בתה של אסתי וינשטיין: "אמא, במותך חוללת שינוי, זעקתך נשמעה"

דבר לא הכין את תמי מונטג לשיחת הטלפון המפתיעה שקיבלה מאמה, אסתי וינשטיין ז"ל, לפני שבע שנים. "אני בדיזנגוף סנטר בתל אביב", אמרה האם, "בואי לפגוש אותי".

כשהגיעה תמי למקום המפגש, התקשתה לזהות את אמה. "הייתי בהלם", היא משחזרת, "אמא לבשה גופייה ומכנסיים, ואני, אישה דוסית עם פאה, יושבת מולה ושומעת ממנה שהיא חילונית".

מאז יצאו האם והבת למסע ארוך ומפותל שהסתיים לפני שלושה שבועות בשיחת טלפון לא צפויה, בדיוק כמו שהתחיל, רק שהפעם לא הייתה זו אמה על הקו. הראל, בן הזוג של אסתי, התקשר ואמר לה: "אמא עזבה, השאירה בבית את הדברים שלה וגם מכתב".

שישה ימים לאחר השיחה נמצאה גופתה בתוך רכב, בחוף הים באשדוד. אסתי, שמיאנה להשלים עם הניתוק מבנותיה ומ־14 נכדיה, בחרה לשים קץ לחייה לפני שלושה שבועות. "לא חשבתי שהיא תעזוב אותי, היא ידעה שאני נשארת לבד", אומרת תמי (26), בתה השלישית מבין שבע בנות, שיצאה אף היא בשאלה ונותרה בקשר הדוק עם אמה. "אני שואלת למה היא לא המשיכה להילחם, למה לא נתנה לנו לעזור לה. כואב לי עליה שהרימה ידיים, ועם זאת, כאמא אני מבינה אותה. אין כאב גדול יותר לאם מאשר לאבד את ילדיה".

אסתי וינשטיין ז"ל. "בבקשה תתאחדו ותהיו בקשר עם תמי ובנה הנפלאים"(צילום: מתוך האלבום הפרטי)

המכתב האחרון

משפחה אהובה שלי, לאחרונה הבנתי שאני חולה ותלותית.

זה כמו שהייתי נפגעת בתאונת דרכים והופכת לנכה בכל גופי, הרי ברור שהייתם מבינים אותי אם לא הייתי רוצה לחיות, זה ב־ד־י־ו־ק מה שאני מרגישה עכשיו. חולה בכל הגוף, תלותית בקשר שלי איתכם, מנסה להרגיע את עצמי לשווא בכדורים ולא מוצאת מרגוע לנפשי.

לא רוצה להמשיך ולהיות מעמסה עליכם, משפוחה שלי, יקרים שלי, אתם הכי נפלאים ומושלמים בעולם!! לא רוצה שתצטרכו בכל בוקר, צהריים וערב לדאוג לשלומי, לברר אם אני בסדר ולהיות מוטרדים מכל פעם שאני לא עונה או לא נשמעת במיטבי...

לצערי, כתיבת הספר החזירה אותי חזק מאוד אל העבר, והפצעים הכואבים החלו לשתות דם שהפך למוגלה והתפשט לכל הגוף באופן שלא מאפשר לי להבריא ולאסוף כוחות לבנות שוב מחדש חיים חדשים לאחר שלאחרונה שוב הבנתי לעומק כמה הכעס של הילדים עדיין גדול ורב וכמה רחוק הסיכוי שיסכימו לדבר איתי אי פעם...

אני מבקשת מאבא ואמא אישית סליחה על כל עוגמת הנפש הרבה שגרמתי להם ומתחננת לפניהם בקשה אחרונה — שיקרבו את תמי ואת בנה ויעשו הכל כדי שיקבלו אותם במשפחה.

רוצה שתמסרו לשלמה שיבין שבמשפט שלמה אני נהגתי כמו אמא אמיתית!! הוא גזר את הילדים שלו ל־2 ואני שלחתי אותם שלמים אליו!!!!!

אני לא כועסת על שתי הבנות אבל מאוכזבת מאוד, על שלא האמינו לבקשותיי החוזרות ונשנות לשמוע אותי ושלא השכילו להבין שלא ייתכן שעזבתי את כל מה שהיה לי בגלל סיבות שוליות. הן היו צריכות לקום ולעמוד על רגליים אחוריות ולדרוש לדעת את כל האמת על מה שקרה, וברור לי שאם הייתי זוכה מהן להכרה ולהבנה לא הייתי מגיעה לרגע הזה.

