בתום תצוגת הבוגרים של שנקר שהתקיימה בסוף יוני, עלתה ראש המחלקה לאה פרץ לומר דברי סיכום לקהל, לבושה טוניקה שחורה רקומה בעיצובו של בן טיפוחיה, מעצב האופנה קובי הלפרין, שסיים את לימודיו במחלקה בשנת 1998, ומאז זוכרים השניים זה לזה חסד נעורים - האם הרוחנית והבן שמספק גאווה.
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
מדי קיץ מבקר הלפרין בביקורות של פרויקט הגמר במחלקה, בעוד פרץ משמשת שגרירה ישראלית של עיצוביו: תחילה בתקופתו כמעצב בבית האופנה של המעצב הישראלי אלי טהרי בניו יורק, מאוחר יותר כשעבר לעצב במותג קנת קול, ובשנה האחרונה במותג הנושא את שמו, שנמכר כיום בלמעלה מ-100 חנויות בארצות הברית בלבד, ולאחרונה נכנס גם לשווקים כמו קנדה, בריטניה, ערב הסעודית, כוויית ומדינות המפרץ. רק בישראל, המקום בו נולד וגדל, שמו של הלפרין מוכר למעטים יחסית, או בעיקר לאנשי תעשיית האופנה, אבל כל זה עשוי להשתנות בקרוב - עם כניסתו לשוק הישראלי.
"זה תהליך חיזור שמתחיל ברצון לגעת בבגד, ואחר כך למדוד אותו. אם היא אוהבת, אז היא גם תציץ במחיר, ואם הכול מתחבר יחד - מתבצעת מכירה. בתום תהליך החיזור, אני רוצה שהלקוחה תתאהב בי, ובהמשך אני רוצה שנהפוך את ההתאהבות למערכת יחסים. כי אם אתה מבין אותה ודואג לה, ולפעמים גם מפתיע, אבל אף פעם לא בוגד בה או מחפש מישהי אחרת, צעירה או מגניבה יותר - היא שלך"
"אין דבר שישמח אותי יותר מלראות נשים ישראליות בבגדים שלי", הוא אומר ומגלה כי הוא נמצא כעת בעיצומו של משא ומתן עם גורמים מקומיים בנוגע לייבוא העיצובים שלו לארץ. "מכל המקומות בעולם - זה המקום היחיד שחשוב שתהיה לי בו נקודת מכירה".
עד לשנה האחרונה עיצב הלפרין תחת בתי אופנה אמריקאים אחרים, ודרכם ניסה להביע את חזונו האמנותי ולהכתיב את הטון. בדיעבד, זה גם מה שהוביל אותו להבנה שעליו לפנות לאפיק משלו, ולא לנסות לשנות את ה-DNA של מותגים אחרים, שתמיד נותרו, בסופו של יום, בעלי הבית, המאה והדעה. בתפקידו המרכזי ביותר כשכיר, שימש כיד ימינו של אלי טהרי במשך 13 שנה, מהן תריסר שנים בתפקיד המנהל האמנותי. "בכל מקום שאני מגיע אליו אני מחפש בית, וטהרי היה בית. משפחה", הוא מספר בראיון מיוחד ל-Xnet, שמתקיים בביקורו בישראל בחודש שעבר. "ביני לבין אלי היו יחסים קרובים של אבא ובן, לא תמיד בהכרח שאלי היה בתפקיד האבא. לפעמים זה היה ההפך".
איך אתה מגדיר את התרומה שלך לבית האופנה אלי טהרי?
"אני אדם טוטאלי שהולך עד הסוף, ובזמן שהייתי עם אלי התייחסתי לטהרי, המותג, כאילו שזה המותג שלי. הבאתי את כל הקישקע שלי ושמתי אותו על השולחן, שיניתי אותו ל-DNA שלי, והבנתי שזה תהליך שלא צריך לקרות. מעבר לכישרון, מה שהצלחתי לעשות זה לבנות פס ייצור, ואת התהליכים המתבקשים לעסק בסדר גודל הזה. בסופו של דבר, טהרי היה בית הספר הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי, כי שם למדתי את החיבור בין אופנה לביזנס, ושם גם למדתי מה לעשות, ובעיקר מה לא לעשות".
