גם רופאים וגם יפים

המטופלות מנסות לשדך

ד"ר רונה צוקר־הרמן (34), מתמחה שנה שלישית ברפואה דחופה בבילינסון. נשואה לד"ר יונתן הרמן (37), רופא ילדים בשניידר, אמא לשתיים (4 ושנה וחצי), מתגוררת בכפר סירקין.

ד"ר רונה צוקר-הרמן. מתמחה שנה שלישית ברפואה דחופה (צילום: אביגיל עוזי)

"אני באה מבית של רופאים", מסבירה צוקר־הרמן את משיכתה לרפואה. "אבא שלי גינקולוג ואמא שלי וטרינרית. למרות שהמקצוע תמיד דיבר אליי, לא הייתי בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות. אחרי השירות הצבאי כקצינת ספורט, החלטתי להירשם ללימודי רפואה בבודפשט כי מבחינתי זו הייתה הזדמנות טובה לבדוק אם המקצוע מתאים לי ועל הדרך לחוות גם חו"ל".

"במהלך הלימודים פגשתי חברים טובים, כולל את מי שהפך בהמשך לבעלי, והחלטתי להמשיך כי התחום נראה לי מעניין. זה אולי נשמע מצחיק שעל הדרך הכנסתי גם את הרפואה, אבל אני רואה את החיים טיפה אחרת. בעלי תמיד צוחק עליי שתורנות מבחינתי היא אירוע חברתי. תמיד חשוב לי לדעת מי האורתופד, מי האורולוג ומי הכירורג שיעבדו איתי באותה משמרת".

למה בחרת דווקא ברפואת חירום?

"במהלך הסטאז' גיליתי שהקצב של התחום הזה מאוד מתאים לי. יש אקשן כל הזמן, הסיפוקים מהירים ואת נוגעת בכל התחומים של הרפואה: טראומה, אורתופדיה, כירורגיה, אף אוזן גרון. בנוסף, זה סוג של עבודת

בלשות. המטופלים מגיעים כדף חלק. את צריכה לאסוף את כל הסימפטומים ולנסות להבין מה יש להם. מה גם שיוצא לך לפעמים לעשות החייאות ולהציל חיים. נכון שלא תמיד מצליחים וזה כרוך גם בהרבה קושי, אבל אני משתדלת להסתכל על חצי הכוס המלאה".

באילו תגובות את נתקלת כשאנשים שומעים שאת רופאה?

"הרבה פעמים טון הדיבור משתנה, בעיקר בסיטואציות ביורוקרטיות. קרה לא פעם שאיזו פקידה בקושי הסתכלה עליי ונזפה בי לעמוד מאחורי הקו, אבל אחרי שראתה בטפסים מה אני עושה, מיד אמרה בנחמדות: 'אה, את דוקטור? באיזה תחום?' אחרי זה תמיד באה גם התייעצות: 'כואב לי פה כבר כמה ימים, את יודעת מה זה?' ואז הדברים פתאום עובדים חלק יותר".

ואיך מגיבים המטופלים?

"בהתחלה תמיד חושבים שאני אחות. כשאני אומרת שאני הרופאה הם בשוק. אני זוכה לתגובות מביכות בעיקר ממבוגרים. הגברים אומרים: 'את הבראת אותי', הנשים שלהן אומרות: 'קיבלת את הרופאה הכי יפה'. מובן שיש הרבה נשים שמספרות לי על הנכד החתיך שלהן ומבקשות להראות לי תמונות. כשאני אומרת להן שאני נשואה הן אומרות 'הטובות תמיד נתפסות'".

מרגישה שהלוק שלך עוזר או מזיק לקריירה?

"זה עוזר כי אנשים זוכרים שאני הרופאה שטיפלה בהם, אבל אם את נחמדה ומקצועית, זה עוזר אפילו יותר. זה מזיק כשאני מרגישה, בעיקר בהתחלה, שלוקחים אותי פחות ברצינות, כשמנסים לבחון אותי. אבל ברגע שאני מוכיחה את עצמי, זה כבר לא מהווה בעיה. לפעמים המטופלים או קרובי המשפחה שלהם חוצים קצת את הגבול. כשהנכד של המטופלת, אומר לך בשלוש בלילה: 'רוצה שנתפוס איזה כוס קפה?', זה כבר יותר מדי".

עד כמה יש דמיון בין המציאות לסדרות הטלוויזיה הרפואיות?

"בדומה ל'האוס', גם בחיים הפציינט מגיע בדרך כלל עם סימפטום אחד, ואת צריכה לשים לב להרבה דברים, כולל לפרטים הקטנים. אבל בחיים את לא תמיד מגיעה לאבחנה חד משמעית ואין לך זמן לשבת יום שלם בחדר ישיבות ולדון בחולה אחד".

לא אח של גלית גוטמן

ד"ר גיא גוטמן (49), גינקולוג המתמחה בפריון והפריה חוץ ־גופית, עובד בשירותי בריאות כללית, מכבי ובעל קליניקה פרטית. נשוי לד"ר ליאור שושן־גוטמן, מנכ"לית "אונקוטסט" ובכירה ב"טבע", ואבא לשלושה (16, 13 ו־12), מתגורר בת"א.

ד"ר גיא גוטמן גינקולוג המתמחה בפריון והפריה חוץ ־גופית(צילום: אביגיל עוזי)

"הייתי מ"פ בגולני", מספר גוטמן מה הביא אותו להיות רופא. "בגיל 24 נפצעתי פציעה חמורה בפעילות קרבית. התרסקה לי הברך, עברתי שני ניתוחים ואושפזתי למשך שבועיים. הרופא שניתח אותי, פרופ' משה סלעי, גרם לי לרצות להיות רופא. הוא לא יודע את זה אפילו".

למה גינקולוגיה?

"למדתי רפואה בבאר שבע, והתחלתי להתמחות ברפואת ילדים. כעבור שנה השתעממתי נורא. בדיוק באותה תקופה נולדה בתי הבכורה, ובעקבות ההיריון והלידה גיליתי שאני נמשך יותר לתחום הזה. בגינקולוגיה אתה תמיד מטפל בשניים: באישה ובעובר. טיפולי פריון בכלל נותנים המון סיפוק. אתה עוזר ליצור בן אדם".

באילו תגובות אתה נתקל כשאנשים שומעים שאתה רופא?

"עד לפני כמה שנים עבדתי באיכילוב. כשהיו סיבוכים בחדר הלידה, היו אומרים ליולדת: 'נחכה לרופא הבכיר ד"ר גוטמן'. כשהגעתי היו שואלים אותי: 'אבל איפה ד"ר גוטמן?' אנשים ציפו למישהו מבוגר עם זקן וקרחת. כשנכנסים אליי לקליניקה יש מטופלות שאומרות: 'וואו, לא אמרו לי שאתה כזה חתיך'. אבל אני ישר חותך את זה. רק מדבר מקצועית".

מן הסתם, יש הרבה נשים שהיו שמחות ללכת לרופא מצודד. מרגיש שהלוק עוזר למקצוע?

"בסופו של דבר אנשים לא מחפשים שידוך. אני חושב שמה שחשוב למטופלים זה רופא שאפשר לסמוך עליו. לאנשים שנראים טוב אולי קל יותר בהתחלה, אבל מהר מאוד, אם הכישורים שלהם לא מוכיחים את עצמם, זה לא מחזיק מעמד".

מנגד, יש נשים שאולי קצת נבוכות מכך שהגינקולוג שלהם יהיה כזה חתיך, אז אולי זה דווקא מפריע?

"יכול להיות. מצד שני, יש גם יש נשים שמעדיפות גינקולוגית ולא גינקולוג. בסופו של דבר כל אחת הולכת לאן שטוב לה. יש גינקולוגיות ויש גינקולוגים, יש צעירים ויש מבוגרים, יש חתיכים ויש מכוערים. יש מספיק לכולם".

מה לגבי השמועה שאתה אח של גלית גוטמן?

"לפני כמה שנים הייתה כתבה על גלית גוטמן, ובאחת התגובות מישהי כתבה שאני אחיה. אחרי זה באלגוריתם של גוגל, כשכתבו 'ד"ר גיא גוטמן', הייתה עולה כל הזמן הכתבה על גלית. כך השמועה הטיפשית הזאת הצמיחה כנפיים".

