דפנה דקל לא מבינה איך זה יכול להיות: מצד אחד, אנשים ברחוב עוצרים אותה ושואלים לאן נעלמה ולמה כבר לא רואים אותה. מצד שני, היא דווקא מצליחה להתפרנס בכבוד מהמקצוע שלה. "אני פה כל הזמן, ועדיין כל הזמן מגלים אותי", היא צוחקת. "אני לא יושבת לשנייה, כל הזמן עובדת, בבית מתלוננים שלא רואים אותי מספיק. לא מצליחה להבין עד הסוף מאיפה הפער בין האהבה שאני מקבלת ברחוב למה שיוצא החוצה בתקשורת".
אז שוב התקשורת אשמה?
"ואולי גם אני. מיום שהתחלתי את הקריירה החלטתי לא להיחשף אם זה לא קשור לעשייה ספציפית. אני גרה בבית דגן, הרחק מהביצה, לא מגיעה לפתיחות וסגירות, ואני לא אוהבת לספר על הרגלי הבריאות שלי וגם לא על הרגלי המיטה שלי בשביל כותרת".
ויש לזה מחיר.
"בוודאי, המחיר הוא ששוכחים אותי. זה קצת 'אם אתה לא שם אתה לא קיים'. הלוא מפיקים לא יושבים כל היום ועוברים על כל הרשימות ועל כל האופציות לכל תפקיד. ככל שאתה נחשף יותר, אתה קופץ יותר מהר לראש".
קשה לך לשלם את המחיר?
"לא, כי להופיע במדורי רכילות זה יותר קשה. בסך הכל אני עובדת. 30 שנה אני עושה דברים גדולים, עשיתי אירוויזיון, עשיתי את הסרט 'זהר', עכשיו אני משתתפת ב'בילי אליוט', אני כותבת ומקליטה ואני יכולה לחיות עם המחיר. אני לא מתוסכלת ולו רציתי, יכולתי לעבוד הרבה יותר. את יודעת כמה פעמים הציעו לי לעשות ריאליטי? 'האח הגדול', האח הקטן, מה לא? כל מיני בתים שונים ומשונים, אבל ריאליטי זה קו אדום מבחינתי".
עד כדי כך?
"כן, כי זה לא מקדם אותי לשום מקום. אני יכולה להסתדר אחרת. או שלא? הוצאתי אלבום בשם 'יומן יקר' ב־2009, והוא היה כמעט מחתרתי. אף אחד לא שמע עליו, למרות שמעט הביקורות שהיו עליו היו מאוד מפרגנות. אני לא זוכרת תשבחות כאלה בשום דבר אחר שעשיתי ובכל זאת אין לו זכר. עשיתי עוד שני אלבומים, שלשניהם קראו 'דפנה דקל', וגם הם לא ממש הצליחו, אבל יצאו מהם להיטים".
למה, לדעתך, הם לא הצליחו? 1. הם לא היו מספיק טובים. 2. קשה לקבל את דפנה של "דודידו" שרה טקסטים רומנטיים. 3. לא השמיעו אותם בגלגלצ. 4. כל התשובות נכונות.
"אני יכולה לתרום עוד מיליון סיבות, אבל אלה הן רק השערות. בתקליט הראשון הייתי פחות בשלה ברמת הגשת השירים, משהו בשירה היה מאוד בוסרי. 'יומן יקר' לא היה מספיק קומוניקטיבי, ככה חשבו חלק מהאנשים שעבדו איתי עליו, אבל הרגשתי שאני חייבת אותו לעצמי, בלי התפשרות על מסחריות ושיקולי רדיו. באמת חששנו שאלה שירים שלא יעברו רדיו, אבל שיר אחד ממנו ממש חשבתי שיהפוך לשלאגר, וזה לא קרה. טוב, הוא יצא יומיים לפני מבצע 'עופרת יצוקה' ונקבר תחת הררי הדיווחים מהחזית. הוצאתי שני סינגלים לפני שנה, לקראת אלבום אוסף שאני עומדת להוציא בקרוב, וגם אותם לא השמיעו, למרות שהם לגמרי התאימו לרדיו".