הפרידה הקשה מטהרי
פרק טהרי בקריירה הוא נקודה רגישה עבור הלפרין. גם היום, חמש שנים מאז הכותרות על עזיבתו את בית האופנה, הוא מתקשה למצוא את המילים לתאר את הפרידה ממי שהיה עבורו בן משפחה. לראשונה, הוא מגלה כי ההחלטה על עזיבתו הגיעה דווקא מכיוונו של בעל הבית. "זאת לא היתה החלטה שלי לעזוב - זאת היתה החלטה של אלי", הוא אומר במילים מדודות. "זו היתה פרידה קשה, כי אלי טהרי היה המשפחה, והמותג היה כמו ילד שלי. עם השנים אני לומד להסתכל על ההחלטה הזאת בראייה חיובית. זה היה צריך לקרות במוקדם או במאוחר. רגשית, אני מודה, לא הייתי מסוגל לחשוב בכיוון הזה, אבל היום אני יודע שהעובדה שהזיזו אותי מהתפקיד היא הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי. לא טוב להיות מקובע 13 שנה באותו מקום, ואם לא היו מזיזים אותי מהתפקיד - קובי הלפרין, המותג, לא היה קיים היום".
"התייחסתי לטהרי, המותג, כאילו שזה המותג שלי. הבאתי את כל הקישקע שלי ושמתי אותו על השולחן, שיניתי אותו ל-DNA שלי, והבנתי שזה תהליך שלא צריך לקרות. בסופו של דבר, טהרי היה בית הספר הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי, כי שם למדתי את החיבור בין אופנה לביזנס, ושם גם למדתי מה לעשות, ובעיקר מה לא לעשות"
הלפרין מספר כי הוא וטהרי לא בקשר היום - "אני מאפשר לעצמי להתרכז בזיכרונות הטובים", הוא אומר. לדבריו, החל לפתח את המותג העצמאי שלו בתקופת עבודתו כמנהל האמנותי של קנת' קול שהסתיימה כעבור שנתיים וחצי. על הקשר עם קול עצמו הוא אומר, "היה בינינו חיבור טוב, אבל מהר מאוד הבנתי, הבנו, שהצורך שלי לתקן משהו תמיד יהיה שם, ויתנגש עם הרצון ליצור משהו חדש. היחסים בינינו הסתיימו מאוד יפה, ואנחנו בקשר טוב. זה היה תיקון מבחינתי".
איורי אופנה בין דפי הגמרא
הלפרין, 44, נולד וגדל בנתניה למשפחה דתית לאומית, וכבר בישיבה התיכונית בה למד היה מאייר בגדים בין עמודי הגמרא. בין זיכרונות הילדות שלו, הוא מספר על חנות בגדי הילדים דולית בנתניה, ועל הילד שהיה, עם הסנדלים התנ"כיים והכיפה הסרוגה שהיה מתאים מדי בוקר לבגדים שלבש. בגיל 13 הבין לראשונה שהתשוקה שלו היא בעצם מקצוע, לאחר שהגיע עם איורי האופנה שיצר למעצב המנוח יהודה דור, שעיצב את שמלת הערב של אמו לבר המצווה.
שלושים שנה מאוחר יותר, הלפרין מודה על כך שאפשרו לו ביטוי עצמי בישיבה הדתית, ולא סימנו אותו כצלם בהיכל. "קיבלו את זה באהבה. טענתי שזה מאפשר לי להתרכז לא רק בפשט, אלא בעיקר בדרש", הוא צוחק. "לאה (פרץ) תמיד אומרת שיש לי את היכולת לגרום אנשים לאהוב אותי, ולאהוב אותי משמע לקבל אותי. גרמתי לאנשים לקבל אותי כמו שאני, ובזה זה הסתיים. עד היום מדהים אותי שאפשרו לי להתבטא ככה, גם בישיבה וגם במשפחה".