עד כמה יש דמיון בין המציאות לסדרות הטלוויזיה הרפואיות?

"אין שום דמיון. העבודה היומיומית הרבה יותר אפורה. לפני כמה שנים גם בדקו את זה בצורה מדעית. לקחו את שלוש הסדרות הרפואיות הכי פופולריות בארצות הברית, הוציאו מהן עשרות מקרים רפואיים, והשוו אותם עם סטטיסטיקות מהחיים. נמצא פער של מאות אחוזים".

ד"ר רווית יאנקו (44), פלסטיקאית בכירה בבית החולים איכילוב ובעלת קליניקה פרטית. גרושה ואמא לשניים, תושבת ת"א. 

ד"ר רווית יאנקו. פלסטיקאית(צילום: אביגיל עוזי)

נולדתי כבת יחידה בירושלים לאבא רופא עיניים ולאמא עקרת בית ותמיד ידעתי שאהיה רופאה", מספרת יאנקו. "צחקו עליי שלכל הילדים קנו סטטוסקופ צעצוע, בעוד שלי כבר קנו אמיתי כי היה חבל על הכסף. בחופשות הקיץ, בזמן שאחרים הדריכו בקייטנות או מלצרו, אני עשיתי עבודות מחקר בהדסה".

ידעת גם איזו רופאה את רוצה להיות?

"כאן דווקא התלבטתי. למדתי רפואה בהדסה, נורא נהניתי לאבחן מחלות וחשבתי להתמחות בפנימית. אבל אחרי ביקור במחלקה הרגשתי חסרת תועלת. בחדר אחד את מעלה מינון, בחדר אחר את מורידה מינון. השינוי שאת עושה מאוד מינורי. רציתי משהו שעל המקום אני רואה תוצאה, לכן בחרתי בפלסטיקה. אני הכי אוהבת לעסוק בשחזור. בבית החולים אני מטפלת בעיקר בפציינטים שעברו ניתוחי כריתה עקב מחלות אונקולוגיות או כאלה שעברו תאונות דרכים. המומחיות שלי היא לקחת חלקי חילוף ממקום אחד בגוף ולהשתיל אותם במקום אחר. כבר בסוף הניתוח רואים אם זה הצליח או לא. הסיפוק אדיר".

באילו תגובות את נתקלת כשאנשים שומעים שאת רופאה?

"הרבה מופתעים. בזמן ביקור חולים, גם אם אעמוד ליד סטודנט או מתמחה, תמיד החולה יפנה קודם כל לגבר. אבל אני לא בטוחה שזה קשור דווקא ללוק אלא יותר למגדר. מובן שהרבה פעמים גם חושבים שאני האחות. אני יכולה לעבור במסדרון עם תג של רופאה ומדים של חדר ניתוח ועדיין לשמוע כל הזמן: 'מאמי, בואי תיקחי רגע את המגש'".

ומה את עושה?

"לוקחת את המגש".

מרגישה שהלוק שלך לפעמים מפריע לקריירה?

"יכול להיות שבעבר הרגשתי שלוקחים אותי פחות ברצינות. היו מצבים שבהם ביקשו את הרופא הבכיר, אבל מהר מאוד הצלחתי להוכיח את עצמי".

יש מקומות שהלוק דווקא מועיל?

"אני חושבת שיותר בקליניקה הפרטית שלי. אני עושה שם בוטוקס, מתיחות פנים, ניתוחי אף והגדלת חזה, וכמו שיש פרזנטוריות יפות של בגדים ושל קוסמטיקה, גם כשהרופאה יפה זה עוזר. בימים של הקליניקה הפרטית אני הרבה יותר משקיעה בלוק. אני מתאפרת ולא באה עם טי שירט ונעלי ספורט כפי שאני הולכת לפעמים לבית החולים".

עד כמה יש דמיון בין המציאות לסדרות הטלוויזיה הרפואיות?

"אני חושבת שיש. גם בחיים יש שמחות ויש טרגדיות. גם בחיים הרופאים חווים כל מיני דרמות אישיות. יש רופאים שמתגרשים, שיוצאים מהארון, ותמיד ישנו הסיפור על הרופא הבכיר שהחליף את האישה הראשונה שהייתה לצדו, לטובת אחות צעירה ויפה".

ד"ר נתי בן שלום (33), מתמחה בנוירוכירורגיה בבית החולים בילינסון, רווק, מתגורר בת"א.

ד"ר נתי בן שלום. מתמחה בנוירוכירורגיה (צילום: אביגיל עוזי)

מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להיות רופא", מספר בן שלום, שנולד וגדל בחיפה לאבא עצמאי ולאמא מנהלת חשבונות. "ידעתי שאני רוצה לעזור לאנשים וגם תמיד הייתי היפוכונדר. ריח של בית חולים עשה לי חרדה, פחדתי מדם. הרגשתי שאני חייב להתעמת עם הפחד. בתיכון הייתי עסוק יותר בלגלוש ולנגן בגיטרה מאשר להשקיע בבגרויות, אבל במקביל התנדבתי בגיל 16 למד"א, בצבא הייתי פרמדיק, ואחרי השחרור היה לי ברור שזה הייעוד שלי".

למה דווקא נוירוכירורגיה?

"האמת שבהתחלה בכלל רציתי להיות פלסטיקאי. אני אוהב את הגוד לייף. רציתי לחיות את החלום של כסף ובחורות, אבל די מהר הבנתי שחסר לי הסיפוק האישי. למדתי שש שנים בהונגריה ואחרי זה עשיתי התמחות בארצות הברית באוניברסיטת NYU. נתנו לי שם בטעות סבב של חודש בנוירוכירורגיה ופשוט התאהבתי במקצוע. יש שם הכל: התמודדות עם חיים ומוות, מבוגרים, צעירים, הרבה אתגר והרבה קושי. אני מאוד נמשך למקומות הקיצוניים האלה. אתה יכול לטפל בילדה בת ארבע שנפלה ויש לה דימום בראש, ובכאבים כרוניים של קשישה שסובלת מבעיות בעמוד השדרה".

באילו תגובות אתה נתקל כשאנשים שומעים שאתה רופא?

"לא מאמינים לי. זו הסיבה שאם אני פוגש מישהי בבר והיא שואלת מה אני עושה, אני אף פעם לא אומר לה שאני רופא, אחרת היא מתחילה לחשוב עליך כל מיני דברים עוד לפני שהיא מכירה אותך בכלל".

מה רע? אתה צעיר ורווק. למה שלא תעשה חיים?

"בתור התחלה אני כרגע יותר בעניין של קשר רציני. וחוץ מזה, כשאתה אומר שאתה רופא, אתה בטח לא תקבל סטוצים. בתת מודע הבחורה תחווה אותך בתור הבחור שמביאים להורים. היא תגיד לעצמה: 'אני צריכה להיות קלאסית, בשום פנים לא אלך איתו הביתה'".

ואיך מגיבים אליך בבית החולים?

"ממש לאחרונה קיבלתי מבטים משתי אחיות שראו אותי במסדרון ושאלו אם אני רופא. כשהשבתי בחיוב הן אמרו: 'לא הייתי נותנת לך לנתח את הילדים שלי. אתה נראה כמו מעצב שיער'".

מעליב.

"אני כבר רגיל לזה. הרבה פעמים כשרואים אותי עם מדים חושבים שאני שחקן ושואלים אותי אם מצלמים סדרה בבית חולים. מובן שאני מקבל גם הרבה הצעות שידוכים. בזמן שאישה אחת ליוותה את אמה הגוססת, היא אמרה לי: 'אתה חייב להכיר את הבת שלי'. אבל אני תמיד מתחמק באלגנטיות".

אז אתה מרגיש שהלוק שלך עוזר למקצוע?

"אני לא נראה כמו הרופא הקלאסי, אז הרבה פציינטים מרגישים שיש להם איתי פחות דיסטנס. הם יותר יכולים להתחבר אליי, וזה תורם המון לתקשורת הבינאישית".

איפה הוא מזיק?

"כשעשיתי את הרוטציה בגינקולוגיה, הרבה מטופלות צעירות לא הסכימו שאבדוק אותן ואפילו ביקשו שאצא מהחדר. הן אמרו שהן נבוכות ממני. אני גם מקבל כל מיני הצעות מגונות. יש נשים שבלי בושה מציעות להתלוות אליי לחדר הרופאים. אני לא בטוח שזה מזיק, אבל לפעמים זה בהחלט מביך או מטריד".

