"את יודעת איזה צעקות חטפה ממני מנהלת השיקום של אחד מבתי החולים?" אומרת לי ד"ר אביטל (טלי) פורטר, קרדיולוגית בכירה שעומדת בראש מרפאת הלב בבית החולים בילינסון.
למה צעקת עליה?
"מגיעה אליי אישה בשנות ה־50, אחרי התקף לב. 'אני לא הולכת לשיקום לב', היא מודיעה לי, 'כי פתחו קבוצות טיפול לגברים מוקדם בבוקר ולנשים ב־11 בבוקר'. סליחה, אישה בת 50 היא לא אישה עובדת? למה אף אחד אחד לא מתחשב בסדר היום שלה? זה בא מתוך טיפשות שלנו וחוסר רצון לצאת קצת מהקופסה. גם אני לא הייתי באה לטיפול בשעה 11:00".
בכובעה העיקרי, מנהלת פורטר את היחידה לטיפול נמרץ במחלקה, אבל הבייבי שלה הוא ניהול "מרפאת לב האישה", שדרכה היא מקדמת את האג'נדה החשובה שלה - העלאת המודעות להבדלים המשמעותיים בין נשים וגברים בכל הנוגע לבריאות הלב. "הבדלים שההתעלמות הגורפת מהם
לאורך שנים הורגת אותנו, הנשים. הגיע הזמן שנילחם על מקומנו", היא אומרת וקשה שלא לחוש עד כמה העניין הזה בדמה. לפני כחודש הפיקה ד"ר פורטר כנס רפואי ייחודי ליצירת רב־שיח בין־תחומי על בריאות האישה, מתוך ראייה מגדרית ברורה שבאה לתקן את המעוות.
הנה נתון שאולי לא ידעתן: בישראל 2016, נשים שלקו בלבן מתות יותר מגברים חולי לב. הנתון הזה מזנק משמעותית כשמדובר בנשים צעירות, מתחת לגיל 55.
גם איגוד הקרדיולוגים האמריקאי הוציא לאחרונה נייר עמדה משמעותי שמציג נתונים מדאיגים: נשים מתות יותר מגברים בשנה הראשונה אחרי התקף לב; יותר מקרי שבץ מוחי בנשים מאשר בגברים אחרי התקף לב; נשים נשלחות פחות לשיקום ומקבלות פחות תרופות. נשים עם התקף לב, עולה מן המחקר, מתפספסות בשלב האבחון כיוון שהן נשאלות שאלות המאפיינות התקף לב אצל גברים. אחת הסיבות לכך היא שהמידע עליו מתבססים הרופאים בהתקפי לב מבוסס על גברים בלבד ולא מותאם לנשים.
הבסיס לנתונים המדאיגים האלה, מאמינה ד"ר פורטר, הוא הסתכלות מגדרית בעייתית המוטמעת בעולם הרפואה, הגברי והמקובע למדי. "קיימים הבדלים משמעותיים ביותר לרעת נשים", טוענת פורטר, "הן באבחון, הן בטיפול והן ביישום המידע המחקרי בנושא. נשים היום מקבלות את אותו טיפול שגברים מקבלים.
"אישה בריאה נכנסת היום להיריון", היא מדגימה, "בתוך כל זה יש לה קצת לחץ דם וקצת סוכרת, עושים לה הערכה ושולחים אותה הביתה. אבל זה לא סתם משהו קטן על הדרך, זה משהו שישפיע על עתידה! אם היא לא תקבל הנחיות עכשיו, אנחנו יודעים שהיא תגיע בגיל 50 עם תחלואה הרבה יותר גבוהה. זה כדור בדולח - הגוף שלך אומר משהו, ויש לנו הזדמנות להתערב".
