יעל פזואלו הייתה כל מה שאפשר לבקש: אישה מוכשרת ומצליחה, דעתנית, משכילה, יפה, מלאת שמחת חיים ואהבה. היא הייתה בעיצומה של כתיבת דוקטורט, בזוגיות שמילאה אותה אושר ובהיריון רצוי מאוד.
עוד מעט-קט, עמדה ללדת את בתה הבכורה, פרי אהבה לה ולבן זוגה, רני לוי. ואז, בשבוע ה־31 להיריון התברר שהסרטן, שהתגלה בגופה שנתיים קודם לכן והודבר, הגיח שוב. הלידה הוקדמה, כדי שתוכל לעבור בדיקות הדמיה, ומיה אורה נולדה ב־30 ביוני 2008. "יצאנו מבית החולים עם תינוקת ועם אבחנה, שהסרטן חזר", משחזר לוי, שלוש שנים וחצי אחרי מותה.
בימים אלה, ב"פסטיבל מרכז הבמה" שבמסגרת פסטיבל ישראל, תועלה המונודרמה "למקרה שלא אהיה בסביבה", שעובדה ובוימה על ידי חברתה שי יעל, היוצרת אביגיל גרץ, על פי מילון מונחים שהשאירה יעל, שבזמן פטירתה כבר נקראה יעל שמחה, לבתה היחידה (כיום, בת שמונה), שהייתה בת חמש כשהתייתמה. "את השם שמחה הוספנו ליעל בעצת אחד הרבנים, כשחיפשנו עוד ועוד דרכים להתמודדות עם מחלתה. המילה שמחה, פשוט, כל כך התאימה לה", אומר לוי (45), עובד סוציאלי, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות, המלמד בבית הספר לפסיכותרפיה ובתוכנית לטיפול בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית באוניברסיטת בר־אילן.
אורה ושמחה
הם נפגשו במסיבה, בלילה שבין סוף שנת 2005 לתחילת 2006. "הנשיקה הראשונה שלנו הייתה כבר באותה מסיבה", הוא מחייך. "יעל הייתה יפהפייה, עם שיער ארוך. מדהימה. הרגשתי שפגשתי אישה מאוד מיוחדת וחכמה, שאני יכול לנהל איתה דיאלוג עד אור הבוקר".
"שנינו היינו בני 36. התחלנו לצאת, אבל זה לא היה רציני. כל אחד מאיתנו היה אחרי מערכת יחסים ארוכה והיינו צריכים ספייס. באפריל, כמה ימים לפני ליל הסדר, היא הרגישה גוש בשד, עברה ממוגרפיה וביופסיה, והתברר לה שהיא חולה בסרטן שד. אני עבדתי אז במחלקה הפסיכיאטרית באיכילוב וכשהגיעה לטיפולים קפצתי אליה בין המטופלים שלי. מאוד התרשמתי מעוצמתה ומהדרך שבה התמודדה עם הסרטן. הקשר שלנו התהדק יחד עם הטיפולים שעברה. בתום הטיפולים ואחרי שעברה כריתה חלקית, הבדיקות הראו שהיא בריאה. עברנו לגור יחד בדירה בצפון תל אביב, פתחנו קליניקה משותפת ועבדנו יחד, כל אחד בשעות אחרות.
"לא נישאנו, לא האמנו בממסד הרבנות, אבל מאוד אהבנו ורצינו לחזק את הקשר, ויעל נכנסה להיריון. ואז, בשבוע ה־31 הרגישה גוש בבלוטת הלימפה בבית השחי והתברר שהסרטן חזר. כשמיה אורה הייתה בפגייה, יעל נלחמה על ההנקה בשד הבריא, אבל אחרי שלושה שבועות נאלצה להפסיק להיניק, בגלל שהייתה חייבת להתחיל בטיפול תרופתי. זו הייתה תקופה קשה מאוד, אבל הטיפולים הועילו, ובמשך שנה וחצי חיינו נהדר. הייתה לנו תינוקת מקסימה, יעל התמסרה לאימהות, היינו מאושרים".
לא היו לכם פחדים שמא המחלה תחזור שוב?
"היו, כמובן. אבל גם איתם הייתה הרבה שמחה. הרגשנו שהדברים בשליטה. יעל לא נתנה לחשש לעצור אותה. היא המשיכה לעבוד על הדוקטורט, הייתה אמא נפלאה וגם אני התפתחתי במקצועי.
