שאתם בצד שלהם, תמיד, יהיה להם קל הרבה יותר להקשיב לכם, גם אם הדברים שאתם אומרים פחות מתאימים להם. אם גם לכם, כמו לתמר, יש שאלות בנוגע ליחסים עם הילדים, אתם מוזמנים לכתוב אותן בקבוצה הורים עכשיו. מבטיחה לענות. מי שמעדיף אנונימיות, יכול לשלוח אליי מייל.

כרגיל, יש גם מתכון:

כאשר מתחילים לשאול "מה יקרה אם" ו"מה יהיה כאשר", אפשר להגיע לתוצאות מפתיעות. למשל, אני שאלתי את עצמי פעם: מה קורה כאשר מבקשים ממוכר בחנות הכי לא יפנית בעולם, שנמצאת ברחוב הרצל בשכונת הדר בחיפה, לתת לכם מתכון לאורז לסושי?

קיבלתי תשובה מפתיעה לגמרי. כיוון ששנינו היינו באותו הצד והאמנתי שהוא רוצה בטובתי, אני מקפידה כבר 15 שנה להכין את האורז בדיוק באותה צורה. עדיין לא התקבלו תלונות.

(אל תגלו ליפנים שזה סושי. הם מתייחסים לסושי מאוד ברצינות).

חומרים לאורז:

• 1 כוס אורז עגול לסושי (כאמור, אנחנו לא אדוקים, גם אורז לריזוטו עבד)
• 2 כוסות מים
• 3 כפות חומץ אורז
• 2 כפות סוכר / דבש
• 1 כפית מלח
  

חומרים לגלגול:

• אצות נורי
• מלפפונים, גזרים, אבוקדו, חביתה עם רוטב סויה, סלמון מעושן, טונה - לחתוך את מה שניתן לחתוך, לרצועות דקות.
  

הכנת האורז:

1. מערבבים את כל חומרי האורז (כן, כולם יחד - ישראלי, זוכרים?) בסיר בינוני.
2. מבשלים כ-7 דקות עד שהמים רותחים.
3. מכסים את הסיר, מנמיכים את הלבה ומבשלים כ-10 דקות נוספות.
   

הכנת הסושי:

1. מחכים שהאורז יתקרר.
2. מניחים את האצה על מחצלת סושי או על צלחת גדולה.
3. מניחים על שלושת רבעי האצה אורז בשכבה דקה.
4. מניחים במרכז האורז פס של תוספות שאוהבים.
5. מגלגלים את האצה לגליל ארוך.
6. פורסים ל-8 חתיכות: קודם חוצים את הגליל ואז חוצים כל חצי ושוב כל רבע.
   

בתיאבון!