עד כמה יש דמיון בין המציאות לסדרות הטלוויזיה הרפואיות?

"לפחות לפי מה שראיתי בארצות הברית יש לא מעט. כל מתמחה באמת עונה על איזה סטריאוטיפ בעולם האמיתי. האורתופד ברוב המקרים אוהב ספורט, הפלסטיקאי נראה טוב וחובב כסף ובחורות, הכירורגית היא הגאונה שאין לה חיי משפחה, ורופאת הילדים תמיד תהיה חמודה ולבבית".

והמנתח מוח?

"וואו. לא יודע מה להגיד עליו".

הפרופסור הצעיר

פרופ' אדי ויסבוך (48), אחראי היחידה להיריון בסיכון בבית החולים קפלן. נשוי לנגה, מרפאה בעיסוק, ואב לשלושה (20, 17 ו-15), מתגורר ברחובות.

פרופ' אדי ויסבוך. אחראי היחידה להיריון בסיכון בבית החולים קפלן(צילום: אביגיל עוזי)

"החלטתי להיות רופא לפי שיטת האלימינציה", מפתיע פרופ' ויסבוך. "בצבא הייתי בצוללות, בגיל 24 אמרתי שאני לא רוצה להיות מהנדס, ושאני לא רוצה להיות עורך דין, אז בחרתי ברפואה. הרגשתי שיותר מתאים לי לעבוד עם אנשים מאשר עם ניירת".

למה דווקא גינקולוגיה?

"בהתחלה חשבתי על אורתופדיה, אבל ברגע שראיתי את כל הניסורים ירדתי מזה. אחותי הגדולה היא נוירולוגית ילדים, אז שללתי רפואת ילדים. אמרתי 'אני לא עושה הכל כמוה'. כסטודנט היה לי קליק עם מחלקת חדר לידה. הרגשתי שזה גם מקצוע מאוד מגוון: אתה גם מטפל, גם מיילד, גם מנתח".

באילו תגובות אתה נתקל כשאנשים שומעים שאתה רופא?

"כשאומרים לפציינטים: 'תכף יגיע הפרופסור' ואז רואים אותי, אנשים נורא מופתעים. לא יודע אם זה דווקא בגלל הלוק, אולי כי אני נראה צעיר. תמיד אני אומר שהדבר הכי טוב שיצא לי מהפרופסורה זה שכולם מחמיאים לי שאני נראה צעיר".

מרגיש שהלוק שלך עוזר לקריירה?

"יש מטופלות שמבקשות רק אותי, אבל אני רוצה להאמין שזה לא בגלל הלוק. כשנשים אומרות שהן באות לרופא רק כי שהוא חתיך, אני משוכנע שהן מתבדחות. רק מעטות באמת יעשו דבר כזה. לרוב חשוב שהרופא שלהן יהיה מקצועי".

אוקיי. ואיפה הלוק מפריע?

"לא מזיק, זה רק יכול לפעמים להיות לא נעים. כבר התרגלתי לנשים שאומרות: 'באתי שוב במיוחד בשבילך'. או שהבעלים שלהן אומרים: 'היא לוקחת אותי אליך כל שבוע, מעניין למה'. מצד שני, יש נשים בוטות שמרשות לעצמן הרבה יותר, כאלה שאומרות לאחיות: 'תגידי לו שיעשה לי סטריפינג ואני אעשה לו סטריפטיז. אני מאוד נבוך מהמצבים האלה. משחק אותה פוקר פייס, כאילו אני לא מבין כלום".

עד כמה יש דמיון בין המציאות לסדרות הטלוויזיה הרפואיות?

"במציאות לא הכל כל כך הרואי, וזה גם לא כמו ב'בייבי בום'. באיזו מחלקה את רואה את רופא הנשים הראשי בא לקבל כל יולדת?".

מה לגבי הדינמיקה הבינאישית?

"יש רומנים אבל זה לא שונה מכל מקום עבודה. בתחום שלנו גם אין הרבה זמן להתעסק בזה. אתה מתחיל תורנות ומסיים עם הלשון בחוץ".