האחרות היו קטנות מדי כדי להבין. מבקשת מכן בנותיי הקטנות סליחה ומחילה על הצער שגרמתי לכן, באמת שהתכוונתי להעביר אתכן בשלמות למקום שהאמנתי שיהיה לכן בו הכי טוב. מאחלת לכן שיהיה לכן טוב, ואיפה שלא טוב לכן — אל תישארו!

וכולם, כולם!! בבקשה תתאחדו ותהיו בקשר עם תמי ובנה הנפלאים!!!!

לא מאמינה במושג “קדושת החיים” ולדעתי ההחלטה של כל אדם היא אינדיבידואלית ומי שלא טוב לו בעולם צריך לכבד את הרצון שלו לוותר על השהייה הארוכה וחסרת המשמעות כאן. לכבד את האחר, גם בהחלטותיו, גם אם הן לא נוחות לסביבה.

אל תשקיעו הרבה בטקס, משהו צנוע, עם המון פרחים כמו שאני אוהבת ואולי שיר מרגש, שקשה לי כרגע להחליט מה הוא יהיה אבל אני סומכת עליכם.

ותדעו שזה מה שבחרתי שהכי טוב בשבילי וגם אם תגידו שאני אנוכית, מקבלת באהבה את חוסר ההבנה שלכם מהעייפות שלי.

לאמא האהובה שלי, שהיו לי איתך שנים קשות, כמו שבטח תקראי בספר.. אבל בשנים האחרונות הוכחת את עצמך, במיוחד כשהייתי בדרום אמריקה, גרמת לי להרגיש שאת שמחה שטוב לי! אני אוהבת אותך מאוד.

חנוך וישראל אהוביי — ישראל, אני מעריכה אותך מאוד כבן אדם וכפסיכולוג, וחנוך, היית שם בשבילי ותמיד ידעתי שאני יכולה לפנות אליך בכל מצב. בהצלחה בביזנס החדש!

תעשו הכל!! שאנשים ישמעו על הספר ויקראו אותו! הספר טוב, וחשוב שיקראו אותו כמה שיותר דוסים.

נשיקות חמות לבן של תמי, הילד הכי מקסים בעולם! מאחלת לו רק טוב ואושר כל הימים! תביאו לו את המחשב הזה, מתנה ממני.

תמוש אהובתי הנפלאה, היית האור בחיי בכל השנים האלה, את מאירה מבחוץ ומבפנים, אמיצה, חכמה, רגישה והכי חשוב חזקה מספיק כדי להתגבר על הקושי הזמני שתחווי בתקופה הקרובה!

נשיקות. חיבוקים. אהבה לכולכם.

להלוויה של וינשטיין, בת 50 במותה, הגיעו המונים שכלל לא הכירו אותה, והביאו עמם פרח כפי שביקשה בצוואתה. "אל תשקיעו הרבה בטקס", כתבה במכתב שהשאירה, "משהו צנוע, עם המון פרחים כמו שאני אוהבת ואולי שיר מרגש. תדעו שמה שבחרתי זה הכי טוב בשבילי, וגם אם תגידו שאני אנוכית, מקבלת באהבה את חוסר ההבנה שלכם מהעייפות שלי".

ההלוויה שהחלה בטקס חילוני והסתיימה בטקס דתי(צילום: טל שחר)

הלווייתה, שהחלה בטקס חילוני והסתיימה בטקס דתי, כינסה חילונים לצד אנשי חסידות גור, שני העולמות שאסתי ניסתה לגשר ביניהם בחייה, ללא הצלחה. מתוך השבר הגדול שבו היא נמצאת כיום מבקשת תמי לשפוך אור על סיפור חייהן, בתקווה לקרב בין שני הצדדים. "אמא, אני יודעת כמה רצית שהעולם ישמע וידע על הכאב והצער של היוצאים בשאלה", פונה תמי אל אמה, "הזעקה שלך נשמעה בכל הארץ ואני רוצה שתדעי שכבר הצלחת להשפיע על אנשים. פנו אליי כמה יוצאים בשאלה שבשבוע האחרון המשפחה שלהם יצרה איתם קשר בזכותך. במותך חוללת שינוי גדול הרבה יותר ממה שאי־פעם דמיינת. עצוב לי שהייתי צריכה לשלם את המחיר ולאבד אותך".