איכות חיים אפס
"לפני כשנה הגיעה אישה בגיל המעבר שקיבלה טיפול הורמונלי נגד גלי חום", מדגימה פורטר את הבורות הנהוגה, לדבריה, באופן הטיפול בנשים, "עם סבל נוראי ואיכות חיים אפס. גיל המעבר הוא לפעמים ביג שיט. היא מתאשפזת עם התקף לב קל, ללא פגיעה משמעותית, מבקשת הורמונים ואומרים לה - גברתי, אסור הורמונים למי שסובל מבעיות לב. היא באה אליי ואומרת: 'אני מעדיפה למות ולא לוותר על טיפול הורמונלי מתאים'. והיא צודקת - מי שמנע ממנה טיפול שיכול לספק לה איכות חיים ראויה הולך לפי קווים מנחים שאינם רלוונטיים היום.
המציאות מעידה על הטיה ברורה לרעת הנשים: נשים מטופלות פחות. מצונתרות פחות. יש הסברים מפה עד מחרתיים למה זה קורה, כמו למשל תופעות לוואי שיש להן יותר, אבל השורה התחתונה היא חוסר מודעות ואטימות".
ממה נובעים השינויים במתן טיפול לגברים ולנשים?
"הנחיתות באה מחוסר הבנה, לא מרוע. צריך להבין שההבדלים הם הבדלי סקס (מין) ומגדר (ג'נדר). הבדלי סקס הם הבדלים מבניים אינהרנטיים בתוך גוף האישה והגבר: הביולוגיה הגברית והנשית שונה. הלב הגברי והנשי שונה. הזדקנות כלי הדם שונה. תפקוד והתפתחות הלב שונים. הסתיידות העורקים
היא שונה. אי־ספיקת הלב שונה - אלה הבדלים תלויי מין; ועל זה נוספים הבדלי הג'נדר - התפיסות של מה זה נשים וגברים, איך אישה חווה את עצמה ואת התפקיד החברתי שלה".
תני דוגמה.
ביטויים של כאב שונים במובהק מגדרית בין גבר ואישה. נשים וגברים לא מתלוננים על כאב באותו אופן. את יודעת איך נשים מתלוננות על כאב? 'כואב לי פה, כואב לי פה וכואב לי פה'. באופן ספציפי. גבר יגיד, 'כואב לי' וזהו. צריך להבין את הדקויות. אנחנו חוות כאב כחלק מהחיים שלנו. אנחנו יולדות, יש לנו כאבי מחזור. הרף של כאב הוא אחר. הנושא של ג'נדר הוא קריטי להבנת הרפואה. להבנת התפקיד החברתי, להבנת הקונטקסט, להבנת ההבדלים החברתיים בין גבר ואישה. ואלה לא רק ההבדלים המובנים, אלא גם ההבדלים החברתיים, תפיסות פילוסופיות שונות.
"לכל ההבדלים האלה יש תג מחיר שמתורגם בבריאות - או ליתר דיוק, בפחות בריאות. אתה חופר ומגלה שהנתונים כבר קיימים מזמן: יש הרבה מחקרים בנושא ומעט מאוד עשייה. יש כל כך הרבה מה לעשות, ומבחינתי זו שליחות".
האם זה קשור לעובדה שיש רוב גברי בתחום הרפואה?
"זה מעבר לזה. כולנו מפספסים, גם כקהל וגם כרופאים. ככל שיש יותר נוכחות נשית, יש יותר שיח והתעסקות בנושא. גם הנשים עצמן מאחרות להתלונן: הן סופגות הרבה, לא חושבות על עצמן כחולות לב. זה לא שהן לא מתלוננות, אבל את הנושא של לב וכאבי חזה הן פחות לוקחות לתשומת לבן. ואני אומרת: אם היית שולחת את אישך להיבדק - לכי להיבדק גם את".
אני רוצה שתגיד לי מה יש לי
פורטר נזכרת באנחת הרווחה של המטופלת שהגיעה אליה ממש לאחרונה לאחר שחזרה מביקור אצל הפסיכיאטר. "אני רוצה שתגידי לי מה יש לי", התחננה - לאחר שהתלוננה על כאבים בלבה והמצנתר שלח אותה בטענה ש"אין לה כלום".
