דפנה טלמון נודדת בין בתים של אחרים: "אין לי עניין בדירה משלי"

לפני המון שנים עברתי דירה בפעם המי יודע כמה. ברגע שבן זוגי דאז ואני גמרנו לפרוק את הארגזים, אמרתי משהו על האופציה לעבור שוב דירה. ואז הוא אמר לי: ״את פשוט רוצה לעבור, את לא באמת רוצה לגור בדירה החדשה. ולא באף דירה״. הוא צדק.

גרתי בתל אביב 18 שנה בערך, החלפתי יותר מעשר דירות בתקופה ההיא. נהניתי לגור בעיר, אבל לא הרגשתי תחושת ביתיות בביתי שלי. לא הייתה לי פינה שהרגשתי שאני רוצה לחזור אליה. מעולם לא ישבתי עם עצמי בבית, הרמתי רגליים, שתיתי כוס קפה והתרווחתי. בית עבורי הוא מקום פונקציונלי שבו בסוף היום אניח את הראש על כר. איזשהו כר. ולא משנה לי כלל איפה הכר הזה, כל עוד יהיה כתוב לי ביומן לאיזו כתובת אני אמורה להגיע.

אבל הייתה לי כלבה במשך 12 שנה. הבת הלא ביולוגית שלי, החברה הכי טובה, שותפה לחיים. היא הייתה איתי כמעט בכל מקום (חוץ מבחו״ל ובאילת, אני חושבת). והיא הייתה הרבה מעבר לכלבה - אינדיבידואליסטית, חכמה, רגישה ויפהפייה. יום אחד גילו לה סרטן גרורתי ונאלצתי לקבל החלטה מרה, להרדים את נינה שלי. זו הייתה סטירה גדולה בלחי שהדמעות עוד לא יבשו מלזלוג עליה. נינה הייתה זו שגרמה לי לחזור הביתה, וכשהיא הלכה, כבר לא באמת היה לי צורך לחזור. אז קודם כל עברתי דירה. והפעם יצאתי מהעיר.

ג'וב בקוסטה ריקה

עברתי למכמורת, ממש על הים, במקום שלא אישר להביא בעלי חיים, כך שמראש ידעתי שזה יהיה זמני, כי חיי ללא בעלי חיים אינם חיים. כמה שנים לפני המעבר למכמורת קראתי כתבה ב״הארץ״ על בחור ישראלי שהתגלגלה אליו גלויה ישנה של מרחצאות חמים שהיו בקוסטה ריקה במאה ה־19, והוא החליט למצוא את המקום. הוא הגיע לשם ומצא מזבלה אחת גדולה, כי ב־1910 הייתה רעידת אדמה וכל המקום נחרב. אבל הוא אמר לעצמו שהמים צריכים לנבוע, ושעליו למצוא את הנביעה בתוך כל הזבל מסביב. אז הוא התחיל לחפור במיקום שבו חשב שיימצאו המים, והם אכן נמצאו. הוא וחברו היזם בדקו את טיב המים, מצאו שהם מעולים והחליטו לרכוש את הקרקע ולהקים שם מרחצאות חמים, כמו אלה ההיסטוריים, וגם בית מלון.

הכתבה הזו עוררה בי יצר הרפתקנות. כתבתי לעיתונאי: "חבר אותי עם האיש הזה", וכך היה. שלוש שנים אחר כך, בהתראה של חמישה ימים, הוטסתי לג׳וב בקוסטה ריקה, לתפקיד מנהלת פרויקט. כמובן שלא הצלחתי להיפטר מהדירה במכמורת בחמישה ימים, היא נותרה כמו שהיא, ואת השכירות העברתי כמו שאני, מסוף העולם.

אחרי כמה חודשים אבא שלי הציע לפנות את הדירה. מיד הסכמתי, תמיד רציתי להיפטר מהכל. אני חושבת שאנחנו מפתחים קשר לציוד, לרכוש, לא יודעים להיפרד ומגבבים ערמות של זבל. עוד בגדים, עוד נעליים, אביזרים לבית, כלי מטבח. ולמרות שהעדפתי שהכל יישרף או שאבא שלי יזרוק הכל, הוא הציע שיפנה לי את הציוד למקום שמאחסנים בו תכולת דירה, והסכמתי מרחוק. וכך, לפני כשנתיים וחצי, פונתה תכולת הדירה שלי לשירות אחסון איפשהו, ועד היום לא הלכתי לראות מה קורה עם הדברים - ריהוט, ביגוד, ספרים, אלבומי תמונות, צילומים שלי שהשתתפו בתערוכות. אני משלמת על השירות הזה מדי חודש.

"פגשתי המון בעלי חיים שאהבתי והם אהבו אותי בחזרה"(צילום: גלעד משיח)

מה זה פטוגרפיה

אחרי חצי שנת עבודה בפרויקט קוסטה ריקה וטיול קצר במרכז אמריקה, שבתי ארצה. לא הייתה לי עבודה ולא היה לי כסף, אבל ידעתי שאני לא רוצה קיוביקל ולא רוצה בית. הבטחתי לעצמי שאני לא חוזרת לעסוק בדברים שלא משמחים אותי רק כדי לשלם שכר דירה, שאני רוצה לצאת מחוץ ללופ הזה, כי ממילא אין לי עניין בדירה. כי אני לא מתבייתת. החלטתי שאני אמורה ליהנות כבר היום בחיי. אם אלה החיים, אני בתפקיד הראשי ולא סטטיסטית, והתפקיד הראשי שלי כולל צילום ואמנות. אם קודם הצילום היה במקום השני, בנוסף לעבודה כשכירה, כעת הוא במקום הראשון ואני מצלמת אירועים וכנסים ואנשים עם בעלי החיים שלהם (יש לזה אפילו שם, פטוגרפיה, מלשון Pet).

באחד מגלגוליי עבדתי ב"תנו לחיות לחיות" כעוזרת דוברת, צלמת ומנהלת אדמיניסטרטיבית. ואז, כשחברה של חברה תכננה לנסוע לטיול במרוקו, וכלבתה העיוורת פיצי נזקקה למישהו שיהיה איתה בבית – שיטפל בה, ייתן לה תרופות ויאהב אותה מאוד – המליצו עליי. הגעתי

אליה והיה כיף (בעלי לשעבר - כן, הייתי נשואה שנה - קרא לי "דוקטור דוליטל". אני אמנם לא דוקטור, אבל מבינה את שפת החיות). משם התחלתי להתגלגל מבית לבית על תקן פט־סיטר - בייביסיטר של חיות מחמד.

מי צריך פט־סיטר? אנשים שלא רוצים להוציא את בעלי החיים מהבית לפנסיון. יש כלבים עם חרדות או כאלה שמתקשים להסתדר עם כלבים אחרים ועדיף להשאיר אותם בסביבתם הטבעית, ויש אנשים שנוסעים לתקופה ארוכה ולא רוצים שהבית ייראה עזוב. אני באה לבית, חיה עם בעלי החיים, בדרך כלל מצלמת אותם, מעניקה להם חום ואהבה וגם משקה את הגינה או מכניסה את הדואר הביתה (אם אתם יוצאים לחופשה, פנו אליי!).

אני מגיעה לכל בית עם האוטו שלי, ומביאה איתי מצלמה, לפטופ, תיק בריכה (שתמיד נמצא בבגאז'), ובו בגד ים וסנפירים, תיק כלי רחצה שכולל כדורים נגד כאב ראש, יוד וארבעה סוגים של קרם הגנה, כי אני מטיילת הרבה בשמש עם הכלבים. בגדי החורף המועטים שלי נמצאים כרגע אצל ההורים, ובאוטו יש לי עוד שלושה זוגות נעליים. אני מגיעה עם חלב הסויה שלי, ירקות ופירות. אני לא בשלנית - גם כשהייתה לי דירה משלי, מנת הבית המפוארת שלי הייתה טוסט עם חמאת בוטנים וריבה.

למרות שלא עסקתי בשיווק, ההתנהלות שלי ברשת שיווקה את עצמה. יש לי אלפי חברים בפייסבוק ובטוויטר, וכך, כבר שנה וחצי אני עוברת בבתים שונים ומשונים: דירות יוקרה ודירות סטודנטיאליות, דירות סטודיו ברחוב שוקן בתל אביב, דירות חדר בפלורנטין, וילות בפרדס חנה. שמרתי על כלבים וחתולים ואפילו על תרנגולות.