אסתי לבית אירנשטיין נולדה לאחת המשפחות המיוחסות של חסידות גור. בת ליהודית ולמנחם, ראש המקהלה והמלחין של חסידות גור, ובעל חנות כלי כסף בשכונת גאולה בירושלים. כילדה גרה בבני ברק, הבת הצעירה מבין חמש בנות. אחריה נולדו עוד שני אחים. תמי מספרת שאמה נהגה לתאר את ילדותה כקשה. "היא הייתה ילדה שעשתה מה שציפו ממנה, בחורה טובה מבית טוב. היא שנאה את המראה שלה, היו לה נמשים והיא לא הפנימה שהיא יפה".

אסתי סיימה את הסמינר לבנות וכשהגיעה לגיל המתאים נמצא לה שידוך. "סבא שלי היה נעלב אם היה מקבל הצעה לשידוך עבור הבנות שלו ממשפחה לא מספיק מיוחסת. אמא התחתנה עם אבא שלי, חסיד אדוק ששומר על כל התקנות. סבא וסבתא הכירו את המשפחה שלו, וכשאמא שאלה איך הוא נראה אמרו לה שהוא נראה נחמד. בחסידות גור, אגב, מתחתנים רק בתוך החסידות וכולם יודעים הכל על כולם".

במה אבא עסק?

"הוא היה תלמיד ישיבה, אחרי החתונה הפך לסופר סת"ם ואחר כך עבד כרבי בחדר ולימד ילדים. בשנים הראשונות אמא ואבא גרו באשדוד, יש בעיר קהילה גדולה של חסידות גור, וכשאני הייתי בגן חובה סבא הציע לאבא לבוא לנהל את חנות הדגים הידועה שלו בירושלים. עברנו לירושלים ואבא נכנס לעסק. כסף מעולם לא חסר לנו".

כמה זמן אחרי החתונה של הורייך נולדה אחותך הבכורה?

"שנה אחרי, כשאמא הייתה בת 19. בגיל 34 היא כבר הייתה אמא לשבע בנות. היא הייתה אומרת שזה בפני עצמו לא הגיוני, שאף אחד לא אמור לגדל כל כך הרבה ילדים. לא פעם היא הייתה יוצאת מדעתה. תחשבי, לארגן שבע בנות בבוקר לבית ספר זה בטח לא דבר שאמא אחת מסוגלת לעשות. אני זוכרת אותה פשוט נשברת, היה לה קשה, ועדיין היא הייתה אמא מדהימה: חזקה, מכילה, מחבקת, אוהבת, מחמיאה בטירוף. היא חינכה את כולנו בצורה מופתית".

ואבא?

"הוא תמיד הצטייר בעיניי כאדם קר ונוקשה, מעולם לא הרגשתי שאני מקבלת ממנו אהבה וחיבוקים, הוא היה הדמות המחנכת והכועסת. הוא לא היה מכה אותנו, אבל פחדתי ממנו. בכלל, היה לי חשוב לרצות את שניהם, להביא ציונים טובים ושהמורה לא תגיד עליי משהו רע, ולכן תמיד חששתי מההורים.

"בגיל 12 בערך התחלתי להתמרד. בגלל שהייתי בבית ספר חסידי כללי, התחלתי להתחבר עם הבנות שהכי רחוקות מגור. היו לי חברות ספרדיות, ובגור החסידות גזענית מאוד, אז ניסו להפריד אותי מהן".

ואילו יחסים היו בין ההורים שלך?

"הם שיחקו אותה הזוג הכי אוהב, כולם היו בטוחים שהם מאושרים. הם היו נוסעים המון לחו"ל, טיילו כמעט בכל מקום בעולם ואבא תמיד שיפץ את הבית; קנינו בקניון מה שרצינו. לכאורה שלמות.

"כשהייתי דוסית לא ידעתי מה באמת קורה ביניהם. בגור לא שואלים שאלות, בוודאי שהורים לא משתפים ילדים, וצריך להכיר את התקנות הקיצוניות של החסידות כדי להבין איך מתנהלת זוגיות. בן הזוג אינו קורא לך בשם הפרטי, לא מסתכל על הגוף שלך, אין יחסי קרבה או אהבה. אלו גם היחסים שהיו לי ולבעלי".

ולימים אמא שיתפה אותך?

