קמפיין "מופלאות": גם נשים לא "מושלמות" יכולות להיות דוגמניות

לשירי יש מחלת עור. למיכל יש צלקת. יעלה בכיסא גלגלים. זה לא מנע מהן להצטלם לקמפיין שהפך לוויראלי ברשת

שירי רצבי, חולה במחלת ויטילגו. "מקווה שהצילומים האלה ייתנו כוח לבחורות כמוני, שיצאו מהבית בגאווה ובכיף ולא יפחדו לצאת עם מכנסיים קצרים בקיץ" (צילום: מיכל הרדוף רז)
שירי רצבי, חולה במחלת ויטילגו. "מקווה שהצילומים האלה ייתנו כוח לבחורות כמוני, שיצאו מהבית בגאווה ובכיף ולא יפחדו לצאת עם מכנסיים קצרים בקיץ" (צילום: מיכל הרדוף רז)

קמפיין "מופלאות" הוא פרי יוזמתה של טיאנה קרצ'וב (59), מהנדסת בניין בהכשרתה והבעלים של חנות ההלבשה התחתונה "הפלא השמיני".  "רציתי לעשות קמפיין שידגיש את המסר שכל אישה רוצה להרגיש יפה", היא מסבירה, "ושנשים יכולות להיות יפות גם אם הן לא 'מושלמות'".

 

 

מה למהנדסת בניין ולהלבשה תחתונה?

"זה דומה מאוד, ללא בסיס הבניין נופל, וכך גם החזה. החזייה היא כמו עמודים של בניין, ואני כמו אדריכלית - יכולה לעשות מה שאני רוצה. אני רואה מה מתאים לכל אישה על פי התדר האנרגטי שאני מקבלת ממנה, ולפי ניתוח אסטרולוגי שאני עושה לה. להתאים חזייה זה כמו ללטש יהלומים, כי חזה הוא היהלומים של האישה".

 

לצורך מימוש הרעיון פנתה קרצ'וב למיכל גרינוולד, שכבר יזמה בעבר קמפיין יוצא דופן: לפני כשנה הובילה את פרויקט "תופסות מקום", שבמרכזו נשים גדולות שרואות בגופן השופע סמל ליופי נשי ולעוצמה. על הצילומים הופקדה מיכל הרדוף רז, ויעל קלופמן ביימה. בסך הכל הצטלמו בפרויקט עשר נשים, כולל גרינוולד, ותוך ארבעה ימים נספרו 200,000 צפיות בפייסבוק ו־3,000 צפיות ביוטיוב. "גדלתי בחברה שמקדשת את החיצוניות, אבל רוב הנשים הרי לא מושלמות, וכולן יפות ואנושיות", אומרת גרינוולד. "אני מוצאת המון יופי דווקא בחוסר מושלמות וחוסר פרופורציות, והיה חשוב לי להראות את זה למען כל אותן נשים שרודפות אחר השלמות כל חייהן".

 

טיאנה קרצ'וב. "נשים יכולות להיות יפות גם אם הן לא 'מושלמות'" (צילום: מיכל הרדוף רז)
    טיאנה קרצ'וב. "נשים יכולות להיות יפות גם אם הן לא 'מושלמות'"(צילום: מיכל הרדוף רז)

     

    התחלתי ללבוש מה שאני רוצה

    שירי רצבי (39) מחדרה, מטפלת בגן ילדים ומסיימת תואר ראשון בפסיכולוגיה. חולה במחלת העור ויטיליגו

    "חליתי בגיל שבע. זה התחיל בנקודה קטנה ברגל, ממש בגודל של דקירת מחט, ועם השנים יצא עוד כתם ועוד אחד. היום יש לי כתמים בכל הגוף. עד היום רופאי עור לא יודעים להסביר למה זה קורה, ובגלל זה גם לא מוצאים תרופה".

     

    איך התמודדת עם זה בילדותך?

    "כילדה וכנערה היה לי מאוד לא קל. התחבאתי והתביישתי, התחלתי לגמגם בצורה קשה מאוד. לבשתי ארוך גם בקיץ. הייתי ילדה מאוד עצבנית ומתוחה. אם הייתה לי הרגיעה הנפשית שיש לי היום, אולי המצב שלי היה הרבה יותר טוב, כי הלחץ מגביר את הופעת הכתמים".

     

    ילדים הקניטו אותך?

    "בלי סוף. צחקו עליי, לא הסכימו לשבת לידי. פעם ילדה אחת אמרה לי שאני נראית כמו אחת ששפכו עליה אקונומיקה, וזה תקוע לי בראש עד היום. גם למבוגרים לא חסר. ברכבת היו מקרים שאנשים קמו ועברו מקום בצורה הפגנתית ובוטה. אנשים בטוחים שזה מידבק, אבל זו רק בעיה אסתטית".

     

    זה תורשתי?

    "אין הוכחה מדעית, אבל הסיכוי שייוולד ילד כזה למי שכבר קיים אצלו ויטיליגו עומד על 50 אחוז. אגב, זה לא מפחיד אותי. אם ייוולד לי ילד כזה, אתן לו את כל התמיכה שלי לא הייתה".

     

    מה עם בן זוג?

    "כרגע אני לבד, אבל דווקא בתחום הזה זה לא הפריע לי. להפך, יש בחורים שנמשכים אליי בגלל הכתמים, והיו לי כמה אהבות גדולות. במובן מסוים זה עושה בשבילי את הסלקציה. רק בחורים איכותיים מרשים לעצמם להתקרב אליי, כי הם רואים את ה'מֵעֵבֶר'. אם היית מדברת איתי לפני עשר שנים, היית מוצאת בחורה אחרת, עם ביטחון עצמי נמוך. היום אני מקבלת את עצמי כמו שאני".

     

    איך למדת לקבל את עצמך?

    "זה קרה אחרי שעברתי משבר נורא גדול. לפני עשר שנים התחלתי טיפול פוטותרפיה - מכונת שיזוף שעוזרת לגוף לייצר מלנין (חולי ויטיליגו סובלים מפגיעה בייצור המלנין, האחראי על צבע העור. ד"ח). במשך עשרה חודשים נסעתי שלוש פעמים בשבוע לטיפול, והייתה המון תקווה. עם הזמן ראיתי שזה לא עובד, והייתי מאוכזבת. הבנתי שאם אני לא אקבל את עצמי כמו שאני, לעולם אשאר בן אדם מתוסכל ומריר. הייתי בבאסה של כמה שבועות, ואז הרמתי את עצמי על הרגליים והלכתי לפסיכולוגית. החלטתי שעכשיו אני מתחילה לחיות. עזבתי את בית ההורים, מצאתי עבודה, התחלתי ללבוש מה שאני רוצה ומאז אני רק מתקדמת".

     

    איך הגעת לפרויקט?

    "ראיתי את הפוסט על הקמפיין בפייסבוק והיה לי חשוב לקחת חלק בפרויקט. תמיד אמרו לי שיש לי גוף מצוין, וזה אחד הדברים שתסכלו אותי בעבר, שהיה לי גוף טוב והסתרתי אותו. זו פעם ראשונה שאני מעזה להצטלם ככה. למרות שקשה לי לראות את עצמי מהצד, אני מרוצה מהתוצאה ומקווה שהצילומים האלה ייתנו כוח לבחורות כמוני, שיצאו מהבית בגאווה ובכיף ולא יפחדו לצאת עם מכנסיים קצרים בקיץ".

     

    כל השכבה העריצה אותי

    יעלה (28) מרמת גן, זמרת יוצרת בתחילת דרכה, נכת פוליו

     

    יעלה. "ניצחון על הנכות שלי" (צילום: מיכל הרדוף רז)
      יעלה. "ניצחון על הנכות שלי"(צילום: מיכל הרדוף רז)

       

      נולדתי בברית המועצות וחטפתי פוליו בגיל שלושה חודשים, אז עלינו לארץ כדי שאעבור פה טיפולים. כשהייתי ילדה למדתי במוסדות מיוחדים לנכים, ולא ממש הייתי יוצאת דופן על כיסא גלגלים, אבל בגיל 12 החליטו לשלב אותי בחברה רגילה. עברתי לבית ספר רגיל בבת ים, וזה היה בום לפנים. ילדים משחקים, רצים, משתוללים ואני לא חלק מזה. הרגשתי כאילו אני החייזר של בית הספר. פחדתי לדבר, וגם כשדיברתי אף אחד לא הקשיב לי. ילדים הם עם אכזר, הרגשתי שנכנסתי לגן חיות. עם הזמן הילדים התחילו להכיר אותי, ובשנה האחרונה כבר היה לי דיבור. זה נבנה לאט, התחלתי להיפגש עם חברות אחרי הלימודים ובתיכון הכל השתנה לטובה".

       

      מה השתנה?

      "הגיעו ימי השמש המאושרים שלי, נהייתי מקובלת, כל השכבה העריצה אותי. ברגע ששיניתי גישה בראש, הכל השתנה. פתאום יצאתי לטיולים שנתיים, וכשהכיתה טיילה וחיכיתי באוטובוס במשך שעות, המון ילדים רצו להישאר איתי ולארח לי חברה. מפה ושם נהיו לי מלא מעגלים חברתיים".

       

      התביישת בעובדה שאת נכה?

      "גדלתי עם הנכות הזאת, ולכן בהרבה מובנים אני מרגישה שזה מה שמייחד אותי משאר האנשים. כמובן שזה תהליך שנבנה אחרי המון הרס עצמי בילדות ובבגרות. ברגע שהבנתי שאין לי מה להפסיד ושאני קודם כל בן אדם ורק אחר כך נכה, התחלתי לשנות גישה. הראיתי לעולם שאני אישה מיוחדת, והעולם התחיל לראות אותי כמו שאני ראיתי את עצמי".

       

      בן זוגך לא נכה. איך נפגשתם?

      "הכרנו לפני שלוש שנים במסיבה. הוא התעניין בי ובא לאחת ההופעות שלי, ומאז אנחנו ביחד. גם כל הגברים שהיו לי לפניו לא היו נכים. ככה יצא. עם הזמן התרחקתי מאוד מחברה נכה. אין לי חברים נכים כמעט, אז ברור שאני אכיר גברים מתוך החברה שאני מכירה".

       

      איך הסביבה שלו קיבלה אותך?

      "איך שכל העולם תמיד מקבל אותי: בתור יעלה, לא בתור נכה. בהתחלה היו לי חששות, אבל בגלל שאני לא בן אדם שנותן לחששות להפריע לו, אנשים מסתכלים עליי בהערצה ולא אומרים 'או מיי גאד, היא נכה!' המשפחה שלו קיבלה אותי קבלה מוחלטת, וגם אם זה לא היה בדיוק ככה, הייתי בוחרת לא לראות את זה. איפה שלא טוב לי אני לא נמצאת".

       

      איך הגעת לפרויקט?

      "לגמרי במקרה. מיכל פנתה אליי בשביל משהו אחר וסיפרה לי על הקמפיין. אמרתי 'וואלה, זה זורם לי, הכי מגניב בעולם'. אני הכי מאושרת שעשיתי את זה, קודם כל בשביל להוכיח לעצמי שהעובדה שאני נכה לא אומרת שאני לא יכולה להרגיש מיוחדת וסקסית, וגם כדי להראות לעולם שגם נשים נכות יכולות להיראות נפלא".

       

      חששת?

      "לכולן יש חששות, גם לדוגמניות־על. אף אחד לא באמת מרגיש מושלם. בהתחלה קצת התביישתי, אבל הוכחתי לעצמי שאני נראית טוב למרות הכל, ושאין לי במה להתבייש. זה חיזק בי את ההרגשה שכל אישה יכולה להיראות טוב אם היא תרגיש טוב עם עצמה".

       

      איך היו התגובות?

      "אפילו אמא שלי, שלפעמים היא קצת שמרנית בדברים מסוימים, כמעט בכתה כשהיא ראתה את זה. היא אמרה לי שהיא גאה בי, ובשבילי לשמוע דבר כזה, זה ניצחון על הנכות שלי. בן הזוג שלי קצת פחות אהב את העובדה שאני מצטלמת בחזייה ותחתונים, אבל זה בא מקנאה יפה, אהבתי את זה שהוא מקנא לי. בסופו של דבר אפילו הוא התלהב מהתמונות".

       

       

      לא הייתי מוותרת על הצלקת

      מיכל גרינוולד ‭(35)‬ מתל אביב, שחקנית, מטפלת בפסיכודרמה ואשת יחסי ציבור, יוזמת הקמפיין, בעלת צלקת

       

      מיכל גרינוולד. "גאה בצלקת כי היא הדרייב שלי בחיים" (צילום: מיכל הרדוף רז)
        מיכל גרינוולד. "גאה בצלקת כי היא הדרייב שלי בחיים"(צילום: מיכל הרדוף רז)

         

        "כשהייתי בת חצי שנה נשפכו עליי מים רותחים, על הצוואר ועל הכתף. עברתי טיפולים וניתוחים, כולל השתלת עור, ונשארתי עם צלקת".

         

        עד כמה הצלקת השפיעה על חייך?

        "תמיד היה לי אישו עם זה. ילדים היו צוחקים עליי ואומרים לי דברים קשים מאוד; הייתי הולכת עם העיניים מושפלות בתחושה שאני חסרת ערך; גידלתי שיער ארוך כדי להסתיר; הקפדתי להצטלם רק בצד אחד. לקח לי שנים של עבודה עצמית, כולל טיפולים פסיכולוגיים, כדי ללמוד לקבל את עצמי, עם כל הכאב.

         

        "שנים חשבתי שלא יהיה לי בן זוג כי מי ירצה להסתכל עליי עם צלקת כזאת. פתאום גברים התחילו להגיד לי שזה אחד הדברים הכי סקסיים אצלי".

         

        יש לך בן זוג?

        "כרגע אני בין דייטים, עוד לא מצאתי את האחד. עכשיו, כשתמונות שלי בהלבשה תחתונה מסתובבות ברשת, אני מקבלת הרבה פניות מגברים, אבל לא מתפשרת".

         

        איך נולד הפרויקט?

        "לפני כמה חודשים פנתה אליי טטיאנה קרצ'וב, בעלת 'הפלא השמיני' - חנות הלבשה תחתונה מקסימה בתל אביב. היא ביקשה ממני להרים איתה קמפיין. הסכמתי מיד, כי היא כבשה אותי בתשוקה וברצון לגרום לכל אישה להרגיש הכי יפה עם עצמה".

         

        למה החלטת להשתתף בזה בעצמך?

        "כי גם אני לא מושלמת, ורציתי להראות שלמרות זאת אני אישה יפה ומופלאה. כשחקנית שרגילה להיות מול מצלמות ועל במות, במשך שנים התביישתי בצלקת שלי וניסיתי להסתיר אותה עם הרבה מייק־אפ ולהצטלם מזוויות אחרות, כדי שלא יראו אותה. אני רואה בצילומים האלה סוג של יציאה מהארון. אני שמה את הצלקת במרכז. זהו, אין לי מה להסתיר יותר. היום אני באה לאודישנים בתחושת הקלה. אני גאה בצלקת הזו כי היא הדרייב שלי בחיים. לא הייתי מוותרת עליה כי היא כבר חלק ממי שאני. זה ניצחון גדול על כל השנים שצחקו עליי ונגעלו ממני".