"אבל אז הסרטן חזר, ושוב היו טיפולים. יעל המשיכה לקחת את מיה לגן האנתרופוסופי ביפו, על האופניים, ובמקביל התמסרה לטיפול בעצמה. היא עסקה במדיטציה, הקפידה על תזונה, למדה קדרות ופיסול.
גם אז, הדברים היו פחות או יותר בסדר, עד שהתגלו גרורות בכבד - שלב שבו, על פי הרפואה המערבית, כבר לא מדברים על ריפוי אלא על הארכת חיים. יעל החליטה להתמודד בדרכים אלטרנטיביות והייתה לה התפתחות רוחנית רצינית מאוד. היא התמודדה עם חרדות מפני המוות, אבל גם מצאה כוח לעזור לאחרים: ניהלה קבוצת מדיטציה, הרצתה לאנשי מקצוע במרכז הסרטן בבילינסון ולנשים חולות - על עבודת גוף־נפש. היא לא ויתרה.
"אין מישהו שיכול לתאר את מה שקרה לה טוב יותר מאשר היא עצמה. היא כתבה כל הזמן והשאירה מחברות, יומנים, הרצאות, מכתבים, קטעי פרוזה, שירים ומה־לא. בשבועיים האחרונים לחייה הייתה יעל עסוקה בניסיון לארגן את כל מה שכתבה ואפילו קבעה עם מנחת כתיבה ביוגרפית שהגיעה אלינו הביתה. היא רצתה להוציא את החומרים האלה, ולא הספיקה. אני עושה זאת במקומה", אומר רני. "ספר המבוסס על יומניה עומד לצאת בקרוב. עדיין אין לו שם. אולי נקרא לו 'מפחד מוות לשמחת חיים', כשמה של סדרת הרצאות שנשאה".
מה היה תפקידך בכוח?
"אני הייתי בתפקיד של מאפשר. 'תומך לחימה'. ההסכם בינינו היה, שאנחנו עושים כל מה שאפשר כדי שהיא תוכל לחיות כמה שיותר זמן, כדי להיות אמא של מיה. היינו בראש אחד. אני הרגשתי, עם כל הקושי שבדבר, שאני נמצא במקום הנכון מבחינתי: תומך בבת זוגי ושומר על בתי".
מה זה עשה לקשר שלכם?
"הקשר בינינו היה ונשאר חזק לכל אורך הדרך. שיתפנו את החברים והיו לנו מעגלים קרובים של אנשים ששמרו עלינו, הכינו אוכל, ניקו את הבית, קיפלו כביסה ועשו מה שאפשר, כשלא יכולנו. חברים גם תרמו כסף כשהיינו צריכים. היינו עטופים על ידי קהילה מאוד קרובה. לדעתי, זה ההבדל בין לשרוד את זה טוב או לא טוב - היכולת לספר ולהיעזר".
איך נעזרת אתה, אישית, כדי לגייס כוחות?
"טיפלתי בעצמי בעזרת ספורט, מדיטציה ויוגה. אני זוכר שפעם, אחרי שיעל קיבלה אבחנה לא טובה, תרגלתי תנוחה הפוכה ובכיתי, והדמעות ירדו למצח ולשיער".
יעל נפטרה בביתה ב־8 בנובמבר 2013, בהיותה בת 43. "היא ידעה שהיא הולכת למות. שבוע לפני מותה, עשינו פה ערב פרידה מהמשפחה ומהחברים", מספר רני. "יעל נפרדה מכולם. בשבוע האחרון לחייה היא ביקשה ממני לקרוא למיה, שהייתה אז בת חמש וחצי, ואמרה לה: 'את זוכרת, שאמרתי לך שאם אלך למות, אספר לך ואפרד ממך? אז, אני נפרדת ממך'. הן התחבקו ונפרדו", אומר רני ואינו עוצר את הדמעות.
"מיה ידעה מה זה מוות, כמו שילדה בגילה מבינה. דיברנו על זה. היא גם דיברה עם יעל על החרדות שלה מהעובדה שתישאר בלי אמא, ויעל הסבירה לה שתישאר עם אבא ועם המשפחה, ושתמיד אמא תהיה לה בלב".
"העובדה שאמה נפרדה ממנה גרמה למיה תחושה שהיא יכולה לסמוך על אנשים, כי אמא אמרה לה את האמת. מבחינתה, אמא עברה לשמיים, הפכה לענן שלפעמים מוריד גשם ולרוח שמלטפת לה את הפנים. היא ילדה מאוד שמחה וחזקה, שיודעת שהאובדן הוא חלק מחייה שלה ושל כולם, שקשה לה עם זה שלכולם יש אמא ולה אין, אבל היא מסוגלת גם לצחוק. אנחנו צוחקים הרבה, גם על זה ש'אוי ואבוי אם אמא הייתה יודעת מה שאנחנו עושים!'".