"כשיצאנו בשאלה היא שיתפה אותי ממש בקטנה. לא חלמתי שזה בכאלו רמות, כמו שהיא מתארת בספר".

אסתי לפני היציאה בשאלה(צילום: מתוך האלבום הפרטי)

הספר שעליו היא מדברת הוא "עושה כרצונו", שאותו הקדישה אסתי באהבה לתמי, ובו סיפרה את סיפור חייה, תוך שינוי שמות הנפשות הפועלות. לפני מותה שלחה אותו במייל לעשרות מכרים שלה, ובמכתב שהותירה ביקשה שיגיע לכמה שיותר "דוסים", כלשונה. בספרה מתארת אסתי את החיים שעזבה וחושפת את הסודות האפלים שהובילו אותה לנטוש את החסידות ולהותיר את בנותיה מאחור. היא כותבת על הסקרנות להכיר את העולם, על הרצון להגיע לאינטימיות עם בעלה, על המסאז'ים הזוגיים שלהם ועל הניתוח להגדלת חזה שעשתה.

רק כשקראה את הספר הבינה תמי מה עבר באמת על אמה. "ידעתי על עניין המסאז'ים, שהם חיו חיים כפולים, אבל הבנתי מתוך זה אולי חמישה אחוזים. עכשיו כשאני קוראת אני מזועזעת, כואב לי שזה מה שהיא עברה".

כך כתבה אסתי בספרה:

"יעקב ואני הורים לילדים מקסימים... מחונכים לתפארה! כבר מזמן שכחנו מהתאקונעס (תקנות), ופרצנו את כל הגדרות המותרות והלא מותרות שבהלכה ואף את אלו שאסורות בתורה! אמנם בתחילת התהליך הייתי אני היוזמת והמובילה, מזהה את הסדקים בגולם ומוצאת דרכים כדי להפוך את הגולם לפרפר, אך במשך השנים קם הגולם על יוצרו!".

אסתי מתארת כיצד נהגו היא ובעלה לשעבר (המכונה בספר יעקב) ללכת לעיסויים במלונות ספא, עד שבאחד הימים הוא הציע שילכו יחד למסאז' זוגי. "כאן מתחיל סיפורנו לקבל תפנית, שתחילתה נעימה יותר והמשכה מר", כתבה בספר.

"...נכנסתי מאחורי הפרגוד והתפשטתי בצניעות. 'תישארי רק עם תחתונים, שיהיה נוח לעיסוי' קראה לעברי המעסה. פתאום הבנתי שאני אמורה לצאת אל החדר וללכת עד המיטה, והחזה שלי חשוף! ובחדר נמצא גם המעסה של יעקב, שהוא גבר, וזה ממש לא צנוע!... 'יעקב, תכניס לי בבקשה מגבת לכסות את עצמי עד המיטה', קראתי... הווילון נפתח בתנועה מהירה. 'לא!!!' קיפלתי את גופי קדימה וכיסיתי את שדיי בשתי ידיי... 'יעקב חשף אותי עירומה מול גבר זר!!'

'תראו!' קרא לעבר זוג המעסים, 'הייתם מאמינים?! שמונה ילדים יצאו מהחתיכה הזאת!'... ניסיתי להסתיר את שדיי... אוחזת עדיין בקצהו של הווילון... ידי השנייה כלואה בידו האיתנה. 'הוא השתגע! איך הוא מעז?' נטרפתי... עמוק עמוק פנימה בלב חדרה לתוכי ההכרה: 'הוא השתמש בכוח!! בגוף שלי!'".

בהמשך היא מתארת כיצד הזמין לה מסאז' מגבר זר וצפה בה מהצד.

במבט לאחור, מה את מבינה שקרה שם לאמא?

"זה הכניס אותה לבלבול עצום, אישה שכל חייה חיה בחסידות גור האדוקה חווה מסאז' מגבר זר ואז שומעת מבעלה שהיא אסורה עליו, ומצד שני הוא מבקש ממנה להתנהל כאילו הכל כרגיל. היא נכנסה למלכוד נוראי חסר מוצא, הרגישה שהיא עושה עבירות - הרי שנים חינכו אותה שזה אסור, והיה בה ויכוח פנימי בין החינוך שקיבלה לבין מה שבער בה מבפנים ונעשה בסתר. זה הגיע למצב שאמא ממש סלדה מאבא שלי, היא מתארת בספר תיאורים חשופים לחלוטין שלא אחזור עליהם".