יש אופנה כזאת, להאשים את גלגלצ.
"אני לא מאשימה אף אחד, אבל אני כן חושבת שלעורך מוזיקלי בגלגלצ, ילד בן 20 שגדל על 'דפנה ודודידו', יותר קשה להכניס אותי לפלייליסט מאשר את מוקי, למשל. משהו לא מתחבר לו. כדי שהשירים שלי יגיעו לקהל הם צריכים לעבור את המחסום של הבחור הזה, וזה לא פשוט".
לא האמינו שאני בהיריון
עם כל הכבוד ל"דודידו", דקל (50) עשתה לא מעט מאז שקיפצה על במת האירוויזיון לפני 24 שנים עם "זה רק ספורט": סרט מצליח ("זהר"), מחזמר שהפך ללהיט ("סאלח שבתי") ושלושה אלבומים אישיים. עכשיו היא משחקת בתפקיד ראשי במחזמר "בילי אליוט".
היא נולדה וגדלה באשדוד, אחות בכורה לאוהד (45), מנהל מגמת סאונד והפקה מוזיקלית במכללת צמח, ואלרן (40), מוזיקאי וסולן להקת פאנקנשטיין.
כבר 23 שנה היא נשואה לאחו (52), מנהל אדמיניסטרטיבי במרכז לתיאטרון בובות בחולון ("חשבנו שהוא היחיד בארץ שנקרא אחו, אבל אז פגשנו עוד אחד"). השניים נפגשו במועדון באשדוד כשהייתה בת 17. "עליתי לשיר, הוא ניגן בפסנתר והמבטים הצטלבו. הוא החבר הראשון שלי, אנחנו יחד 33 שנה", היא אומרת בגאווה.
אין תחושה של החמצה, להיות כל החיים עם הגבר הראשון שהתאהבת בו?
"אם זה כזה גבר, אז רק הרווחתי. הוא איש נדיר ועם השנים זה הולך ומשתבח. השאלה הזאת תמיד מובילה לעניין המיני, נכון? אז אין לי עניין להתנסות עם אחרים. יש משהו בלגדול ולצמוח יחד, שיוצר דברים שמי שמכיר בן זוג בגיל 40 לא יקבל. אני רואה אנשים נאבקים על זוגיות, יוצאים לדייטים, מפנטזים על האקס המיתולוגי, ולי אין את כל זה. זה נחסך ממני. אני מצאתי בול את מה שהייתי צריכה, על הפעם הראשונה".
סירבתי לבוא לאודישן
את תפקיד גברת וילקינסון, המורה לריקוד של בילי אליוט, היא עושה בטבעיות ובכישרון, שעליהם כתב מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ ב"הארץ": "היא מקרינה על הבמה טמפרמנט שגרם לי להצטער שאין היא מופיעה יותר במחזות הזמר בישראל".
"כן, גם אני מצטערת על זה", היא צוחקת. "נכון שאני בוחרת הרבה פעמים לקחת שני צעדים אחורה, אבל במקרה הספציפי הזה, בנוגע למחזות זמר, זו לא בחירה. איכשהו אני פשוט לא מצליחה להגיע לתיאטרון ולקולנוע באופן שהייתי רוצה".
למה?
"אולי כי אני מזוהה עם ילדים. פעם, כששאלו אותי בראיונות על זה שתוכניות ילדים הן דבר שהורס קריירה, זה עורר בי התנגדות כי אני חושבת שאפשר לעשות דברים במקביל, תראי את ציפי שביט או חני נחמיאס. היום אני כבר לא בטוחה. עובדה שרוב כוכבי הילדים של פעם לא הצליחו לעשות את המעבר. כנראה יש בזה משהו בכל זאת, ואני תוהה אם זה יותר הקהל או יותר התקשורת, הבמאים, התסריטאים או המלהקים, שמתקשים לקבל אותי, כי אני מזוהה עם ילדים. כשהשתתפתי בסדרת הדרמה 'בלו נטלי' עם צביקה הדר, הבנתי מהבמאי שלא היה פשוט בשבילו להמר עליי".
אולי גם כי את מזוהה כזמרת ורק אחר כך כשחקנית?