ומה היה לה?
"הסתיידות עורקים של 20%, שעבור לב גברי לא נחשבת בעייתית כמו בלב נשי. להגיד 'אין לך כלום' זו שטות גמורה, קרדיולוג שב־2016 אומר ככה לא מבין מה זו קרדיולוגיה - לא את הבדלי המין ולא את הבדלי המגדר. 20% זה בדיוק המחלה הנשית, ואישה שאומרים לה שהיא לא באמת חולה אלא מדמיינת, תחשוב שהיא צריכה פסיכיאטר. את יודעת כמה הוקל לה כשאמרתי לה: 'את חולת לב?'
"נשים מאבדות את המחזור בגיל 50־55 בממוצע, ופתאום הן משתנות. הן מתחרפנות. ההורמונים עוזבים אותן, הן עולות במשקל, סובלות מכולסטרול ומהפרעות קשות בשינה. מהפרעות בזיכרון. מישהו מאיתנו, הרופאים, מתייחס לזה? אומרים לה, לכי לגינקולוג שירשום לך משהו.
גדול מהמקרים הגינקולוג לא ירשום לה כלום מסיבות שונות. למי היא צריכה ללכת - לפסיכולוג? לפסיכיאטר? יש כאן פן שלם שדורש שיח רב־משתתפים. הכנס שלי, כל הרעיון שלו היה ליצור שיח שבו האישה במרכז. אנחנו הרופאים מומחים בלהתמקצע בקצה האצבע: כל אחד בדיסיפלינה שלו. רציתי שפעם אחת נדבר כולנו יחד, כשהאישה במרכז".
כמה מהפכנית ההתייחסות לנושא הרפואה המגדרית בארץ?
"לא רק בארץ, גם בעולם - אין כנסים מסוג זה. יש כנסים שלמים בתוך הדיסיפלינות. בתוכם יש מושבים על נשים, אבל לא התייחסות כוללת ורוחבית לנושא.
"אני, אגב, נלחמת עכשיו שיהיו יותר נשים בכינוסים, שייתנו הרצאות, שישמעו אותן. הקרדיולוגיה היא עולם גברי ושוביניסטי, רבים מהרופאים בכלל לא מעוניינים לדבר על הנושא. השיח שיותר מתאים להם הוא מה ההמצאה הטכנולוגית האחרונה או איזה מסתם חדש כדאי להשתיל. אני לא מזלזלת בזה, אני באה מעולם התוכן הזה, אבל כנשים אנחנו יכולות להוביל תפיסה שהיא רב־מערכתית, שמסוגלת לדון גם על הטכנולוגיה האחרונה וגם על האישה ההריונית שסובלת מגורמי סיכון. אנחנו יכולות להוביל שינוי".
מה שיעור הנשים הקרדיולוגיות בישראל היום?
"נמוך מאוד. אם ברפואה בכלל היחס עומד על 40־60 לטובת הגברים, בתחומי ההארד־קור, כמו כירורגיה וקרדיולוגיה, שמחייבים עבודה אינטנסיבית בבתי חולים, החברה גברית מאוד. גינקולוגיה נתפסת כתחום נשי, הרבה פונות לרפואת ילדים ומשפחה או לתתי־התמחויות, כמו עור. אני מנסה להוביל בתוך האיגוד הקרדיולוגי מהלך שמטרתו חיזוק מעמד הנשים, אנחנו עובדים על זה".
יכול להיות שזה נובע גם מחוסר ביטחון של הנשים עצמן? מתשדורות מחלישות מהסביבה?
"אנחנו פועלים כאן בחברה שוביניסטית, סובבת גברים. אומרים עלינו שאנחנו ביצ'יות. אני לא בהכרח חושבת שזה נכון. לדעתי כל חברה שאין בה שיעור של 50־50 - מפספסת. היא לא מקבלת את כל הספקטרום. אנחנו מפסידים מזה, הגברים מפסידים והכי חמור - הם לא מבינים בכלל שהם מפסידים".
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה"
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