אז מה היא עשתה?

"אמא לא יכלה לשאת יותר את העבירות שהיא ואבא עשו יחד בסתר, והרגישה שאם היא חטאה אין לה מקום בעולם הזה. לפני כשמונה שנים היא החליטה לקחת עשרות כדורים, בלעה אותם והלכה לישון, וקיוותה שכשימצאו אותה בבוקר, יחשבו שמתה מוות טבעי, כדי שלא ידברו בחסידות וזה לא יפגע בנו, הבנות. אבא שלי מצא אותה, הזעיק אמבולנס והציל אותה. שתביני שאף אחד לא גילה לנו איפה היא, אמרו שהיא עוברת טיפול, שיש לה משהו בבטן, וזה מאוד נורמלי בחברה החרדית. לא שואלים שאלות, אומרים שאמא עוברת טיפול, אז אף אחד לא מעז לשאול. כשאמא התעוררה היא רצתה לעזוב הכל, הרגישה שהיא חיה בשקר, התייסרה שהיא מחנכת אותנו בדרך שפגעה גם בה".

מה השפיע עליה לחזור?

"רב שאמר לה שאם לא תהיה חסידת גור ותעזוב את אבא שלי, הם ידאגו שלעולם לא תראה את הילדות ואת האחים והאחיות שלה. בשלב הזה אמא נשברה וחזרה הביתה. היא לא יכלה להתמודד עם זה, היא סיפרה לי את זה מאוחר יותר. היא הייתה בבית תשעה חודשים, שבהם ישנה עם אבא בחדר השינה וסבלה, סתמה את האף, את הפה ואת האוזניים. בגור כבר רצו עליה שמועות, שהגיעו גם אליי, שהיא רוצה להיות חילונית, לעזוב את אבא שלי".

תמי מונטג. "פתאום הבנתי יותר ויותר כמה היא מדהימה, פתוחה ומקסימה"(צילום: יונתן בלום)

איפה האחיות שלך היו בכל הסיפור?

"בתקופה שהיא הייתה מחוץ לבית כבר המרידו אותן נגדה. אמא הרגישה שבחודשים האלה היא איבדה אותן. היא הייתה בודדה ואומללה, ואז התבשל אצלה הרעיון שהיא לא מסוגלת להמשיך לחיות ככה. אני בחודשים האלה הפכתי להיות החברה הכי טובה שלה, הבנתי שאמא כבר לא חסידת גור ודוסית כמו שהייתה. פתאום הבנתי יותר ויותר כמה היא מדהימה, פתוחה ומקסימה, דברים שתמיד ידעתי הלכו והתחזקו. גם אני כנערה מרדתי במוסכמות, ועצם זה שאמא הייתה פחות דוסית חיבר אותי אליה. אם שנה קודם הייתי מתה מפחד שתראה אותי בחצאית ג'ינס ועגילים ארוכים, פתאום היא אמרה לי: 'וואו, איזו חצאית יפה ועגילים יפים'. התחילו להיות בינינו שיחות, ישבנו המון בבתי קפה, התחלנו להחליף בינינו מוזיקה חילונית וסרטים חילוניים".

אז את פתחת אותה לעולם?

"במידה מסוימת כן. אני בחודשיים האלה ילדתי, ואמא הייתה צמודה אליי, אני זוכרת שכשהייתה בבית החולים התקשרתי אליה ואמרתי לה: 'אני הולכת ללדת ואני רוצה אותך איתי. אמא הבטיחה שלא תעזוב אותי ותהיה איתי בכל מקום. היא רצתה תמיד להיות איתנו, הילדות, אבל סיפרו לנו כל הזמן שהיא רוצה לנטוש אותנו, שהיא לא רוצה אותנו".

חודש לפני שעזבה אסתי את החסידות היא שוחחה על כך עם תמי בבדיחות הדעת. "דיברנו על זה בצחוק, מה יקרה אם יום אחד נעזוב שתינו את החסידות? שני אחים של אמא שלי עזבו את החסידות וכבר 20 שנה שהם לא מקיימים אורח חיים חרדי. אמרתי אז לאמא: 'אם יום אחד את באמת עושה את זה, את מודיעה לי'. וכך היה. שבועיים לאחר שעזבה, גם אני קמתי והלכתי. את האומץ לעשות את הצעד הזה קיבלתי בזכותה, וכשאני קוראת את הספר שלה אני מבינה שלמעשה אמא הצילה אותי".

