יושבת במטוס ובוכה: "עכשיו
כולם יודעים שאני אמא רעה"

לא, הם לא חושבים. עכשיו הם יודעים... אמרתי לעצמי את המשפט שהכי מפחיד בעולם אמהות, יותר מהפצצה האירנית, יותר מהתרסקות האירו, יותר מהכל. עכשיו כולם יודעים שאני אמא רעה.

מה את מתבכיינת?

אני לא יודעת מה תהיה התגובה שלכם לקטע הבאה שתקראו. יכול להיות שתסכימו איתו ויכול להיות שתעמידו אותי על דוכן הנאשמים ופסק הדין של חבר המושבעים יהיה חד משמעי: "את אמא רעה!" בררר...

רק שלשום נחתי בארץ אחרי נסיעת עבודה שארכה שבוע. הטיסה בדרך חזור היתה קשה כפליים מהנסיעה הלוך, למרות שאם נמנה את השעות, בהלוך טסתי חמש עשרה שעות רצוף ובחזור שלוש שעות פחות. בין פגישה לפגישה, בין מצגת להרצאה, הדמעות זלגו לי מהעיניים, גושים של דמעות. התגעגעתי לילדים. התגעגעתי לארץ. ובעיקר - הרגשתי אשמה וחסרת אחריות.

"כולה שבוע", נזפה בי חברה בטלפון. "ומה את מתבכיינת? את בחוץ לארץ וכולם חולמים על חו"ל, אז תנצלי את ההזדמנות ותיהני קצת", אבל המילים שלה לא ריפאו את הגעגועים ולא יצליחו לשנות את העובדה שכל עוד יש לנו ילדים קטנים בבית לא נצליח ליהנות באמת משהייה שם בחוץ, מבלי שנחשוב עליהם 24/7.

ניחמתי את עצמי שהייתי חייבת לנסוע. הוזמנתי להנחות שני כנסים בקליפורניה ובניו יורק ולכן היה זה שבוע תובעני, שכלל טיסות פנים בארה"ב, פגישות, התרוצצות והרבה אינטרקציה עם קהל. אגב, למי שחולמת על שופינג בנסיעת עבודה, כדאי לגנוז את החלום, כי חבל על הזמן. בדרך כלל גיחה קצרה מגלה לנו שהיום אפשר לקנות הכל בארץ, אז בואו נפרנס את העובדים הישראלים.

הטיסה היתה בהפתעה יחסית. ההצעה הגיעה ביום רביעי והטיסה יצאה ביום ראשון שלאחר מכן. התלבטתי ממספר סיבות, כשהסיבה העיקרית נעלמה לי מהעין. הבת שלי סיימה את כיתה ח' בבית הספר היסודי ולכבוד המאורע נערכה מסיבת סיום מושקעת, ברמת חשיבות של משחק סיום עונה בליגת כדורסל, לפחות.

"המורה מזועזעת ממך!"

זה מספר שבועות שהילדה טורחת, יוצאת לחזרות להצגה וכל בית הספר עסוק באירוע, בתלבושות, בהפקה ובכיבוד. והמוח שלי, שעשוי לפעמים כמו גבינה צהובה עם חורים בזיכרון, שכח את התאריך המשמח, כי ביומן, משום מה, הוא לא נרשם. מעשה שטן... רק כשרגל אחת שלי עמדה על מדרגות המטוס, קלטתי שאני עומדת להפסיד את מסיבת הסיום של הבת שלי!

"אמא, את חוזרת ביום ראשון, נכון? אז תספיקי להגיע למסיבה, כי המסיבה בראשון". היא צדקה חלקית, שכן ביום ראשון בלילה על פי שעון ארה"ב חזרתי ונחתתי כאן רק בשני בלילה.

היא בכתה לי בטלפון כשגילתה את גודל האסון והטעות. "אני לא מוכנה להופיע בלעדיך! את יודעת, אמא, שאני בתפקיד הראשי ושמעתי מורה שאומרת למנהלת בחדר מורות שהיא מזועזעת ממך. איך יכולת לעשות לי את זה? לא יכולת לדחות את הטיסה שלך?"

לא יכולת לדחות את הטיסה שלך? המילים שלה הדהדו בתוכי וליוו אותי במשך שעות ארוכות. יכולתי לוותר על הטיסה, לו רק הייתי זוכרת מראש. הייתי עושה זאת בחפץ לב. מה הורה לא עושה למען ילדיו? בוודאי שהייתי מוותרת על ההזדמנות להנחות את הכנסים, לוותר על הגשמה עצמית ששכרה בצדה, אבל מלאך השכחה העלים זאת ממני.

ברגע שקלטתי את עומק הבעיה, מיד התקשרתי למנהלת וניסיתי לברר אם אפשר להזיז את המסיבה. "התאריך נקבע כבר לפני חצי שנה", היא הודיעה לי. "שאלנו את כל האמהות אם הוא מתאים להן, הודענו שלא לערוך שמחות משפחתיות או נסיעות בתאריך זה. הזמנו אולם, סגרנו עם מאמנת ועם חברת הפקה. הכל מוזמן ומתואם מראש".

בלית ברירה שלחתי ביום המסיבה תגבורת: את הדודה ואת בת הדודה, את האחות הגדולה ואת זו שאחריה ועדיין, היא היתה הבת היחידה שאמא שלה לא היתה שם.

"כולם לשבת, מתכוננים לנחיתה..." שמעתי את קולו של הדייל מכריז והדמעות המשיכו לזלוג לי מהעיניים. ידעתי כי לנצח אנחנו האמהות נאלץ לנחות נחיתה קשה על קרקע המציאות ואיש לא ירפד את מסלול המצפון.