בפתיחת התערוכה החדשה "Blue", שהתקיימה לקראת סוף השבוע בגלריה ''גל גאון'', באו, הצטופפו והלכו לא מעט פרצופים מוכרים, לבושים באלגנטיות נונשלנטית, ביניהם נציגי האדריכלות הישראלית (אילן פיבקו, למשל), העיצוב (אלכס פדואה, למשל) ויחסי הציבור (רני רהב, כמובן). הגלריה, שמיועדת בעיקר לאספנים ולאדריכלים ומציעה עבודות עיצוב ואמנות במחירים הולמים, מתפרסת בין חדרי דירה תל אביבית ישנה ברחוב נחמני, מול מלון נורמן. התקרות גבוהות, אך החדרים היפים לא גדולים, וצרו מלהכיל את המוזמנים.
גם עבודות הקיר של אהד צפתי מיועדות, בעצם, לבתים או לחללים מרווחים מאוד, עם קירות שמספקים להן די מקום. הגדול שב''ירחים'' שלו, למשל, מגיע לקוטר של שני מטרים. גל גאון והילה נבו מהגלריה מגדירים אותן כעל התפר שבין אמנות לעיצוב, צפתי עצמו רואה בהן "מחקר בחומר טבעי", אבל רוב המוזמנים, אם להקשיב לשיחות מסביב, התייחסו אליהן בפשטות כאל פריטים דקורטיביים לקיר. היה קשה שלא לרצות לגעת בהן, אך צפתי לא נחרד, להיפך, הוא עודד לגעת, למשש ולקפל, והדגים את הגמישות והעמידות של החומר, שמבוסס על קליפות עץ התות, בדומה לנייר היפני המסורתי, אבל אחרת.
26 שנה הוא חי בטוקיו. אחרי הצבא למד רישום במכון אבני, ונסע ליפן כדי להשלים את ידיעותיו בקליגרפיה יפנית. "באתי לקורס של שבועיים ונשארתי 26 שנה", הוא מספר. "ברגע שהגעתי הבנתי שזה המקום שלי. לא הייתה סיבה, אלא עובדה שהתהוותה תוך כדי שהות קצרה. זה התאים לי וגם הסביבה קיבלה אותי בצורה כזו שלא הרגישה לי ברירה".
הוא למד קליגרפיה קלאסית בבית ספר בודהיסטי והתמחה באייקידו, אמנות הלחימה היפנית העתיקה. כדי להתפרנס עבד כמאפר (בעיקר נסע בסופי שבוע לתצוגות אופנה וקניונים) וכמעצב בחברת תיקים יפנית.
"אחרי 26 שנים הרגשתי שהורי ישמחו שאצטרף חזרה לשבט, שזה הזמן להיות איתם", הוא מסכם את התקופה היפנית. לפני חמש שנים חזר לגור בתל אביב, אבל הסטודיו שלו נמצא בזכרון יעקב. צפתי הצטרף לעסק משפחתי של גופי תאורה עשויים מקליפה של עץ תות, ובאחת התערוכות שבהן הוצגו פגש את גל גאון, מרצה, גלריסט ומנחה-מלווה של מעצבים. הדיאלוג ביניהם נמשך עד שבסופו של דבר נולדו הירחים, אחד הפריטים הפופולאריים של הגלריה.
בווידאו שבראש הכתבה תוכלו לראות את עיקרי תהליך היצירה של הירחים, שעשויים מקליפה של עץ תות, אבל הנפח והמרקם שלהם אינו עונה להגדרה של נייר. כדי "לסגור" את החומר ולהפוך אותו לעמיד משתמש צפתי בפתרונות שעדויות להם קיימות לדבריו עוד מימי המקרא, וכרוכים בשימוש בצומח המקומי, כמו אגוזים וקליפות רימון.
צפתי מגדל את עץ התות ומקלף ממנו את הקליפה. הוא מסביר שיש לה איכות סיבית במיוחד (בדומה לקנביס או פשתן). הוא מבשל את הקליפה, שוטף אותה במים רבים, ואז מפרק אותה לסיבים עם פטישים גדולים. ענף של מטר הופך לדייסת סיבים, שאותם הוא מכניס לאמבטיה גדולה של מים ומערבב כך שנוצרים בין הסיבים קשרים, במרקם שמזכיר לבד. או אז הוא זורק את העיסה לרשת כדי שהמים יטפטפו מטה והיא תתייבש.
"הטרמפולינה זה איזשהו פיתוח שעשיתי, כי גל והילה תרגמו את העבודה שלי לגדלים ולעוצמות כאלה, שלייצר רשת בגודל הנדרש זה מבצע שאני לא יודע להתגבר עליו", מספר צפתי. "הטרמפולינה עושה עבודה טובה".
צפתי מניח את העיסה על הטרמפולינה, נותן לה לטפטף ומקפיץ אותה כדי לעזור להיפטר מהמים. "התהליך הוא די פיזי, בסופו אני באמת משתחרר בעזרת קפיצות. אז הטרמפולינה משמשת בכל המובנים". אחרי יום של ייבוש נוצר מצע לבן ועבה מנייר עץ תות. "ואז אני לוקח אותו, מעבד אותו ועושה לו מסאז'. הופך אותו לכדור נייר כדי שהוא יתרכך, יתגמש ויקבל את הטנין ואת הכתמים. אני מתיז את הצבע ונותן לכוח המשיכה לעשות את שלו. הציור מתהווה תוך כדי התהליך". קליפות רימון נותנות גוון חרדלי, פקאנים מספקים גוון חמרה, ברזיל מוסיפים ורוד.
הפעם, לכבוד התערוכה, נעשה שימוש בצמח האינדיגו, שנותן את הגוון הכחלחל. כל החומרים טבעיים ובכולם יש טנין, שמבטיח שהסיבים יתכווצו ומאפשר לחומר להיות אפילו כביס. חלק מהירחים מתוחים על מסגרת אלומיניום עגולה, שטוחה, וחלקם נראים כמו קערות גדולות.
"אני עושה עם החומר מחקר", הוא עונה בתשובה לשאלה מהן העבודות האלה. "זה ברור לגמרי שזה נמכר כעבודה דקורטיבית אבל אני לא חושב בצורה הזו, אלא מפתח כל הזמן את הצבע ואת ההבנה של החומר. אני מתייחס לעבודה כאל דרך ותהליך, וחשוב לי שהדברים יהיו מאוזנים מבחינה ויזואלית. אני מניח שהעובדה שאנשים חושבים שזה יפה הופכת את זה לדקורטיבי".