"זה מצחיק שאת אומרת את זה, כי ללהקה צבאית התקבלתי כשחקנית. כשהשתחררתי, הדבר הראשון שעשיתי היה תיאטרונטו וזכינו בפרס הבימוי. אחר כך עשיתי את 'סאלח שבתי', שרץ המון שנים, אבל כנראה אם את עושה אירוויזיון אחד, זהו – קוטלגת כזמרת".
אמרת פעם שהאירוויזיון היה טראומתי מבחינתך.
"המילה טראומה אולי חזקה מדי, אבל ההתרגשות הייתה גדולה עליי. את עומדת שלוש דקות על הבמה, יורדת ולא זוכרת שהיית שם. אבל אין לי צלקות משם, ואל תשכחי שהייתי נורא צעירה ולא תכננתי לזכות".
סליחה?
"עמדתי להתחתן, היו כבר תאריך ואולם, ופתאום זכיתי בקדם וזה אילץ אותי לדחות את החתונה בשנה. באתי בשביל הספורט, בדיוק כמו שהשיר אומר, בבוקר עוד הופעתי עם התיאטרונטו, הייתי בטוחה כל כך שאני לא זוכה".
איך הגעת ל"בילי אליוט"?
"הזמינו אותי לאודישן ובהתחלה אמרתי למנהל שלי, שלמה צח, שאני לא מעוניינת. חשבתי שלגלם מורה לריקוד זה מעבר ליכולות שלי. מזל שהוא שכנע אותי. הוא אמר לי שארבעה אנשים היו יכולים לפרנס קריירות מפוארות רק מהדברים שדחיתי, אבל על זה הוא לא מוותר לי. 'לפחות תנסי, תביני במה מדובר ואחר כך תגידי לא', הוא אמר. הגעתי לאודישן וישר היה קליק עם הבמאי, אלדר גרויסמן.
"כשהודיעו לי שהתקבלתי כל כך שמחתי, שממש התביישתי שלא רציתי את זה בהתחלה. הרגשתי מטומטמת לגמרי. זה בסדר להגיד 'לא' לדברים שאת חושבת שלא תיהני מהם, אבל לא צריך לוותר על משהו רק על בסיס יכולות. חששתי מהתפקיד ובסופו של דבר לקחתי אותו בהליכה, הביקורות מעולות. עם אבי קושניר, שמשחק את אבא של בילי, עשיתי פסטיגל לפני 20 שנה, זו הייתה אהבה ממבט ראשון והיה כיף להיפגש שוב".
עם כל הכבוד לך ולקושניר, אין ספק שארנון הרינג ושון גרנות־זילברשטיין, שני הילדים שמגלמים לסירוגין את בילי אליוט, גונבים את ההצגה.
"לגמרי, וככה זה צריך להיות. קודם כל מצאו אותם וסביבם בנו את המחזמר. תרבות הבלט לבנים בארץ לא ממש פורחת, ועשו חריש עמוק כדי למצוא את שני המוכשרים האלה, שמחזיקים את ההצגה על כתפיהם הקטנות. הם התחילו לעבוד שנה לפנינו והם חרוצים ואינטליגנטים בצורה בלתי רגילה".
מה היה הכי קשה?
"הסיגריות. היא מעשנת בלי הפסקה, ואני בחיים שלי לא נגעתי בסיגריה משום סוג. לא ידעתי איך לזרום עם זה בטבעיות. האמת היא שיש לי טראומה מסיגריות מגיל ארבע, כשקיבלתי שאכטה מדודה שלי. היא עישנה לידי וכל כך נדנדתי לה שתיתן לי גם, אז היא נתנה. זה כנראה צרב לי משהו לא טוב בנשמה, חשבתי שאני מתה באותו רגע וזה הספיק לי לכל החיים. ופתאום תפקיד שבו אני כל הזמן מעשנת. אני מחזיקה סיגריה אלקטרונית, אבל בחזרה הראשונה עוד הייתי עם סיגריה אמיתית וכמעט איבדתי את ההכרה. נו, מה לא עושים בשביל תפקיד?".
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
>>> להורדת האפליקציה החדשה של "לאשה"