גם יפה וגם רופאה

ד"ר מורן הויזמן קדם (37), מומחית ברפואת ילדים, עושה התמחות־על בנוירולוגיה ילדים והתפתחות הילד בבית החולים דנה. נשואה לאלון קדם, גינקולוג בתל השומר, אמא לשלושה (9 וחצי, 7 וחצי ושנה וחצי), מתגוררת ברמת חן.

ד"ר מורן הויזמן קדם. מומחית ברפואת ילדים(צילום: אביגיל עוזי)

"גדלתי בחולון לאבא יהלומן ולאמא מורה למוזיקה", מספרת הויזמן קדם. "כל המשפחה שלי עסקה במוזיקה. סבתא שלי הייתה פסנתרנית דגולה, ואבא שלי ניגן בחצוצרה בשעות הפנאי. בילדותי ניגנתי בפסנתר ובקלרינט וחשבתי שגם אני אעסוק במוזיקה. אבל בגיל 14 התנדבתי למד"א ונשביתי בתחום הרפואה. עניין אותי הצד המדעי בשילוב אהבת האדם. בצבא הייתי בתזמורת צה"ל, ואחרי השחרור התלבטתי ובסופו של דבר נרשמתי ללימודי רפואה באוניברסיטת באר שבע".

למה דווקא רפואת ילדים?

"בילד יש שמחת חיים שלא תמיד קיימת אצל מבוגר. ילדים גם פחות מודעים לכך שהם חולים, ומבחינתי זה יתרון גדול. מובן שיש גם לא מעט קושי. אני יכולה למצוא את עצמי בסיטואציות שבהן אני יושבת מול ההורים ובוכה. אבל עדיין, יש בתחום הזה גם הרבה אופטימיות".

באילו תגובות את נתקלת כשאנשים שומעים שאת רופאה?

"בהתחלה מופתעים אבל אחרי זה תמיד באה ההערה הקבועה: 'וואו, איזה כיף לך. את לא צריכה לקחת את הילדים שלך לרופא'".

וזה באמת כיף?

"לא. כי כל האחריות היא עליי. כל חום אני שואלת את עצמי 'מה אני מפספסת?' אבל יש בזה גם יתרונות".

לאילו תגובות את זוכה מפציינטים?

"אומרים לי: 'אחות, מתי כבר תבוא הרופאה?' לפעמים גם חושבים שאני המזכירה. כשאני מציגה את עצמי ואומרת 'שלום, אני ד"ר הויזמן קדם', יש שאומרים: 'גם יפה וגם רופאה'".

מרגישה שהלוק שלך לפעמים פוגע בקריירה?

"כבר בשלב ראיונות הקבלה לבית הספר לרפואה קיבלתי תחושה שהמראה שלי עשוי להוות מכשול, שהחיצוניות שלי גורמת לאנשים לחשוב שאין לי את הכישורים הדרושים. התחלתי ללכת לראיונות עם שיער אסוף ובגדים מרושלים. גם בהמשך, כשהתחלתי להתמחות, הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי יותר מאחרים. אבל היום אני מרגישה בטוחה במי שאני וביכולות שלי, ואני חושבת שאני מקרינה את זה החוצה".

ואיך הלוק מועיל?

"אני חושבת שבכל תחום, בעיקר אם עובדים עם אנשים, מראה מצודד עוזר. במקרה שלי, שזו עבודה עם ילדים, זה מן הסתם תורם אף יותר. לילד נעים לראות מישהו עם לוק לבבי ואסתטי, ולא מישהו עם לוק מאיים".

עד כמה יש דמיון בין המציאות לסדרות הטלוויזיה הרפואיות?

"יש דמיון בתהליך האבחון כפי שהוצג ב'האוס'. גם שעות העבודה הארוכות וחברויות הנפש שנוצרות בין המתמחים ב'אנטומיה של גריי' בהחלט זהות לחיים".

כולל הרומנים?

"הרבה פחות. חדר הרופאים, לפחות לפי מה שאני מכירה, משמש רק להתרסקות של המתמחה העייף. גם המזרנים עשויים מפלסטיק. לא ממש מלהיב".