אמרת קודם שכבר בגיל 12 התחלת למרוד במוסכמות החברה שבה חיית. במה זה התבטא, למשל?

"העיפו אותי מהסמינר ארבע או חמש פעמים, ואמא הייתה מתחננת שיחזירו אותי. פעם אני וחברות לקחנו חמצן לשיער ועשינו גוונים. למחרת התקשרו ואמרו שאני לא חוזרת עד שהשיער לא חוזר לצבע שלו, ואמא לקחה אותי למספרה חילונית וצבעו לי את השיער לחום. הרשו לי לשמוע רק מוזיקה חרדית, ויש זמר בשם חיים ישראל ששר מוזיקה חרדית־מזרחית ונורא רציתי לשמוע אותו. ההורים לא הסכימו, אבל בגלל שרצו לבוא קצת לקראתי הסכימו שאשמע ב־mp3. הם לא ידעו שיש שם גם רדיו, והתמכרתי לתוכנית של דידי הררי. הוחלט שבגיל 17 יארסו אותי, חשבו שאם אתחתן, אירגע".

עם מי התארסת?

"לא יכלו לארס אותי לבחור ממש חסיד, אז חיפשו בחור שגם נקרא 'מקולקל'".

איך זה עובד?

"אמרו שיש הצעה לשידוך והראו לי תמונה שלו. אמא ידעה שאם תביא לי בחור מכוער ושמן לא אשרוד. נפגשנו אצל סבא וסבתא מצד אמא, השתדלתי לבוא צנועה במונחים שלהם – חולצה בפנים ולא בחוץ. התרגשתי ברמות שרעדתי בכל הגוף, זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי עם גבר. עד לאותו הרגע דיברתי רק עם אבא וסבא, היו לי כבר שני גיסים והם לא שוחחו איתי מעולם כי אסור. בחסידות גור יש שישה קרובים שמותר לדבר איתם: אבא, סבא, אח, בעל, בן ונכד, ופתאום - לדבר עם גבר זר שגדול ממני בשנתיים. גם הוא התרגש כי מעולם לא היה לבד בחדר עם אישה".

עשרה חודשים לאחר מכן התחתנו, ושמונה חודשים לאחר החתונה נכנסה להיריון. "היינו נשואים שנתיים שבהן הלכתי ונעשיתי פחות ופחות דוסית. זה התבטא בעיקר בלבוש, הכנסתי הביתה מחשב, התחלתי לראות סדרות חילוניות, נפתחתי לעולם. אבא אמר לי: 'תעשי בבית שלך מה שאת רוצה, אבל בבקשה אל תעשי לנו בושות. כלפי חוץ תשתדלי להיראות צנועה'. לכן הוא לא הרשה לי למרוח לק או לחבוש פאה ארוכה יותר מאורך הכתף. ניסיתי לדרדר גם את בעלי, הוא היה שמרן יותר ממני".

ואז פגשת את אמא שלך בתל אביב בגופייה. איך הגבת?

"הייתי בשוק ואמרתי: גם אני רוצה. קינאתי בה. זה הרי היה החלום שלי. ומרגע שאמא עשתה את זה, ידעתי שגם אני יכולה. כבר לא היה שום דבר שמחזיק אותי בחסידות. האחיות שלי לא היו איתי בקשר כבר אז, כי הייתי מודרנית מדי עבורן, דודות שלי לא הרשו לבנות שלהן להיות איתי בקשר, בדיוק מאותה הסיבה, למעשה הייתי די בודדה. בשבת שלאחר מכן, בשעה שבעלי לשעבר היה בבית הכנסת, עברתי את העבירה הראשונה שלי: התקשרתי לאמא והודעתי לה שאני מצטרפת אליה. שבועיים לאחר מכן כבר הייתי גרושה. המזל הוא שבמקרה שלי הבן שלי הלך איתי כי עוד לא מלאה לו שנה".

מה עשית? לאן הלכת?

"אמא גרה אז אצל חברה ברמת גן, וכשאני עזבתי הגעתי אליהן וישנתי יחד עם הבן שלי על מזרן בסלון. שבועיים לאחר מכן שכרתי דירה ברמת גן, שם אני גרה עד היום. מצאתי עבודה, מצאתי בן זוג וסידרתי לבן שלי מעון. מהר מאוד התחלתי חיים חדשים".