בתי היקרה, קטעים מתוך היומן שיעל כתבה:
"החלטתי להתחיל בכתיבה לילדתי האהובה, בת הארבע. לכתוב לה מילון מושגים שימושי לחיים, כזה שמאגד בתוכו רעיונות, מחשבות, הגדרות פרטיות וחצי פרטיות, סיפורים אישיים וחצי אישיים ובכלל לא. מושגים כמו אהבה, חסד, בדידות, שמחה, בריאות ומחלה. נדמה לי שאני כותבת תשובות לשאלה הילדית המתמדת, שרק הנושא שלה מתחלף: "אמא, מה זה...?" נדמה לי שאני כותבת, למקרה שלא אהיה בסביבה כדי לענות".
"השבוע טיפסת לראשונה על מתקן החבלים הגבוה בגן העצמאות. ממש עצמאות. טיפסת לבד, וירדת לבד, למרות שפחדת וגם אני. עמדתי למטה, נשמתי עמוק והנחיתי אותך לאט היכן לשים את הרגל, איך להסתובב ולרדת עם הפנים כלפי הסולם. נשמתי עמוק ואמרתי בלבי כמה אני סומכת עלייך, כמה איני רוצה למנוע ממך את העצמאות שאת זקוקה לך. אני רואה את אומץ הלב שלך כשאת מוכנה לטעום מאכלים לא מוכרים לך, למרות שלפעמים התגובה הראשונית שלך היא רתיעה - את כמו חושבת על זה רגע, ואז מבקשת לטעום".
"אבל הוא הכאב שלנו על מה שהיה ואיננו עוד. חשוב להרגיש אותו, אבל חשוב גם לדעת שכמו הכל, גם הכאב הזה חולף".
לידה ומוות
יעל חשבה הרבה על מה שתשאיר לבתה אחרי לכתה, והתחילה לכתוב לה "מילון מונחים", שאת כתיבתו לא השלימה. את היומן קיבלה לידיה הסופרת והמחזאית אביגיל גרץ, שבנתה על בסיסו את המונודרמה "למקרה שלא אהיה בסביבה" - שם שנתנה יעל עצמה לחומרים שכתבה למיה.
"את יעל היכרתי בסדנת ויפאסנה, ב־2012", מספרת אביגיל גרץ (40), תושבת תל אביב, בעלת תואר ראשון בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת בן גוריון, שם היא גם מרצה לקולנוע. גרץ, שאביה היה רב התנועה הקונסרבטיבית בעומר, היישוב שבו גדלה, היא מחברת הספר "בת של רב" (הוצאת "אני חושן"). אחד המחזות שכתבה, "אונאת גברים", הועלה בפסטיבל עכו ב־2006 ויוצריו זכו בפרסים על הכתיבה, הבימוי והעיצוב.
"בן זוגי ואני היינו בסדנה של עמותת 'תובנה' בקיבוץ עין דור - סדנה שעיקרה שתיקה, ובה כל אחד מכונס בעצמו", היא משחזרת. "בשלב מסוים, המנחה העלה לבמה את יעל, שדיברה על כוחם של הסיפורים בחיינו. הדיאלוג ביניהם היה מרשים מאוד וכשהיא ירדה, בן זוגי ואני הגדרנו אותה כ'המוארת'. נוצר בינינו קשר, שהמשיך גם אחרי הסדנה. יעל הייתה מגנט. היא נגעה בלב של כל מי שהכיר אותה. היא שידרה אהבה, לב פתוח, הקשבה, הזדהות ושותפות. לכל אחד הייתה תחושה שהיא מבינה אותו".
ידעת שהיא חולה?
"רק בהמשך. היא היוותה השראה לכך שאתה יכול לפגוש כל מה שהחיים מזמנים לך ולהמשיך להיות אדם שמח".
איך הגעת לעשות מונודרמה מהחומרים שיעל השאירה?
"לפני כשלוש שנים תכננתי לכתוב רומן על חמש דמויות המתמודדות עם לידה ומוות, ומכיוון שיעל נפטרה זמן קצר קודם לכן, חשבתי שאחת הדמויות תהיה בהשראתה. כשסיפרתי על כך לרני, הוא שלח לי את מילון המונחים. מאחר שחלק ניכר מהמונחים לא הושלם, חשבתי להיכנס לדמותה ולהשלים את מה שלא הספיקה.
"הרגשתי שהיא כמו מורה רוחנית עבורי ושאני צריכה להעביר את הלימוד הזה הלאה. לפני כחצי שנה, הגיע אליי 'קול קורא' מהבמאית אורי אגוזי, יוזמת 'פסטיבל מרכז הבמה', שהזמין יוצרים להגיש מונודרמות לפסטיבל השביעי, המתקיים במסגרת פסטיבל ישראל. חשבתי לעצמי שהסיפור של יעל יכול לתת לאנשים פרופורציות שיעזרו להתמודדות עם חייהם, כפי שזה עוזר לי: הבוקר קמתי בארבע, לבתי, ועם הקיטורים, אמרתי לעצמי, שיעל הייתה נותנת עכשיו הכל כדי להיות עם הבת שלה".
המונודרמה "למקרה שלא אהיה בסביבה" נבחרה להיות בין שש ההצגות שיועלו במסגרת "פסטיבל מרכז הבמה", מתוך 100 הצעות שהוגשו, ואביגיל החלה לחפש שחקנית מתאימה. "רובן ככולן התרשמו מהטקסט, אבל חששו להיכנס לתפקיד של חולת סרטן שמתה", היא אומרת. מי שהרימה את הכפפה הייתה שרון דנון (36), שחקנית ומורה למשחק, שמאוד התחברה לטקסט. ההצגה עלתה פעמיים באותו ערב.
"יעל, בגילומה של שרון דנון, אומרת לבתה: 'אני משאירה לך מתנה שלא נגמרת'. ואלו באמת מושגים ברורים וחכמים – משהו שגם אני הייתי רוצה להשאיר לבת שלי. בכלל, את כל ההצגה – חוץ מההתמודדות עם הסרטן, כמובן – הייתי רוצה להשאיר לבתי, כי במושגים הללו ואחרים, יעל רצתה, שבתה תכיר את אמא שלה על כל צדדיה, וכאילו שלחה לה הזדמנות שלא ניתנה לה בחיים – להיות חברה שלה".
לפגוש אותה שוב
למרות שידע על היומן שכתבה יעל, לא קרא בו רני לפני שנפטרה. "לא קראתי בו לפני שנפטרה, וכמובן שהילדה לא קראה בו עדיין. היא גם לא תראה את ההצגה, כי היא תהיה לה קשה מדי".
מה היה חשוב ליעל להעביר לבתכם?
"שאמא נמצאת איתה בלב ושומרת עליה, שיש לה אבא נפלא שיעזור לה לעבור את החיים בטוב, ובמיוחד שהחיים – על כל הרע והקשה שבהם – שווים, ממשיכים ואפשר לשמוח בהם".
המונודרמה היא רק חלק מהמורשת שהשאירה אחריה יעל. צוואה אחרת שבן זוגה מחויב בהגשמתה היא פרויקט "אחד על אחד" - ליווי מתמודדים עם סרטן בעזרת מדיטציה. "יעל הנחתה קבוצות של חולי סרטן, והאמינה כי יש צורך להנגיש את התרגול גם לכאלה שאינם יכולים להגיע לקבוצה, עקב מצבם הבריאותי. היא גייסה מתנדבים, מתרגלי מדיטציה ותיקים ומנוסים, שמגיעים לבתי המתמודדים עם המחלה, במטרה ללמדם לתרגל מדיטציה, בשמונה מפגשים שבועיים.
מאז אוגוסט 2014 סייעו 35 המתנדבים המסורים ליותר מ־100 מתמודדים, בכל רחבי הארץ. עד כה התנהל הכל בהתנדבות מלאה, אבל הביקוש בשטח גדל, ועכשיו נדרשת תמיכה כלכלית שתכסה את ההוצאות של ריכוז הפרויקט, תיאום ונסיעות". (תרומות לפרויקט ניתן להעביר לבנק הפועלים, סניף 609, חשבון 89953. חולים המעוניינים בסיוע של הפרויקט מוזמנים לפנות לטל' 03-6044579).
מה אתה מרגיש לגבי ההצגה, שחושפת את יעל הפרטית שלך לציבור הרחב?
"מבחינתי, זו דרך נוספת לעשות עיבוד לאבל האישי שלי, שהוא תהליך ממושך ומעצים מאוד. אני שמח שיש פה הזדמנות לפגוש שנית את יעל, מבחינה אמנותית, ולתת מקום למסרים שלה. המסר העיקרי הוא שמחת החיים וההנאה מהיומיום גם נוכח המוות".