בירה ברעננה, חבר בשבדיה

כולם שואלים אם לא חסר לי בית, פינה משלי, ואני לא מצליחה להיזכר בבית שבו גדלתי מגן חובה ועד כיתה י״ב. אני זוכרת את החדר שלי רק במעומעם. בית הוא פונקציונלי עבורי. המחשב והמצלמה הם כלי העבודה שלי, והיתר - בראש, בלב או בשילוב של שניהם. אני היהודי הנודד.

יש לי תואר שני בגיאוגרפיה עם התמחות בתכנון ערים, ואורח החיים שלי מאפשר לי לערוך מחקרים מרחביים וחברתיים. אני יכולה לעשות בחינה מרחבית של רחובות, מרכזי קניות, אנשים, שימושי קרקע שונים ומשונים במרכז ובפריפריה. אני מגיעה לשכונות שלא הכרתי, וזו חוויה מכל כך הרבה בחינות. בכל מקום שאליו אני מגיעה אני נפגשת עם חברים. לפעמים אני מעלה פוסט בפייסבוק: "אני באזור רעננה, מי בסביבה? אשמח להיפגש לבירה", וכך אני מצליחה לשמור על קשר עם חבריי הרבים בכל קצוות המדינה.

בקיץ שעבר החלטתי לקחת לעצמי חופשה, קבעתי לי שלושה שבועות ביומן ונסעתי לסקנדינביה. הכרתי שם בחור שבדי חביב שבמסגרת עבודתו הוא זז לא מעט. התחברנו, ופתאום אחרי המון שנים ואורח חיים קצת

פוריטני, היה לי חבר. למה אורח חיים פוריטני? כי אני לא באמת מתכננת להביא בחור זר לבית לא לי. ואני גם קצת סינדרלה, כי בחצות הלילה אני חוזרת בריצה הביתה, כי ״שוקו לא יכול לישון לבד״. יש לי אחריות. אבל עם השבדי זה פשוט עבד, ופעם בחודשיים טסתי אליו, עד טיסת הפרידה. זה היה מעולה (אז אם אתם מכירים שבדי חכם ופנוי, הנני. טוב, נו, לא רק שבדי).

בשנה וחצי האחרונות היומן שלי התפוצץ מהזמנות. אם הייתי יכולה לפצל את עצמי, הייתי שומרת על יותר מבית אחד בכל פעם. עברתי מפיצי, לפסח, לגרי (שאפילו הצטרף לליל הסדר עם בני משפחתי), לשוקו, ללילי, לרוברטה. והיו גם מודה ועוגן, ג׳ואי, זואי, נוקי, סנופי ואחרים. נעתי בין גני תקווה, יהוד, תל אביב, פרדס חנה, רמת גן, גבעתיים ועוד.

ההורים שלי התלוננו, בצדק, שאני לא באה לבקר אותם מספיק, אבל לא מצאתי אוויר לנשימה. עברתי מבית לבית, בלי רגע הפסקה. הוריי, אגב, מאוד לא אוהבים את השיטה שלי וחושבים שאני צריכה לשכור בית, שתהיה לי פינה משלי. אני לא יכולה להסכים איתם. המחשבה על נסיעה למחסן עושה לי רע. לא רוצה להיתקל מחדש בציוד (בסתר לבי אני מקווה שהכל נהרס, ודי בטוחה שזה מה שיקרה בסוף - אם לא הזדקקתי לכלום במשך שלוש שנים, אני לא באמת צריכה אותו). אני לא רוצה לחזור ללופ, לעבוד כדי לפרנס דירה שאין לי שום רגש אליה ושאני בקושי רואה אותה. כשאני עם תרמיל אני חשה הכי בבית.

אני לא טיפוס רוחני או מעופף או תלוש. אני עם הרגליים על הקרקע, וצינית לא קטנה, אבל אני לא חושבת שלכולם מתאים לגור בבית משלהם. אני חושבת שאנשים צריכים להבין מיהם ומה האהבות והנטיות האותנטיות שלהם, ולנסות לחיות את חייהם על פי מה שנכון להם באמת, ולא על פי מה שהחברה שלנו מספרת לנו, שלא לומר, מפמפמת לנו.

הבעיה: חור בלו"ז

ואז הגיע חודש מאי האחרון, ופתאום שני בתים ביטלו נסיעות. ואין פה גרנטי או חוזה. ופתאום היה לי חור. וזה די מערער. מצאתי את עצמי חושבת רק על דבר אחד: איפה אני אישן. כמובן שבסופו של דבר מצאתי, אבל המחשבה על חורים בלו"ז אינה נוחה, ולכן עכשיו אני מחפשת איזשהו פתרון ביניים, ועדיין לא פיצחתי את השיטה. אולי אני צריכה להמתין עד שמישהו יקים חללי מגורים משותפים בסגנון חללי העבודה

שבהם אפשר לשכור שולחן פר יום. נדמה לי שכבר עובדים על סטארט אפ כזה. ויום אחד כנראה ארצה כלב או כלבה משלי, ואז לא אוכל להמשיך לנדוד במתכונת הזו. זה ודאי יהיה האות למצוא בית ולגשת לאמץ כלב.

מה יש לי כעת בחיי? המון מעברים שמתאימים לטמפרמנט ההיפראקטיבי שלי, המון חברים שאני פוגשת בכל מיני מקומות בארץ, נסיעות לחו״ל שאני לא מוכנה לוותר עליהן, עבודות צילום וכאלה שאפשר לעבוד בהן מכל מחשב בעולם, המון פסטיבלים שמתואמים מראש ביומן כדי שלא אסגור עם בעלי חיים והמון צילומים של בעלי חיים. בינתיים היתרונות של אורח החיים שלי עולים על החסרונות.

ומה בא לי הלאה? נכון להיום הייתי שמחה לשמור על כלבים וחתולים או על כל בעל חיים אחר גם בחו״ל. ואומרים לי שכדאי שאצלם את חיי, לסרט, אז אולי יציעו לי להשתתף ב"מחוברים" או משהו כזה. והכי בא לי הרפתקה חדשה. מעניין מה היא תהיה. ועד אז, אם תראו ברחוב בחורה מחייכת עם כלב, זו כנראה אני.

היתרונות בחיי נדודים

• הצלחתי לסגור מינוס גדול ואף לחסוך קצת. אני לא קונה מה שלא צריך, כי הכל נארז מחדש במזוודה כל כמה ימים.
• ביקרתי את החברים שלי בכל הארץ, וזה חשוב מאוד בעיניי.
• הכרתי מרחבים גיאוגרפיים, עירוניים, חברתיים וקהילתיים חדשים.
• פיתחתי את עצמי מבחינת קריירה: עבדתי בצילום וגם בעריכת תוכן וניהול אפליקציות. מצאתי עבודות שאפשר לעשות מכל בית, בכל מיקום.
• נסעתי הרבה לפסטיבלים בארץ ובחו"ל.
• פגשתי המון בעלי חיים שאהבתי והם אהבו אותי בחזרה. את השמחה שבעלי החיים מעניקים לי ואני להם אי אפשר למדוד.
• יש לי חופש יחסי.
  

החסרונות בחיי נדודים

• הרבה פעמים המחשבה על "מה יהיה הבית הבא שלי" לא מאפשרת להתמקד בדברים אחרים, חשובים.
• פרידות מרובות מבעלי חיים אהובים. בכל פעם שאני עוזבת בית, אני דומעת. יום של אריזה הוא יום די רגיש.
• לארוז זה לא כיף, למרות שזה לא מסובך מדי.
• ייתכן שתחומי חיים אחרים נמצאים בקיפאון (למשל, זוגיות).
• אין ספונטיות. אם חברה מציעה: ״בואי לפסטיבל זה וזה" אני לא יכולה, כי אני בדיוק שומרת על חתול. או כלב. או שניהם.
• המון פעמים אני לגמרי לבד במקום חדש.
• אין לי תו חניה בשום עיר, כי אין לי בית וארנונה וחוזה.