תמי מספרת שלאורך כל השנים נאבקה אסתי על הקשר עם אחיותיה, הגיעה אליהן הביתה, הציעה שייפגשו אצל הוריה והבטיחה להסביר להן מה קרה, כשיגדלו, אבל הבנות סירבו לקיים איתה כל קשר. "אמא ידעה שברגע שהיא עוזבת את הבית תשלם מחיר כבד, היא בחרה לאפשר לבנות שלה להמשיך בדרכן מבלי לטלטל את עולמן וחשבה שיאפשרו לה לראות אותן. היא התכוונה להיות איתן שבתות שלמות בבית של סבא וסבתא, ולהתנהל שם כחרדית גמורה".

את מבינה שזה לא פשוט גם עבורן?

"ברור, כל צעד שאמא בחרה לעשות הוא לא פשוט, גם כשניסתה להתאבד היא ידעה שתשאיר אותנו לבד, ועשתה את זה, וגם עכשיו כשהתאבדה, היא השאירה אותי לבד. אני יכולה נורא לכעוס עליה, אבל אני מבינה את הכאב. אני מבינה שהיא לא הייתה מסוגלת לחיות יותר בשקר ובסבל, רק מי שעובר את זה מסוגל להבין. כל השנים אמא הייתה בטוחה שהן יקבלו אותה, המשיכה לרצות את הקשר איתן ולהתגעגע אליהן. כשהבינה שאין סיכוי, בחרה לסיים את החיים".

מה היא שמעה מהן?

"אמא סיפרה שהן עברו שטיפת מוח. בתחושתה, הכניסו בתוכן כעס, שנאה ואיומים והן לא היו מוכנות לשמוע מה יש לה להגיד. כשאמא ניסתה לבוא, לדבר ולראות איך אפשר לנהל את הקשר למרות שהיא לא חסידת גור, היא נתקלה בטריקת דלתות וצרחות 'את לא אמא שלנו יותר'. הן קראו לה 'רוח רפאים', ובכל פעם מחדש אמא הייתה מתרסקת בבכי, לא מסוגלת להתמודד עם הידיעה שהן לא מוכנות לשמוע אותה.

"במשך שנים ניסתה ליצור איתן קשר בכל דרך. בשנים הראשונות הייתה מגיעה הביתה, דפקה בדלת, צלצלה, התחננה, אבל לא רצו לשמוע אותה. היא שלחה מכתבים, כתבה שיש לה מה להסביר ושהיא רוצה להיות בקשר, ושהיא אוהבת מתגעגעת. השאירה מספר טלפון שייצרו איתה קשר, ומעולם לא נענתה. כל יום הולדת במשך כמה שנים היא הייתה משאירה מתנות ליד הדלת. שלחה צ'קים שלא נפדו מעולם. כשהיה לאחותי הקטנה יום הולדת, היא תלתה שלט על תחנת האוטובוס ליד הבית וכינתה אותה בשם החיבה שלה, כדי לא לבייש אותה בפני הקהילה, שלא יבינו שהשלט מופנה אליה, אבל שהיא תדע שאמא הייתה פה והיא מתגעגעת.

"אחרי כמה שנים שלא נענתה בשום דרך והתמוטטה מזה, היא פנתה לפסיכולוגים וליועצים שאמרו לה, תנסי כמה שנים לתת להן ספייס. אולי יירגעו, יגדלו ואז תוכלי להסביר להן. עברו שנתיים ואמא התגעגעה בטירוף. היא לא יכלה לחיות ככה. כשהתחילה לכתוב את הספר, ככל שכתבה נשברה יותר ויותר. בן הזוג של אמא, שהיה איתה ארבע שנים וחצי, נסע אליהן, דפק בדלת ורצה להסביר. הן טרקו לו את הדלת בפרצוף ואמרו: 'היא לא אמא שלנו ואנחנו לא מעוניינות לשמוע עליה'".

עד כמה סבא וסבתא היו מעורבים?

"בשנים הראשונות, עד ששמעו את הצד של אמא, הם כעסו מאוד ולא הסכימו להיות איתה בקשר. ואז אמא הצליחה לפגוש אותם ולספר את כל מה שעברה, ומאותו רגעו קיבלו אותה אל חיקם. תמכו בה וקיוו בכל לבם שתחזור בתשובה. כשהאחיות שלי שמעו שסבא וסבתא בקשר עם אמא, הן כעסו מאוד".

בחודשים האחרונים ניסתה תמי לחדש את הקשר עם אחיותיה. "התקשרתי, ניסיתי לדבר על לבן שיקשיבו לאמא. אחת מהן אמרה שאין סיכוי שהן אי פעם ירצו לשמוע אותה, ושאם המשפחה תדע שהיא בקשר איתי, ינתקו קשר גם איתה. לחילוני זה אולי נשמע הזוי, אבל בחסידות גור מי שחורג מהכללים ומעז לעשות משהו בניגוד לחוקי הקהילה ולהוראות הרבנים, ישלם מחיר. אמא שמעה את זה והתרסקה לחתיכות".

חשבת שהיא תשים קץ לחייה?

"דאגתי לה, אבל לא חשבתי שהיא תעזוב אותי. תמיד יהיו לי נקיפות מצפון שאולי היינו יכולים לעשות יותר. אבל ברגע שהיא החליטה שהיא עושה את זה, לא משנה מה היינו עושים, זה לא היה עוזר. היה רגע בהלוויה שהתקשיתי להחזיק את עצמי. כל החסידות עמדו מעל הקבר ובכו ובא לי להגיד: 'מה זו הצביעות הזו? איפה הייתם? עכשיו כואב לכם עליה?' כעסתי, אבל החזקתי את עצמי ואמרתי: היום אני חושבת רק על אמא.

"בספטמבר אמא שלי הייתה אמורה לחגוג יום הולדת 50. תכננו לה שתי הפתעות: לנסוע לאחיה ישראל שגר בארצות הברית, ולעשות קעקוע שבו כתוב באנגלית 'כל מה שאני זה בזכותך'. All that I am I owe to you. נסיעה לארצות הברית כבר לא תהיה, אבל את הקעקוע עוד אעשה, אני מבטיחה לך, אמא".

יהודית אירנשטיין בהלווית בתה אסתי(צילום: טל שחר)

"לא ידענו שכל כך סבלת"

יהודית אירנשטיין נפרדת מבתה אסתי ומבטיחה: "נהיה אמא ואבא לתמי שלך ונאמץ אל לבנו את בנה בדיוק כפי שביקשת"

אסתי יקרה שלנו,

את חסרה לי כל יום, כל שעה, כל דקה. זה לא טבעי שהורים קוברים את בתם, וזה קשה. קשה מאוד. לא ידענו שכל כך סבלת, שהיה לך קשה. תמיד התקשרת להגיד לנו כמה את מאושרת וכמה טוב לך, כי כיבוד אב ואם עבורך היה מעל לכל ולא רצית לגרום לנו צער. לכן מעולם לא חשבנו לחפש את הקלפים שישאירו אותך איתנו. כשבחרת ללכת קיווינו שיבוא יום ותחזרי, התפללנו לראותך כבעבר.

ישבנו שבעה עכשיו, ואל הבית הגיעו מאות אנשים ונשים, באו לנחם וסיפרו סיפורי מופת. סיפורים על אישה יקרה. עם לב הזהב שלך, כל הימים נתת במסירות לאנשים אחרים. לצערי לא זכינו שתישארי לצדנו.

בלכתך סערה הארץ, אנו שילמנו את המחיר הכבד ביותר והלוואי שמעתה לב אחד יבין את השני.

אמרתי פעם שהיית יד ימיננו. כל יום, כל שעה, אין שבוע שלא התקשרת ואמרת: אבא ואמא, בואו אלינו הביתה לאכול. כששמעת שמישהו מאיתנו מרגיש קצת לא טוב, תוך דקה היית אצלנו. חיפשת רק את הטוב לנו, האהבה שלך אלינו ושלנו אלייך בלתי ניתנת להסבר.

אני כותבת אלייך בלב שבור, לא מאמינה שאת לא נמצאת כאן איתנו. היית אישה יפה וחכמה מאוד, אשת חסד ורחמים, הקמת בית לתפארת והיית אם מסורה ומחנכת שגידלה וחינכה את בנותיה בצורה החיובית ביותר. אני מבטיחה לך שנהיה אמא ואבא לתמי שלך ונאמץ אל לבנו את בנה בדיוק כפי שביקשת, ותמיד תוסיף להיות לנו תקווה בלב, שיבוא יום שגם הם יחזרו אל דרכנו.

הראיון המלא בגיליון "לאשה" החדש - השבוע בדוכנים

(צילום: יונתן בלום)