עובדת בצלב האדום: "עמדתי מול שיכור עם נשק. מזל שלא הייתי לבד"

עבור אנייס קוטו, הליכה עם מגפי גומי בג'ונגלים, שינה באוהל והתמודדות עם קופים ונחשים הן חוויות מהחיים, לא מתוכניות ריאליטי בטלוויזיה. קוטו עובדת בארגון הצלב האדום הבינלאומי, ובמהלך הקריירה שלה נשלחה למשימות מסוכנות באזורי מלחמה כמו קונגו, ליבריה ודרום סודן.

"בשביל להגיע לאנשים ולסייע להם, אתה צריך לחצות נהרות, ללכת ביערות או לנסוע במשאיות באזורים בוציים", היא אומרת. "אתה נמצא באמצע שום מקום, ואם אתה נקלע לסכנה, אין לך אפשרות להיחלץ באמצעות מסוק, כי אין איפה לנחות שם".

מה היה המצב המסוכן ביותר שנקלעת אליו?

"שלוש פעמים עמדתי מול בחור שיכור שנשא נשק. במצב כזה אי אפשר לדעת מה עובר לו בראש. רגע אחד הכל רגיל, ורגע אחר כך הוא מניף אקדח מטווח קצר כי משהו שנאמר לא מצא חן בעיניו. למזלי, בכל המצבים הללו היה איתי חבר צוות מקומי, שהרגיע את המצב. אם הייתי לבד, אני לא יודעת איך זה היה נגמר".

קוטו עם אסיר בליבריה. "עבודה מדהימה, למרות כל הקשיים"

דם על הידיים

קוטו (39) נולדה בכפר צרפתי סמוך לבורדו, העיר שבאוניברסיטה שלה למדה מדע המדינה ומשפט הומניטרי בינלאומי. לפני שהצטרפה לצלב האדום, עבדה בארגונים בינלאומיים אחרים, בהם האו"ם ורופאים ללא גבולות. בשנתיים האחרונות היא חיה בתל אביב ומשמשת כמתאמת פעולות הגנה על אוכלוסיות מוגנות באזור מטעם הצלב האדום. זהו תפקיד מטה רגוע יחסית, שאליו הגיעה אחרי שנים של עבודה בשטח. "כל המנהלים בצלב האדום התחילו כנציגים בשטח", היא אומרת. "זו עבודה שדורשת לא רק ידע ובקיאות בחוקים הומניטריים, אלא גם הרבה מיומנויות אחרות: צריך לדעת להתמודד עם אנשים שיכולים להיות מסוכנים, להישאר קר רוח במצבים קשים ולהיות יצירתי".

רבים מהאנשים ש"יכולים להיות מסוכנים", כהגדרתה, הם מורדים חמושים שפגשה במקומות נידחים באפריקה. "קצת מאיים להיפגש עם אנשים כאלה, כי לרובם יש דם על הידיים. קרה לי שנפגשתי עם קורבנות של אירוע אלים כזה או אחר, וזמן קצר לאחר מכן ניהלתי משא ומתן עם התוקפים. אבל לא הייתי שם כדי לשפוט או להאשים, אלא להסביר לאנשים את החוקים ההומניטריים ולוודא שהם לא יפגעו באנשים שבאו לעזור".

פעמים רבות, לדבריה, הבינה רק בדיעבד עד כמה מסוכנת הייתה הסיטואציה שאליה נקלעה. "מקרה אחר היה מצחיק ומפחיד בו זמנית. היינו בדרום סודן ורצינו להגיע לאוכלוסייה מרוחקת במיוחד, שהדרך היחידה להגיע אליה הייתה באמצעות מסוק. הבעיה הייתה שהמסוק היחיד שיכולנו להשיג היה ירוק, כמו של הצבא המקומי, וחששנו שהאזרחים והלוחמים על הקרקע יחשבו שאנחנו האויב ויירו עלינו. מכיוון שלא יכולנו לצבוע את המסוק, תלינו עליו פוסטרים של הצלב האדום וגם יצרנו קשר עם מנהיג הכוחות המקומיים וביקשנו שיגיד ללוחמיו לא לפגוע בנו. ככל שהתקרבנו, המתח עלה, אבל טייס המסוק ניסה להרגיע אותנו. כשכבר היינו קרובים, הוא שם לנו באוזניות את השיר של סלין דיון 'I'm Alive'. כולנו צחקנו ואמרנו שאין סיכוי שנמות היום. בסופו של דבר הכל היה בסדר: כשהאנשים ראו אותנו, הם היו מפוחדים בהתחלה, אבל תוך זמן קצר ראו שהם שמחים שהגענו".

קשיים נוספים שאיתם התמודדה נבעו מהתנאים הפיזיים. "בג'ונגלים נועלים מגפי גומי, שאמנם טובים להליכה בבוץ, אבל לא להליכה למרחקים ארוכים או בגשם. צריך גם להתמודד עם קופים ונחשים, ויש גם מחלות. אחד העמיתים שלי חלה בדלקת ריאות במהלך אחת המשימות. הוא היה בחור גדול, ונאלצנו לסחוב אותו כמה ימים עד שהגענו למקום שבו הוא קיבל טיפול ראשוני. אבל למרות כל הקשיים, העבודה הזו מדהימה. עוזרים לאנשים שבאמת זקוקים לעזרה, וזה נהדר".

ארוחת ערב באמצע שום מקום. "להורים לא סיפרתי הכל, כדי לא להלחיץ"

וואו, את גיבורה

תפקידה הנוכחי לא מזמן לה הרפתקאות כאלה, אבל גם במסגרתו היא חווה מצבים שאפשר לחשוש מפניהם. "יש הרבה אחריות ולחץ מסוג שונה", היא אומרת. "אני לא נשארת רק במשרד בתל אביב אלא גם יוצאת לשטח - למפגשים עם אסירים, למשל. בשבוע הבא אגיע לעזה לשיחה עם האנשים שלנו שנמצאים שם".

בעלה הוא עובד הומניטרי בארגון פליטים נורבגי וכיום משרת ביוון ומסייע למהגרים שמגיעים לשם. בעבר שירתו בני הזוג באותה מדינה, אבל קורה שהם נאלצים להיפרד לתקופות ארוכות. "ב-2000 שירתתי בקוסובו, שבה לא היו שירותי דואר באותה תקופה, והאינטרנט לא היה נגיש. בעלי שירת במקום אחר, אז תקשרנו בעיקר באמצעות פקס. זה נשמע כמו תקופת האבן, אבל ככה התנהלנו".

איזה תגובות את מקבלת על עבודתך?

"יש כאלה שאומרים לי: 'וואו, את גיבורה, זו עבודה ממש קשה'. אבל יש גם כאלה שאומרים: 'את בטוח בורחת ממשהו, אחרת למה שתכניסי את עצמך למקומות כל כך מסוכנים? למה שתחיי כל כך רחוק מהבית?' אבל זה לא נכון. אני מגיעה ממשפחה שיש בה מסורת של נתינה ועזרה לזולת. ההורים תמיד עודדו אותי ושמחו בשבילי, אבל אני בטוחה שהיו זמנים שהם דאגו לי. הם לא אמרו את זה, אבל יכולתי להרגיש. לא סיפרתי להם הכל, כדי לא להלחיץ. כשבן משפחה שלך נמצא רחוק, אתה מדמיין שהדברים שם גרועים הרבה יותר ממה שהם במציאות. זה נכון לגבי כל מדינה שעבדתי בה".

קוטו בתל אביב. "לחץ מסוג שונה"(צילום: אביגיל עוזי)

_____________________________________________________

"פעם קפצתי מקיר, ותוך כדי קפיצה הוא התמוטט". הקליקו על התמונה (יש וידאו):

"אף פעם לא שאלתי את אשתי מה היא חושבת על הפארקור. את הפציעות שלי היא מקבלת בסבבה". הקליקו על התמונה (צילום: ענבל מרמרי)