את הכיפה הוריד ביום הראשון ללימודים בשנקר. עד היום יש לו הערכה גדולה לדת, אבל כבר בגיל חמש, לדבריו, החילוניות קרצה לו. לאחר ארבע שנים בשנקר, אותן סיים בהצטיינות ואף זכה בתחרות מיטלמודה באיטליה, הבין הלפרין שהוא רוצה להתמחות בשמלות ערב. הפנייה שהגיעה מטהרי והמעבר לניו יורק קרצו לו, והשאר היסטוריה – הלפרין הפך לחלק בלתי נפרד מתעשיית האופנה בניו יורק, בה הוא פועל כבר למעלה מ-20 שנה. ועדיין, השורשים שלו נטועים כאן. "אני עובד בניו יורק אבל חי בישראל", הוא אומר. "רק פעם בשנה אני מבקר כאן, אבל הטלוויזיה בבית ישראלית והעיתונים בעברית, כך שאני מחובר יותר למה שקורה כאן מאשר בניו יורק".
אני רוצה שהלקוחה תתאהב בי
בימים אלו הוא משיק את הקולקציה החמישית למותג Kobi Halperin הנמכר בבתי הכלבו החשובים בארצות הברית - נימן מרקוס, בלומינגדיילס, סאקס פיפת' אווניו ואחרים - שם מתגלגל הכסף הגדול. מערכת היחסים והאמון ההדדי שבנה הלפרין עם קניינים מבתי הכלבו הגדולים במהלך תקופתו בטהרי וקול, השאירה את דלתם פתוחה בפניו, והיום הוא מתחרה במעסיקים הקודמים שלו על לבה של הלקוחה. בנובמבר הקרוב ישיק קולקציית ערב ראשונה ובלעדיות לנימן מרקוס, שנולדה לאחר שהלביש ידועניות כמו אנה קנדריק ודברה מסינג.
איך גורמים ללקוחה שנכנסת לבלומינגדיילס לשלוף מהקולב דווקא חולצה של קובי הלפרין ב-400 דולר, ולא, נניח, חולצה של שם כמו דונה קארן במחיר דומה?
"אני לא מביא מוצר זול, אלא מוצר בעל ערך. זה תהליך חיזור שמתחיל ברצון לגעת בבגד, ואחר כך למדוד אותו. אם היא אוהבת, אז היא גם תציץ במחיר, ואם הכול מתחבר יחד - מתבצעת מכירה. בתום תהליך החיזור, אני רוצה שהלקוחה תתאהב בי, ובהמשך אני רוצה שנהפוך את ההתאהבות למערכת יחסים. כי אם אתה מבין אותה ודואג לה, ולפעמים גם מפתיע, אבל אף פעם לא בוגד בה או מחפש מישהי אחרת, צעירה או מגניבה יותר - היא שלך. אני לא מחפש להמציא את הגלגל, והבסיס שלי כמותג הוא לעשות בגדים יפים ומחמיאים, להבין שיש מולך אישה שרוצה לחגוג את הנשיות שלה מדי בוקר".
קולקציית הסתיו בעיצובו, שבקרוב נכנסת לחנויות, מציגה פריטים נשיים וקלאסיים, כמו שמלת מידי שחורה עם שרוולים ארוכים, חצאית מנומרת בגזרת איי, מעיל צמר ארוך בצבע אוף ווייט, מקטורנים מחויטים, ומכנסי קטיפה פריכים – כולם פריטים עם פוטנציאל מסחרי גבוה. "יש הבדל גדול בין לרצות את הלקוחה לבין לרצות את עורכי האופנה", מבקש הלפרין להבהיר. "מעצבים שנופלים בדרך כלל הם אלה שסדרי העדיפות שלהם משתנים. אין ספק שתצוגות אופנה זה מדהים, אבל כרגע פחות מרגש אותי לבזבז מיליון דולר על תצוגה, שהרבה פעמים נעשית כדי לספק את האגו שלך. חשוב לי יותר לבנות את העסק, שיעריכו את העבודה שלי ואת מה שאני עושה, שיאהבו אותי כי אני טוב. אני לא מחפש להיות מפורסם או הכוכב של הרגע, כי מחר אתה עלול להיות לא רלוונטי".