         

        איך הרגשת בצילומים?

        "זו הייתה חוויה. מיכל, הצלמת, נתנה לכולנו להרגיש מוגנות, יפות וסקסיות, ואני גיליתי שאם את משדרת שאת יפה, זה מה שהעולם קולט ממך".

         

        איך היו התגובות?

        "מדהימות. ההורים שלי גאים בי, הם חושבים שאני אמיצה מאוד. אין לתאר את כמות האהבה שאני מקבלת, זה מטורף. קשה לי להכיל את זה, אני מרגישה שאני משנה את העולם בקמפיין הזה".

         

        פרצתי בבכי בצילומים

        איריס ברנע (64) ממושב בן שמן, שחקנית, בעלת אתר "טיפטיפול", נשואה, אמא לשלושה, סבתא לשלושה

        איריס ברנע. "יש בי יופי של אישה בת 64" (צילום: מיכל הרדוף רז)
          איריס ברנע. "יש בי יופי של אישה בת 64"(צילום: מיכל הרדוף רז)

           

          "מעולם לא הרגשתי נוח עם הגוף שלי. הייתי ילדה רזה מאוד כשהרזון לא היה במודה, אז התביישתי שאני רזה. כשגדלתי היה לי חזה גדול יחסית לגוף, אז הסתרתי את החזה. לא קיבלתי את עצמי, ולא משנה אילו תגובות שמעתי על המראה שלי. היום המחמאה הכי גדולה שאני מקבלת היא שכשאני הולכת עם הנכד שלי בן התשע והוא קורא לי סבתא, כולם פוערים עיניים.

           

          "יש בי יופי של אישה בת 64, ועצם זה שאני יכולה לומר את זה, הוא הישג גדול מבחינתי, כי גם כשהייתי פצצת העולם, גם כשנתנו לי לשחק את התפקידים של היפות והמחוזרות, חשבתי שמישהו מתבלבל. אני זוכרת שהייתי מתפללת לאלוהים: 'תן לי יום אחד להיות יפה'".

           

          איך הגעת לפרויקט?

          "פנו אליי עם המסר שאישה שמקבלת את עצמה היא יפה וסקסית עם כל מום שהוא, בכל גיל שהוא. ואיפה שיש מסר של קבלה עצמית - אני שם. האינסטינקט הראשוני היה 'מה פתאום שאחשוף את עצמי'. ואז אמרתי 'רגע, הנה זו הזדמנות לשנות דפוס וגם להתמודד עם הקושי. להיות אישה בת 64 זה לא אומר שגמרתי את הקריירה שלי כאישה סקסית ומושכת. זו תוצאה של שנים של טיפולים".

           

          איך הרגשת בצילומים?

          "אני מאלה שלא משנה כמה מחמאות אקבל, לעולם לא ארגיש יפה. כנראה שזה בא מהחינוך הפולני שקיבלתי, שגוף הוא משהו שצריך להתבייש בו. היה שלב בצילומים שפרצתי בבכי שכנראה ישב על כאב קדום, אבל התירוץ היה שהשיער שלי באותו רגע לא נראה לי בשיא יופיו. כל השנים הייתי אובססיבית לגבי השיער, תמיד העדפתי לא להיכנס למים בים או בבריכה, ובלבד שלא לאבד שליטה על איך שהשיער שלי נראה. לא יכולתי להירגע מהבכי, ממש יבבות של ילדה קטנה. רק אחרי שכל הצוות עטף אותי באהבה, פתאום התחלתי ליהנות".

           

          ואיך היו התגובות?

          "בעלי אמר שזה מדהים ומקסים, ואם זה עבר אותו, זה יעבור את כולם".

           

           

           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד