אחיה נהרג בלבנון, אביה מת מסרטן, בעלה בגד בה - "אבל בחרתי לחיות"

המכות נחתו עליה בזו אחר זו, אבל "מעולם לא עסקתי בשאלה מדוע כל הטרגדיות האלו קורות לי, כי אין מענה", אומרת תרזה יופן. "במקום זה החלטתי ליהנות ממה שיש"

תרזה יופן־פוגל־שגב, 58, מטפלת ברפואה משלימה ומורה לחינוך גופני, נשואה בשנית, אם לארבעה, תושבת בית אריה. "לא עושים עניין משטויות" (צילום: עדי אדר)
תרזה יופן־פוגל־שגב, 58, מטפלת ברפואה משלימה ומורה לחינוך גופני, נשואה בשנית, אם לארבעה, תושבת בית אריה. "לא עושים עניין משטויות" (צילום: עדי אדר)

"נולדתי בעפולה, לאבא ניצול שואה שנפצע קשה במלחמת השחרור, ולאמא שהייתה תלמידה בבית ספר לאחיות וטיפלה בו. אחי הבכור, צביקה פוגל, היה בן ארבע וחצי כשהגעתי לחייו. היו בינינו יחסים קרובים מאוד. הוא הגן עליי, ואני הערצתי אותו. צביקה היה אדם מיוחד. מנהיג, אנושי ואופטימי. אחד המשפטים שהוא נהג לומר לי כשהייתי עצובה היה 'אל תשכחי שבסוף כל ירידה מחכה עלייה'. ואני לא שוכחת.

 

"כשהייתי בת 12, עברנו לתל אביב. צביקה עשה מסלול מפואר בצבא, היה מ"פ בסיירת שקד, ואני הייתי עתודאית ולמדתי חינוך גופני בווינגייט, שם הכרתי את בעלי. התחתנו עוד במהלך השירות הצבאי שלי.

 

"ב־11 בנובמבר 1982 הייתי בקפריסין בשליחות משרד החוץ. נהגתי במכונית ושמעתי בגלי צה"ל שבניין קרס בצור, ויש הרוגים ונעדרים. האירוע נודע בהמשך כ'אסון צור הראשון'. צביקה עבד אז בשירות השב"כ, וידעתי שהוא נמצא בלבנון. לכאורה, לא הייתה לי סיבה לדאגה. צביקה נלחם בתעלה במלחמת יום כיפור ויצא בשלום ממצבים מסוכנים. למה שימות בהתמוטטות של בניין?

 

סרט על אסון צור הראשון:

 

 

"כשחזרתי הביתה, התקשרתי להורים שלי ולאשתו של צביקה, שרה, אבל הם לא ענו. ואז התקשרתי לחברה טובה של אמא, והיא אמרה לי: 'אני כל כך מצטערת'. היא לא הייתה צריכה להגיד יותר מזה. בדיעבד הבנתי שהוריי ואשתו של צביקה כבר ידעו שהוא נעדר, וגם בעלי קיבל את ההודעה, אבל הם חסו עליי ולא מיהרו לספר לי, כי הייתי זמן קצר אחרי לידה.

 

"צביקה היה בן 28 במותו והשאיר אחריו בן בגיל שנה וארבעה חודשים. זו הייתה נקודת המפנה של חיי. איבדתי את אחי האהוב והנערץ, שהיה עבורי מדריך רוחני. נפער לי בלב חלל נורא, אבל הגעתי למסקנה שאין לי ברירה, אני חייבת להיות חזקה. הבת הבכורה שלי הייתה אז בת ארבעה חודשים, והיו ההורים שלי שנפלו עליהם השמיים. הבנתי שאני צריכה לבחור בחיים. בדיעבד, לא נתתי לעצמי אפשרות להתאבל ממש. צביקה נמצא איתי כל דקה, כל שעה, כל אירוע. מאז שנהרג, הוא איתי יותר משהיה בחייו.

 

תמונות של האח, צביקה פוגל ז"ל. "מנהיג, אנושי ואופטימי" (צילום: מתוך האלבום הפרטי)
    תמונות של האח, צביקה פוגל ז"ל. "מנהיג, אנושי ואופטימי"

     

    "לפני 13 שנה, בשלב שבו הרגשתי שהגענו למנוחה ולנחלה, אבא שלי חלה בסרטן המעי הגס. סעדתי אותו בבית החולים כשעבר טיפולים כימותרפיים. היה מאוד מייסר לראות את אבא, המודל שלי לעוצמה, הופך לשבר כלי. אחרי שנה וחצי של מאבק במחלה הוא נפטר בגיל 77.

     

    "שבועיים אחרי מותו גיליתי שבעלי מנהל רומן מחוץ לנישואים. הוא החליט לעזוב את הבית לטובת אישה אחרת, וכעבור כמה חודשים התגרשנו. זו הייתה רעידת האדמה הגדולה של חיי. הרגשתי שמפעל החיים שלי – המשפחה - מתמוטט. האופטימיות המובנית שלי אבדה.

     

    "לפני שש שנים חזרתי מנסיעה לארצות הברית עם להקת שלום, שבה אני רוקדת. פתאום ראיתי שכל המשפחה מחכה לי בנתב"ג. בדרך למכונית סיפרו לי שגיסתי שרה, אשתו של צביקה ז"ל, נסעה עם שני חברים לראות שיטפון בנחל פארן שבערבה, והג'יפ שבו נסעו נסחף בנחל. אחד מהם ניצל. שרה וחבר נוסף נהרגו. שרה הייתה בת 56 במותה והותירה את בן אחי יתום מאב ומאם בגיל 28. זה הזוי שצביקה היה בן 28 במותו, שרה הייתה בת 28 כשהוא נהרג, ובנם התייתם משני הוריו באותו גיל. 

     

    "כשאת חווה שכול פעם אחר פעם, זה כואב נורא, אבל לצערי זהו כאב מוכר. עוד מכה נחתה. גם ממנה חייבים להתרומם. מעולם לא עסקתי בשאלה מדוע כל הטרגדיות האלו קורות לי, כי אין באמת מענה לשאלה כזו. במקום זה בחרתי לחיות, ליהנות ממה שיש, למלא את עצמי בפעילויות מגוונות. את הגישה הזו אני מעבירה גם למשפחתי.

     

    "אחרי הגירושים מבעלי הייתי בטוחה שאשאר לבד, אבל לפני עשר שנים פגשתי את צחי שגב. התחתנו לפני שלוש שנים, והיחסים בין הילדים שלנו מדהימים. המשפחה, שכל כך הצטמצמה, התרחבה פתאום. שולחן הסדר התרחב משישה אנשים ל־30. עוד מעט יהיה לנו נכד ראשון, מבתי הבכורה. אנחנו ממשיכים בחיים בשמחה, עם פרופורציות שאומרות – לא עושים עניין משטויות".

     

    שורה תחתונה:

    "החיים לימדו אותי שכל מה שאינו חיים ומוות - פתיר".

     

    ______________________________________________________

     

    בנה של חגית נאוי-עמבר נפטר בגיל 22 מסרטן - והיא מחזקת ומעודדת אנשים אחרים. הקליקו על התמונה:

     

    "בעבודה אני צוחקת המון - ואז בוכה". הקליקו על התמונה (צילום: ירדן מרקוס)
    "בעבודה אני צוחקת המון - ואז בוכה". הקליקו על התמונה (צילום: ירדן מרקוס)

     

    מה הסיפור שלכם?

     

    אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד